כשהגיע למסקנה שאין אלוהים, החליט שבתאי קור להתאבד. אם אין אלוהים אין משמעות לחיים. ארבע שנים מאז שעזב את ישיבת פוניבז', הוא עדיין מתגעגע אל החיים שנטש. התפילות חסרות לו, האקסטזה, התחושה שיש צדק אמיתי, אלוהי. גם עכשיו הוא מתהלך בינינו כמי שאין לו מה להפסיד כאן, מוכן בכל רגע לעזוב את העולם הזה. ומוציא ספר אוטוביוגרפי
שבתאי קור. בגלל המחשבות חששתי שמשהו פגום בנפש שלי
צילום: שי איגנץ
היום שבו הבין שבתאי קור, תלמיד ישיבת פוניבז' הליטאית, שאין אלוהים, זכור לו כתחילתה של תקופת אומללות וייאוש. "זה היה יום רגיל", הוא מספר. "זה לא שקראתי פילוסוף חדש ושיניתי ברגע את דעתי. הצטברו המון המון שאלות שהכריעו את המאזניים, שעל כפם השנייה היתה האמונה. אמרתי לעצמי, אתה נורמלי, ברור שאין אלוהים. התביישתי ששרפתי כל כך הרבה זמן ואנרגיות כדי להבין דבר פשוט: אין אלוהים. אמרתי, מה אני מטומטם? העולם הזה נברא בגלל החלטה של מישהו?"
כמה ימים לאחר הגילוי התחיל קור, אחד התלמידים המצטיינים בישיבה, לשלם את מחיר האבידה. כמנהגו הוא ניגש לומר תפילת שחרית, להתקשר אל האב העליון. כשפתח את ספר התפילה הבין שאין מישהו מעבר לקו. הוא התפרץ בבכי וצלל לתוך דיכאון שנמשך חודשים רבים. "אין שבר גדול מזה", הוא אומר. "דיכאון, דיכאון, דיכאון. חוסר מעש מוחלט, הרהורים. כמו געגועים לבחורה שאחרי עשר שנים מודיעה לך שהיא לא אוהבת אותך. אתה לא מפסיק לחשוב, אלוהים כבר לא יהיה יותר, אני לא אהיה ראש ישיבה. עד גיל עשרים הייתי בעולם הזה ועכשיו אני אומר לעצמי ביי. כל ערך שהחזקתי הולך קיבינימט. מרגיש שפל, בוז, רחמים, כישלון, ביטול
שבתאי קור בימיו כתלמיד בישיבת פוניבז'. אמרתי לעצמי, אהיה ראש ישיבה ואחזיר לספרדים את הכבוד
ערך עצמי".
הוא לא התלהב מן האפשרות ליהנות מהפיתויים שמציעה החברה החילונית, והיו אסורים עליו עד אז. להיפך, המסקנה המעשית בשבילו היתה הפוכה: "יש אלוהים - יש משמעות לחיים, אין אלוהים - צריך להתאבד. כשהבנתי שאין אלוהים, לא רציתי לחיות או להתמודד עם הידיעה".
היה לך שביב של תקווה?
"שום אור בקצה המנהרה לא היה. אסור שיהיה אור. מי שחושב שימצא את האור בעולם החילוני לעולם לא יצליח שם, גם שם אין משמעות לחיים. למזלי, האופי שלי קיצוני. אמרתי, אין אור, לא יהיה אור. מה עושים? מתאבדים. ברגע זה היתה לי תחושת הקלה. זהו, נגמר. מרגיש רגעים אחרונים של אושר. כתבתי מכתב פרידה, הנחתי אותו מתחת לכרית של אחד החברים שלי בישיבה, עליתי בהיסטריה לגג של פוניבז', וחיפשתי פינה שלא ימצאו אותי בה אחרי הנפילה".
ואז?
