איך זה שנכדו של אלכסנדר פן, המשורר הגדול, הקומוניסט - הוא רב (קונסרווטיווי) וביטחוניסט ("מפא"ניק מפוכח")? "כשעמדתי כמו אידיוט בקבלת שבת במחנה קיץ בארצות הברית ולא ידעתי מה עושים הבנתי שמשהו חסר מאוד בחינוך הציוני שקיבלתי", מספר הנכד, יונתן פיין
יונתן פיין: "אני רואה בעצמי מפא"יניק מפוכח - כשצריך לדבר מדברים, כשצריך להרוג הורגים. אני לא חושב שיש מקום לצמחונים פה באזור". בתמונה הקטנה: אלכסנדר פיין
תצלום: דודו בכר
הוא גם מרצה לעניינים אסטרטגיים במרכז הבין-תחומי בהרצליה וגם רב קונסרווטיווי שסיים עתה את הכשרתו. גם כותב ספרים ונושא דרשות בבית הכנסת בשבת, חובב פלמנקו וקורא נלהב של שירה - וגם בקיא בעניינים ערביים ובאיומים מדיניים ופעיל במערך ההסברה הישראלי בחו"ל. והוא גם נכדו של אלכסנדר פן.
ד"ר יונתן פיין הוא בנה של המשוררת זרובבלה פיין, בתו הבכורה של פן מנישואיו הראשונים לבלה דון. הוא נשוי לרותי, מרצה לספרות ספרדית באוניברסיטה העברית, ואב לשניים - מיקי שמשרת עכשיו בקורס חובלים בצה"ל ודני שלומד בכיתה י"ב. משפחת פיין מתגוררת בגבעה הצרפתית בירושלים. פיין מלמד, כאמור, בבית הספר לממשל במרכז הבין-תחומי בהרצליה ומשמש עמית מחקר במכון לחקר הטרור במכללה.
הוא נולד בתל אביב ב-1958. עד שהיה בכיתה ו' לא ידע דבר על סבו המפורסם. כשביקר בבית ידידים נשאל פעם על סבו, ואז לראשונה שאל על כך את אמו. "הכרתי את פן זמן קצר בתור ילד, הוא מת כשהגעתי לבר מצווה", הוא מספר. "בילדותי לא רצו לבלבל אותי, אז חיכו שאגדל קצת כדי להסביר לי את הקונסטלציה המשפחתית הלא פשוטה".
לאחר גירושיה מפן, נישאה סבתו בלה דון לקבלן התל-אביבי ישראל ששונקין. משפחת סבתו היתה בין מייסדי חדרה ובלפוריה. "בפתיחה של 'רומן רוסי' מאיר שלו מספר על
אלכסנדר פן עם בתו הבכורה, המשוררת זרובבלה פיין, אמו של יונתן פיין תצלומי רפרודוקציה: תומר אפלבאום / באובאו
אשה בעמק שהלכה לעולמה כשספר שירים רוסי מונח על החזה שלה", מספר פיין. "הסיפור הזה הילך במשפחה שנים על סבתה של סבתי".
אמו זרובבלה, שכתבה ופירסמה גם היא ספרי שירה, היתה מיפהפיות תל אביב, בוגרת מחזור תש"ח של גימנסיה הרצליה, לצד נתיבה בן-יהודה. היא שירתה בהגנה כקשרית ("היא העבירה במגפיים שלה את הפתק עם הפקודה לפיצוץ ב'ליל הגשרים'", הוא מספר). בזמן מלחמת העצמאות שירתה בלהקת "החישטרון", הנחשבת ללהקה הצבאית הראשונה, יחד עם יפה ירקוני ותולי רביב. זמן קצר לאחר המלחמה שיחקה זרובבלה באחד הסרטים הראשונים שצולמו בישראל, "48 שעות", המתאר את ירושלים בזמן המצור.
נישואיה הראשונים של זרובבלה לא עלו יפה, ולאחר מכן הכירה את ברנאר פיין, יהודי אמריקאי שהיה חבר בלח"י לזמן קצר. "הוא היה אנטיתזה מוחלטת לכל דור הפלמ"ח", אומר פיין. הוריו כבר אינם בין החיים. אביו מת ב-97' ואמו לפני שנתיים.