"הסתכלתי על הגובה והתחלתי לפחד. הבנתי שאני לא מסוגל לעשות את זה. הבנתי שאין לאן לברוח. אתה כופר, חילוני, אז תפסיק לבלבל את השכל ותתחיל להתרגל. אין יותר שביזות מזה. שעות על גבי שעות בכי היסטרי ודיכאון. היה אפשר למלא את הכנרת עם הדמעות שלי. נורא. לא מדבר מלה, לא עושה כלום, לא אוכל. כל הזמן דיכאון. נואשות מוחלטת. אי אפשר היה גם לשתף אף אחד. מה תגיד לחברים בישיבה, אני בדיכאון כי אין אלוהים?"
מתי התחלת להתרגל למצב החדש?
"יש פתגם ביהדות שאומר, חובה על המת להשתכח מהלב. כך גם חובה על האמונה להשתכח. אתה מתחיל להתרגל לזה. אומר לעצמך, אין ולא תהיה משמעות לחיים. החיים הם סתם. הכל בולשיט. אם הייתי נולד נוצרי, הייתי נוצרי. לא מאמין באלוהים, לא מאמין בבחירה חופשית".
העולם החילוני לא קסם לך?
"מי בכלל רצה להיות חילוני. לא היה לי מושג על העולם החילוני ולא חשק להשתלב בו. חרדים אמרו לי, אתה יוצא בשאלה כי אתה רוצה לזיין בחורות. לזיין בחורות? הייתי חרדי, לא חשבתי בכלל במונחים חילוניים. אתה לא רוצה בכלל לצאת בשאלה, גם עכשיו אני לא רוצה לצאת בשאלה".
אבל למציאות כוח משלה. חמש שנים עברו מאז איבד קור, היום בן 25, את אלוהיו. בזמן הזה התערה בעולם החילוני, למד את השיח, השלים בגרות, הכיר בחורות, ומצא עבודה. כבר ביום הראשון מחוץ לישיבה התחיל לכתוב את סיפורו, ובשנים האחרונות הוא אף כותב בלוג באינטרנט על חזרה בשאלה, שמושך קוראים רבים. עכשיו יצא לחנויות ספרו האוטוביוגרפי "נהג חדש" (הוצאת כרמל), המגולל באומץ, רגע אחר רגע, את תהליך היציאה אל העולם החילוני, מסע שרק התחיל וספק אם עתיד להסתיים.
האם אלוהים שומע
הוא נולד בחולון, בן בכור במשפחה מזרחית, עם שמונה אחים ואחיות. אביו בעל מסעדה ואמו עקרת בית. בעקבות מותה של אחותו הקטנה מסרטן החליט אביו לחזור בתשובה, והמשפחה עברה להתגורר בשכונת מקור ברוך בירושלים. "התייחסתי לחילונים ברחמים, אמרתי, הם מסכנים", מספר קור. "ראיתי את עצמי כבר מזל. הרגשתי שאלוהים לקח את אחותי כדי שנחזור בתשובה. למדתי בישיבה קטנה, הייתי תלמיד מצטיין ורציתי להיות ראש ישיבה. בגיל 16 וחצי, אחרי לבטים אם להמשיך לישיבה ספרדית או אשכנזית, התקבלתי לפוניבז' והחלטתי ללמוד שם".
בפוניבז' הוא גילה עולם אחר. צורת לימוד שונה, שיעורים באידיש, הלך מחשבה זר. הוא סיגל לעצמו את הלכות האברכים, ונאבק למצוא את מקומו בישיבה. "אף אחד לא מסדר לך חברותא או דואג שיהיה לך מיטה לישון בלילה. אפילו הכיסאות הפנויים עוברים בירושה בין קרובי המשפחה. מצד שני, אף אחד לא בודק אם אתה מגיע לשיעורים, כך שהכל תלוי במשמעת העצמית שלך".
בחודשים הראשונים הירבה לשתוק, ולמד תוך כדי התבוננות את אוצר המלים החדש ואת המחוות הגופניות. אחר כך צבר ביטחון, והחל להשתתף באופן פעיל בשיעורים. כעבור שנה נחשב אחד התלמידים המובילים במחזורו.
מדי פעם הטרידו אותו שאלות אמונה והוא שיתף בהן את המשגיח בישיבה. "בגלל המחשבות חששתי שמשהו פגום בנפש שלי. שאלתי, מה היה קורה אילו הייתי הבן של יוסי שריד; מה היה קורה אם הייתי נולד מוסלמי; האם אלוהים שומע אותי מתפלל. המשגיח אמר לי, אתה צריך לטהר את הנפש שלך בעזרת ספר הזוהר. קראתי בזוהר שעות כדי להרגיש טהור, זה מכניס אותך לאקסטזה. אתה מרגיש קדוש. כל מלה שאתה קורא היא מצווה. אספתי מצוות, אחת ועוד אחת. הרגשתי שאף אחד לא יכול לגעת בי. אמרתי, 'בואו הרהורי כפירה, נראה אתכם'. גיריתי את עצמי בשאלות בנוסח 'מי ברא את אלוהים' והרגשתי חסין ושלם".
מה הרגשת כשהתגברת על הספקות?
"אמרתי לעצמי, אתה חזק, הצלחת. אהיה ראש ישיבה ואחזיר לספרדים את הכבוד, אנער אותם מרגשי הנחיתות שלהם, שיפסיקו ללכת לישיבות חרדיות. במשך השנה השלישית שלי, מתוך הארבע, עזרתי למישהו להקים ישיבה אלטרנטיווית ספרדית, הלכתי בין ישיבות ספרדיות, איתרתי את התלמידים הטובים ביותר ושכנעתי אותם ללמוד במוסד החדש. יותר משכאבה לי האפליה האשכנזית, לא נראתה לי ההשלמה הספרדית עם הנחיתות שלהם, זה שהם פחות טובים. זו נבואה שמגשימה את עצמה. רציתי להביא לספרדים כבוד".
חוקים שצריך לאכוף
כמה חודשים לאחר שהחל ללמוד בפוניבז' קיבל קור פנייה מרבי אברהם (בספר הוא אינו חושף את שמות המשפחה של הדמויות, וגם שם משפחתו שובש כדי לא לפגוע בקרוביו), ראש הישיבה הספרדית שבה למד בנערותו בירושלים. הרב סיפר לו שתלמיד נוסף מהישיבה, ששמו משה, התקבל לפוניבז' וביקש מקור לעזור לו להשתלב. השניים התיידדו והפכו לחברי נפש. אף על פי שמשה התגלה כעילוי בלימודים, לעתים היה נעדר מהלימודים בלי סיבה. יום אחד נכנס קור לחדרו של משה, מצא את הטלפון הסלולרי המוסתר שלו, שנאסר על התלמידים להשתמש בו, בדק את יומן השיחות וגילה שם של בחורה.
קור הנסער צילצל אליה מייד והזהיר אותה להתרחק מחברו. למשה הוא סיפר שבישיבה יודעים על הקשר האסור ועליו להפסיקו. "פחדתי עליו", הוא מספר. "חששתי שהוא עלול להידרדר. יש חובה, כמו לשמור שבת, למנוע מחבר לעשות עבירות. יש חוקים בתורה שצריך לאכוף. התחלנו להתפלמס כל הזמן, בעיקר בלילות. היינו נפגשים, הולכים לאכול בבני ברק ומדברים. איי-יאי-יאי, אני מתגעגע. שעות של שיחות. קשר חסר מחיצות. הוא שאל שאלות של כפירה ואני עניתי את דעת ההלכה והיהדות. האמנתי שמשה הוא התלמיד הכי חכם ומוצלח בפוניבז', ושאם רק ירצה הוא יהיה המוביל. ופתאום הוא לא רצה. זה לא נתפש אצלי".
משיחה לשיחה התחילו להתגנב גם לראשו של קור מחשבות כפירה. בתחילה הוא לא שיתף בכך את משה והמשיך להגן על דרך היהדות. אבל הספקות על קיומו של אלוהים לא הרפו ממנו. הוא התחיל להיעדר משיעורים, קרא ספרי פילוסופיה. כשהחליט לשתף את משה בהרהוריו, הפכו השניים לשותפי סוד. המשמעות המעשית של מסקנתם, כלומר איך ייראו חייהם בלי אמונה, לא עלתה כלל על הפרק. פה ושם התחיל קור להתנסות בשבירת איסורים: רכש עיתונים חילוניים, התגנב לסרט.