מה היה או לא היה
הביוגרפיה של אלכסנדר פן ייחודית, מיתית כמעט. הוא נולד ברוסיה ב-1906 לאב יהודי ולאם שוודית לא-יהודייה. אמו מתה זמן קצר לאחר לידתו והוא גדל אצל סבו, שהיה צייד דובים. כשהיה בן 10 נהרג הסב במסע ציד, ככל הנראה פגע בו דוב. פן החל לנדוד לבדו ברחבי רוסיה, הסתובב שנים ארוכות עם כנופיות נערים, עד שהגיע לבית אביו במוסקווה. ב-1920 החל לכתוב שירים והתיידד עם כמה משוררים רוסים ידועים, בהם מאיאקובסקי ופסטרנק.
ב-1927 עלה לארץ ישראל (אחרי שישב בכלא הרוסי בשל היותו ציוני), התגורר בתל אביב, כתב שירה, עבד בבניין ובפרדסי רחובות והיה מאמן איגרוף. בתוך כמה שנים החל לכתוב בעברית ולפרסם את שיריו, בעידודם של ביאליק ושלונסקי. פן היה חולה סוכרת ובשנים האחרונות לחייו נכרתו רגלו וכף רגלו השנייה. הוא מת ב-1972 ונקבר בחלקת הסופרים בקריית שאול בתל אביב.
"בנוגע לביוגרפיה שלו, אף אחד לא יודע עד היום מה בדיוק היה או לא היה שם", אומר פיין. "בעניין הסיפור עם הדוב, אמא שלי משוכנעת שזה נכון, כי על ערש דווי אנשים לא משקרים: בבית החולים הוא ביקש כל הזמן שיצילו אותו כי הדוב הולך לתקוף אותו. אז נראה שהוא באמת עבר טראומה כזאת. גם הסיפור שהוא הסתובב כמה שנים לבד ביערות נכון, כי זו באמת היתה תקופה שילדים נדדו בדרכים, בין מלחמות. אבל הטראומה הגדולה שלו באמת היא שלא היתה לו אמא. השירים הכי חזקים שלו הם על חסך באהבת אם".
פיין כמעט שאינו שומר על קשר עם בנותיו האחרות של פן - אילנה רובינא, בתם של פן וחנה רובינא, וסינילגה, בתו הצעירה של פן מנישואיו השניים לרחל. כיצד מתייחסת משפחתו למיתוסים על פן ועל חיבתו לאלכוהול ולנשים? "יש באמת הרבה מאוד מיתוסים ואני מניח שהרבה נשים הלכו אתו הביתה בדמיונן. אבל הסיפור העסיסי היה עם חנה רובינא, אשה בת 40 עם גבר בן 30. היא היתה הדיווה של התיאטרון בארץ והוא משורר וגבר יפה. הוא לא היה איש משפחה במובן הקלאסי, הוא היה אמן שמרוכז בעצמו ובעבודתו רוב הזמן. סינילגה תמיד מספרת שזה לא היה בית קל לגדול בו. יש כל מיני סיפורים עליו, חלק נכונים וחלק לא, אבל בסופו של דבר האיש היה משורר דגול".
פן, כידוע, היה קומוניסט אדוק, ובשל דעותיו נשאר מחוץ לממסד הספרותי של התקופה, שנשלט ביד רמה בידי מפא"י. "לפני מותו הוא ביקש שיזכרו אותו כמשורר עברי", אומר פיין. "עשו לו עוול נורא והחרימו אותו בגלל העניין הפוליטי; ליד 'אדמה אדמתי' היו כותבים לפעמים 'לחן מרדכי זעירא, מלים עממי' - אבל כולם ידעו מי כתב את זה. כמה אנשים יודעים היום שאת 'הטור השביעי' ב'דבר' התחיל פן - לא אלתרמן? את ה'ארץ נהדרת' הראשונה בעיתונות הישראלית כתב אלכסנדר פן. אני רחוק מאוד מהדעות הפוליטיות שלו, ואני מניח שאם הוא היה חי היו לי אתו ויכוחים מרים, אבל להחרים את הכתיבה שלו בגלל זה? אני באמת חושב שהוא אהב מאוד את הארץ".
וכאן עולה התמיהה: איך לפן הקומוניסט יצא נכד רב? "פן היה אדם מאוד רליגיוזי, בוודאי בכל הקשור לדבקות האידיאולוגית שלו", אומר פיין, "אני חושב שהוא דווקא היה יכול להבין את הרליגיוזיות שלי. חוץ מזה, אבא של פן היה רב שהתפקר, בן דור ההשכלה".
בין אורי זוהר למלחמת לבנון
המסע של פיין אל היהדות החל ב-1980, כשנסע להדריך במחנה קיץ רפורמי בלוס אנג'לס, זמן קצר אחרי שחרורו מהצבא. "המפגש שלי עם ילדי השמנת מבוורלי הילס - אחד מהם היה הבן הצעיר של דסטין הופמן - היה מוזר ומשעשע בו בזמן", הוא מספר. "אמנם ניהלתי את קבוצת החניכים שלי כמו מחלקה בגולני, אבל עד מהרה הם הראו לי שהם יודעים על יהדות הרבה יותר ממני. גדלתי בבית תרבותי - ולא רק פן, קיבלתי את מיטב החינוך שאפשר לקבל מהציונות העובדת. אבל במחנה עמדתי כמו אידיוט בקבלת השבת הראשונה ולא ידעתי מה עושים. אז הבנתי שמשהו חסר מאוד בחינוך הציוני שקיבלתי".
הוא חזר לישראל, ובמקביל ללימודים לתואר ראשון בהיסטוריה כללית והיסטוריה של ארץ ישראל באוניברסיטה העברית ("אין אצלי הפרדה בין היסטוריה כללית להיסטוריה יהודית", הוא אומר), החל לשוטט בין ישיבות אורתודוקסיות בירושלים. "אז גם פגשתי את כל המיסיונרים. החלטתי להיפגש עם אורי זוהר, הוא היה נשוי פעם לדודה שלי, אילנה רובינא. הרמתי טלפון והוא ידע מי אני.
אמא שלי תמיד אמרה שהוא אדם מבריק. פגשתי אותו ואת אשתו, הוא לא ניסה להחזיר אותי בתשובה אבל בהחלט אמר שיש לי נשמה יהודית".
והיה עוד אירוע שהוליד אצלו ניצוץ של אמונה. פיין לחם במלחמת לבנון הראשונה כאיש מילואים (בסדיר שירת בסיירת עורב של גולני). הוא לחם בגזרה המזרחית ואחר כך בצור, צידון, נבטייה. למלחמה לקח אתו סידור תפילות קטן שקיבל מישראל ששונקין, בעלה השני של סבתו.
"הסידור הזה נח בארון עד שהתחלתי להתעניין קצת ביהדות, ולקראת המילואים בלבנון בנובמבר 83' החלטתי לקחת אותו אתי. ליתר ביטחון. לפני שעלינו לסיור התפללתי בפעם הראשונה שלי מאז הבר-מצוה, אמרתי את תפילת הדרך. ואז הנחתי את הסידור בשכפ"ץ ויצאנו לסיור בוקר. מה שקרה הוא שעלינו על מטען צד שלא התפוצץ. זה נראה לי כמו נס. יש הרבה אנשים שיתייחסו לזה אחרת - יגידו סטטיסטיקה, עניין של מזל. ראיתי הרבה מאוד קיבוצניקים של השומר הצעיר שהיו מניחים תפילין בכניסה לגדר הטובה, ואפשר לומר שזו היתה תגובה טבעית של פחד. אבל המקרה הזה ריגש אותי. יש בי אמונה עמוקה שיש השגחה. לא אלוהי הפילוסופים ולא שפינוזה. או שיש לך התחושה הזאת או שלא, אי אפשר להסביר אותה".
פיין נרשם ללימודי יהדות במכון שכטר. הסיבוב הראשון שלו שם היה משונה. רוב האנשים שלמדו שם באו מרקע דתי זה או אחר, ופיין, חילוני תל-אביבי יחיד, נתפש כעוף מוזר. "הרגשתי שאני כל הזמן צריך להגן על מה שאני", הוא אומר. "ראשי התנועה היו די סגורים במעגלים האמריקאיים הפנימיים שלהם ולא ממש הבינו את ההוויה הישראלית. ואני באתי עם כל המורשת היישובית שלי, היתה פה התנגשות".
למה לא בחרת בזרם הרפורמי?
"כבר מההתחלה קיבלתי את ההיגיון הקונסרווטיווי - זו דרך אמצע לא פשוטה, לא קל להסביר אותה, לא קל לשווק אותה. הרעיון הרפורמי של אוטונומיה מוחלטת הוא אדיר אבל קשה ליישום אישי, וגם האורתודוקסיה דוגמטית ולא מוכנה להתמודד עם שינויים. רק הקונסרווטיווים מצויים במתח הזה שבין מחויבות למורשת ולרוחה של הלכה, מצד אחד, ובין שני דברים שבלעדיהם קשה לחיות בעולם המודרני - ביקורת היסטורית ושינוי - מן הצד האחר".