איך אתה מסביר את האובססיה שלך לחקר האמת?
"לא עניין אותי כלום חוץ מהשאלה הזאת. לא היה אכפת לי משפחה, קריירה, ישיבה. אמרתי, אני לא הולך להתקדם עם החיים שלי עד שאמצא תשובה. רק מי שכל בוקר מניח תפילין, מתפלל, יכול להבין אותי. אתה לא רוצה להיות פראייר, לגלות שאין כלום בסוף. הרגשתי שאלוהים דורש ממני להאמין בו, ונותן לי שכר ועונש, ולכן אני חייב לחקור אם הוא קיים".
בחיפושיהם פנו שני החברים אל ארגון "ערכים" ושטחו לפני הרבנים את ספקותיהם. אנשי הארגון לא חסכו את מאמציהם להחזירם למוטב, שכן אלה לא היו פרחחים או שב"בניקים שסטו מדרך הישר, אלא תלמידים מצטיינים בישיבה נחשבת. לדברי קור, מנהל הארגון נפגש אתו כמה פעמים, הציג לו טיעונים חדשים, ונתן לו ספרים של חוזרים בתשובה שהכירו את העולם החילוני.
כלפי חוץ המשיך קור לשמור על צביון חרדי. הוא פקד מדי פעם את ספסל הלימודים, והמשיך לשמור מצוות. גם תחושת אחריות עדתית עיכבה אותו שם. "היתה לי תחושה שאם אצא בשאלה יגידו עוד פרענק יצא, פרענק נשאר פרענק". באופן פרדוקסלי, דווקא בתקופה זו החליט להיענות ללחצי משפחתו ונכנס למעגל השידוכים. "זו היתה מין היגררות כזאת", הוא אומר. "אבא שלי ביקש, ואני לא עמדתי על שלי. היתה לי פנטזיה שאמצא בחורה כמוני: ננהל בית חרדי וביחד נשאל את השאלות הקשות. אני מכיר זוגות שהם חרדים כלפי חוץ וחילונים בבית. זה בא גם מהרצון להגיע לעצמאות, להיות כבר בבית משלי".
קור, שהחל לפגוש מועמדות לשידוך, לא גילה להן את מחשבותיו הסוררות. עד שפגש בחורה שהלהיבה אותו והחליט לשתף אותה בעדינות בהרהורי הכפירה שלו. כשהיא יצאה מהחדר הבין שלא יראה אותה שוב לעולם ולבו נחמץ. כדי לא לצער את הוריו סיפר להם שהיא מצאה חן בעיניו ויש על מה לדבר. להפתעתו התבשר שהבחורה מגלה בו עניין. הם נפגשו שוב, ובשיחה סיפרה לו שגם היא נתנה להוריה אור ירוק בהנחה שהוא יסרב להיפגש עמה שוב. כעבור כמה חודשים נודע לו שהיא התחתנה. תם עידן השידוכים.
פגישה עם האיש הרע
במשך שנה שלמה הצליח קור לחיות בשלום עם הפער בין אובדן האמונה לאורח החיים החרדי, עד שהחליט לעזוב את פוניבז'. הוא יצר קשר עם אנשי הל"ל (האגודה ליוצאים לשאלה), שהזמינו אותו להעביר שבת בקיבוץ. לאחר מכן המשיך להיפגש עם פעילי הל"ל: הוא ניסה למצוא אצלם תשובות בענייני אמונה, והם דיברו אתו בעניינים מעשיים בית, עבודה, לימודים. איש הקשר שלו בארגון לחץ עליו לספר להוריו.
ועדיין לא עזב את הישיבה. בינתיים התחילו להסתובב בפוניבז' שמועות שהוא מתנדנד, והוא מיהר להכחיש. כמה ימים לפני שהחליט לחשוף בפומבי את כפירתו ולעזוב, הוזמן לשיחה אצל ראש הישיבה, הרב שמואל מרקוביץ'. קור רחש כבוד גדול לרב. כמה חודשים לפני כן, כששני מחנות בישיבה התמודדו על הנהגתה, תקף אחד המתנגדים את הרב; קור נחלץ להגנתו והיכה את הפוחז. עתה נקרא להתעמת עם רבו בשאלת השאלות.