לא מתאבד בשביל הפלשתינאים
בשנת 95' פנה פיין לדרך אחרת ושימש יועץ לעניינים אסטרטגיים במערכת הביטחון; "סיקרן אותי לדעת איך מתקבלות החלטות מבפנים ואיך עובדת המערכת הבינלאומית", הוא אומר.
יחסית לרבנים קונסרווטיווים, הוא מציג השקפת עולם בעלת גוון ביטחוניסטי. "כשנסעתי בעולם, בדרום אמריקה, בארצות הברית ובאירופה, ראיתי את גילויי האנטישמיות וזה עשה לי שידוד מערכות", הוא אומר. "יש אנשים שלגביהם הבעיה היא לא גבולות 67', אלא עצם קיומה של מדינת ישראל. אני לא אדם קיצוני, לא ליכודניק ולא 'יש גבול'; אני רואה בעצמי מפא"יניק מפוכח - כשצריך לדבר מדברים, כשצריך להרוג הורגים. אני לא שש אלי קרב ואני גם לא צמחוני. אני לא חושב שיש מקום לצמחונים פה באזור. אני בהחלט מוכן להגיע להסדר שלום עם הפלשתינאים, אני לא צריך לא את עזה ולא את הגדה המערבית, אבל אני לא מוכן להתפשר על עניין הביטחון. אני גר בגבעה הצרפתית; היו פה 12 פיגועים בשנים האחרונות. אני לא מוכן להתאבד בשביל הפלשתינאים".
פיין פירסם כמה סיפורים ב"עיתון 77" וב"מאזניים". הוא גם כתב שלושה ספרים: קובץ הסיפורים "מריו רץ רחוק" (הקיבוץ המאוחד, 2001), שרבים מהם עוסקים במלחמת לבנון ובתולדות היישוב בארץ, הרומן "והגדולה שבהן היא אהבה" (אסטרולוג, 2003), שנכתב בהשראת חייה של סבתו בלה דון, והרומן "על שלושה גשרים" (כרמל, 2005), שדן גם הוא בהוויה הישראלית וקושר בין מלחמת העולם השנייה, מלחמת העצמאות ולבנון.
ב-2004 חזר לסיבוב שני במכון שכטר, הפעם במסלול הסמכה לרבנות. לפני שבועיים הוסמך לרב. לפחות על פי הסממנים החיצוניים, פיין אינו נראה כמו רב - הוא לא מגדל זקן ולא חובש כיפה. אבל הוא שומר שבת ושומר כשרות ומניח תפילין מדי יום ביומו. נדמה שהוא נמנה עם הפלג הליברלי יותר בתנועה המסורתית. הוא, למשל, מצדד בנגינה בשבת. וכמובן, תומך בהחלטה האחרונה של ועד ההלכה של התנועה, שאישר הכשרת רבנים הומוסקסואלים. "העמדה ההלכתית נגד משכב זכר ברורה, אבל הרקע ההיסטורי שלה היה התנגדות למנהגים של עובדי אלילים, כמו משכב זכר או יין נסך", הוא אומר. "כשמדברים על משכב זכר בעת העתיקה לא מתכוונים ליחסים הומוסקסואליים כמו שאנחנו מכירים היום, שיש בהם אהבה וזוגיות, אלא ליחסי כפייה, כמו מעשי סדום או אונס קטינים. נגד זה יצאה התורה. יש לי בעיה מוסרית בלהחרים או למנוע משהו ממישהו בגלל הנטייה המינית שלו".
פיין אינו מתכוון להיות רב של קהילה, אלא ללמד יהדות ולימודי ארץ ישראל. "לדעתי המודל הקהילתי הפרוטסטנטי האמריקאי שהיהודים אימצו לא מתאים להוויה הישראלית. ישראל קטנה וצפופה, והישראלים לא צריכים עוד קהילות. מה שהולך הרבה יותר היום זה מרכזי לימוד, כמו מכון שכטר.
"קהל היעד שלי הוא חילונים. זה הקהל שהופקר על ידי מפא"י. לא נתנו לנו החילונים שום חינוך יהודי, ונמנע מאתנו להכיר אלטרנטיבות כמו התנועה הרפורמית או המסורתית. או שאתה לוקח את הדרך האורתודוקסית או שתישאר בבורותך - זה המצב שהאורתודוקסיה רוצה להנציח. בעיני, רב לא צריך להיות מנותק ולהתעסק רק בפרשת השבוע. הוא חייב לדעת מה קורה סביבו, להיות מעודכן בסוגיה האיראנית ובסכסוך עם הפלשתינאים. רב בארץ צריך להיות מעורב במה שקורה כאן".