"היתה לי הערצה גדולה אליו", הוא אומר. "הוא היה מאוד חכם, צדיק. תפקיד ראש ישיבת פוניבז' מקביל בעיני לנשיא בית המשפט העליון. ראש הישיבה סיפר לי שגם הוא היה פעם במקום שלי, אבל לא קניתי. אם הוא היה שם, גם הוא היה יוצא בשאלה. הוא לא הצליח להיות במקום של הטלת ספק, ולכן לא היה כשיר בעיני לדון בשאלה אם יש אלוהים או אין. עם כל הכישרון והגאונות שלו הוא התנהג כמו עורך דין שמנסה לפלס את דרכו אל השופט. לא עניינה אותו האמת, אלא רק לשכנע. הוא לא הפגין כלפי הזדהות או אהדה, אלא הקרין בוז ורחמים".
מאיפה הביטחון הזה לעמוד מול ראש הישיבה ולהוכיח לו שאין אלוהים?
"הרבנים בנו לי את הביטחון העצמי. כשהגעתי לישיבה הפער ביני לבין הרבנים היה אדיר. הדרך שהם חשבו היתה מרהיבה, גאונית, כל שיעור יצירת אמנות. לאט לאט התחלתי להדביק את הקצב. אתה שואל את הרב שאלה שהוא לא חשב עליה, ומקבל חיזוק לביטחון העצמי. הרבה אנשים שאלו אותי, מי אתה שתחליט אם יש אלוהים או לא. אמרתי, אם אלוהים דורש ממני להאמין, אז יש לי הכוחות לברר אם הוא קיים או לא. עשיתי את המקסימום להגיע אל האמת, אבל לא הצלחתי".
קור עזב את הישיבה, ובישר להוריו את החדשות. לאחר שהסערה שככה קצת הוחלט שיתגורר בבית סבתו בתל אביב, ויעבוד במסעדה המשפחתית. כדי לא לפגוע באחיו ביקשו ההורים כי בביקוריו בבית יקפיד לשמור על חזות חרדית, והוא מקפיד על כך עד היום. כעבור זמן מה הצליחו אנשי הל"ל למצוא לו עבודה באגודה למלחמה בסרטן. הוא נרשם להשלמת בגרות באשקלון, אבל נטש לאחר כמה חודשים והחל לעבוד ככתב בשבועון חרדי. מבחינתו נמצאה הנוסחה המושלמת: לחיות בחברה החרדית, מרחב ילדותו, למרות כפירתו.
החגיגה לא נמשכה זמן רב. מנהל העיתון סיפר לו, כי יש ארגונים חרדיים שאינם רואים בעין יפה כופר שעובד בעיתון חרדי ובקרוב תוצף מאה שערים בפשקווילים לוהטים. קור נקרא לפגישה עם אדם שהציג את עצמו כחבר בארגון שנקרא בספר "אור זרוע" (את שמו האמיתי מסרב קור לחשוף, מחשש שיתנכלו לו ולמשפחתו). "הוא סיפר לי שהוא יודע עלי הכל: עם מי אני מדבר בטלפון, מי בקשר מולי בהל"ל, איפה ממוקם הסניף שלהם. היתה לי תחושה של חוסר אונים, מישהו עוקב אחריך. זה גם מאוד הפחיד אותי. תחושה של מלחמה. לאיש הרע הזה, מנשה, לא היה איכפת ממני. הוא רצה לנצל אותי לצרכיו וביקש ממני לכתוב לו דברים רעים על ארגון הל"ל".
קור סירב לשתף פעולה, אבל האיש לא הירפה ממנו. כך התוודע, לדבריו, אל הפעילות השיטתית של הארגון נגד נוטשי הדת. במקרה אחד הם הפעילו צעירה שנטשה את הדת, מימנו לה לימודים וטלפון סלולרי וביקשו שתיצור קשר עם "מתנדנדים" תעביר מידע עליהם לארגון. "אנשי הארגון גם מתקשרים להורים חרדים ואומרים: 'יש לך בן. אני יודע שהוא הולך לצאת בשאלה, שמעתי את זה ממקורות שונים. אני מוכן להחזיר אותו בתשובה וזה יעלה כסף'. אם האבא לא ישלם, הוא לא יטפל בו".
זה רק עניין כלכלי?
"הם יוצאים מנקודת הנחה שכל מי שיוצא בשאלה רע לו ואז צריך לעשות לו טוב. כשבן אדם מתעקש הם יורדים לחייו. במקרה שלי הם ניסו לקשור את הפרנסה שלי, העבודה בעיתון, עם הדת. אולי אל אשתו האיש הרע מתנהג טוב, אבל כשהוא סיפר לי על חוזר בשאלה שסובל, הוא חייך ושמח. כאב לי לראות את השנאה הזאת".
אנחנו חמורים
קור לא הצליח להסתגל לחיי הצבא, ושוחרר אחרי ביקור אצל פסיכיאטר צבאי. "הצבא היה האסון הכי גדול שלי", הוא אומר. "הגעתי עם המון מוטיווציה ובצבא השפילו אותי, צעקו עלי, נתנו לי עונשים". בספר הוא מתאר כיצד בתקופת מעצרו כלאו אותו חיילים רוסים במקלחת: "תמונות שלי מעברי הציפו אותי. איך ואיפה הייתי ולאן הידרדרתי. מה אבי היה חושב לו ראה אותי כאן נעול? אמי? סבתי? מה היה אומר ר' שמואל? איך היה מנשה מחייך בהנאה לנוכח מצבי המשפיל".
לאחר השחרור החליט להירשם לתוכנית דו שנתית שמשלבת השלמת בגרות ועבודה במלונות אילת. כמו בשנתו הראשונה בפוניבז', הוא צפה מן הצד בחברה החילונית והפנים את השפה, הקודים התרבותיים, האינטראקציות בין אנשים. "החילוניות של החילונים, בדיוק כמו החרדיות בפוניבז', מובנת מאליה", הוא התרשם. "עם הזמן הפסקתי לחשוב. התפתח אצלי בוז למחשבה ולניתוח. אמרתי, אנחנו חמורים וצריכים להתנהג כחמורים. מותר האדם מהבהמה אין".
קשה לך עם החילוניות?
"בעולם החרדי יש צדק אמיתי: מי שעושה רע יקבל עונש מאלוהים, מי שעושה טוב יתוגמל. אין לרמות, אי אפשר לעשות קומבינה מול אלוהים. אתה מרגיש שמישהו מנהל את העולם. בעולם החילוני, כשאלוהים יוצא מהמשוואה, אין מי שיעשה צדק. מי העניש את הנאצים לפי החילוניות? לפי החרדיות, אלה שמתו היו חייבים למות ואלה שהרגו, גם ייענשו. גם במערכת המשפט החילונית אין צדק. לחזק יש כסף לעורך דין מצוין, והוא יצליח. בפוניבז' הרגשתי טוב, הייתי חלק ממשהו שלם, אמיתי, בלי שקר. בתרבות המערבית אני מוקף שקרים".
גם הפגישות עם נשים היו טראומטיות בשבילו. מאחר שלא הכיר את הקודים והניואנסים של תרבות הדייטינג, לא פעם נקלע למצבים מביכים. הוא לא קלט מי מעוניינת בו באמת, והתקשה לענות על הציפיות המיניות והרומנטיות שלהן. "בעיני חרדי בחורה נתפשת כדבר מושך, אטרקטיווי, אמנם לראותן בלבד. אתה אף פעם לא שם לב למה שמעבר להיותן מושכות. כחרדי אתה לא מבין שגם אתה יצור אטרקטיווי, שהיא חושקת גם בבשר. בשלב הראשון הקטע שלי עם בחורות היה לכבוש".
היה לך קשה לטפח קשר רגשי?
"כשיצאתי בשאלה נפרדתי מאלוהים ומהחברים שאתה יכול לספר להם הכל. פתאום החברים הכי טובים שלך לא מדברים איתך, לא אוהבים אותך. אתה מוקצה מחמת המיאוס. אז אתה נפגע, נזהר מפיתוח קשרים רגשיים. כל קשר בשבילי היה אמור לעבור מבחן. אפילו באנשי הל"ל לא יכולתי לתת אמון. שאלתי, אם הם יעזרו לי גם כשאחזור בתשובה? נראה לי שכל האהבות תלויות בדבר, אף אדם לא יאהב אותי בלי תנאים, חוץ מאמא שלי. תסתכל על בני סלע, עשה את המעשים הכי שפלים ומזעזעים בעולם ואמא שלו דואגת לו. זה עושה לי חשק לבוא אליה ולחבק אותה".
דווקא מודל המשפחה החרדית קוסם לו. "הגברים החרדים דואגים להתאים את עצמם לנשים", הוא אומר. "אם יש לך בעיות בזוגיות, אתה מרגיש שלך יש בעיה, לא לאשה, ואתה צריך לפתור אותה".
מה בדבר אהבה?
"בעולם החילוני יש זיק של התאהבות, שדועך עם השנים. ההבזק הזה רק מקלקל. כמה פעמים אתה יכול לאכול את אותו שוקולד, להיות עם אותה בחורה? החרדים לא יוצאים מנקודת הנחה שהאשה צריכה להדליק אותם. אתה לומד להכיר אותה, לחיות איתה וכך גם באה האהבה. כבני אדם אנחנו יכולים לאהוב כל בן אדם. קסם ראשוני? קיבלתי מייל מבחורה שקראה את הקטעים שלי בבלוג ואמרה שהיא מעריצה אותי, שאני מקסים, מושלם. נפגשנו ונוצר בינינו קשר אינטימי. ההערצה שלה אלי היתה טוטאלית. ביום שאמרתי לה שאני אוהב אותה, זה נגמר. עזבה. לא הבנתי, קיבינימט. אתה לא יודע כמה בכיתי על האובדן. אמרתי, אתן לה סיפורים חדשים שכתבתי, אולי זה יחזיר את האהבה שלה אלי".
העולם הוא שקר
חמש שנים מאז איבד את האמונה באלוהים, קור עוד לא מרגיש חלק מהעולם החילוני. כלפי חוץ דווקא נראה שהסתדר: עובד בחנות ספרים, לבוש כחילוני, גר בתל אביב. בפנים הכל עדיין בוער. "אני לא רואה את עצמי כחלק מהתרבות החילונית. לא מרגיש שיש לי שם מקום. אני לא מחובר לעולם. אם מישהו יגיד לי, 'אתה נפרד מהעולם הזה, לא תחיה יותר', אין לי בעיה. אין לי מה להפסיד".
לא קשה לחיות כך?
"הקושי מתחיל רק אם אתה חושב שאתה צריך להיות שייך למקום כלשהו, ואז מתאכזב. כשאתה משלים שזהו, העולם הוא שקר, בלי צדק חברתי, כלכלי, אף אחד לא מעניין אף אחד, זה עניין של זמן עד שתקבל את זה".
אז ברחת אל הכתיבה?
"הכתיבה מגיעה ממקום של געגוע, של רצון לעבור שוב את התהליך של היציאה בשאלה מהמקום הלא פתור, להיות שם עוד פעם. לא רציתי לכתוב פרוזה בהשראת הסיפור שלי, זה נראה לי חילול קודש. אם הייתי כותב את הספר מייד כשיצאתי בשאלה, הקורא היה מוצא המון שנאה ונקמה. אז הרגשתי שעבדו עלי, שסתם שרפתי שנים, שנאתי את כולם. אמרו לי כל השנים שיש אלוהים, אבל אין אלוהים".
אתה נשמע כמי שמתגעגע מאוד אל העולם שעזבת.
"יש לי מיקס של רגשות ואהבה כלפי העולם הזה שאני שבוי בתעתועיו. התפילות חסרות לי, האקסטזה, ביטול ההוויה שלי מול אלוהים, התחושה שאתה כלום, אפס. אם אלוהים יופיע ויאמר לי, 'שבתאי, קח את עצמך לישיבה', אני אעשה זאת בעיניים עצומות".*
