 |
|
 |
| יוני ציגלר (מימין) ונועם פנחס עם שורש סינג בכפר באגסו שלרגלי ההימלאיה. "ישראלים בהודו רוצים להכיר ישראלים אחרים" |
|
|
|
|
| "נסענו לתעד את הפיצוץ, ולא ראינו פיצוץ באופק", אומר יוני ציגלר, שיחד עם נועם פנחס, ביים את הסרט התיעודי "חומוס קארי", על ישראלים בהודו ויחסיהם עם ההודים. הפיצוץ שחשבו לתעד הוא זה שניבאה דריה מעוז, שכתבה לפני כשנתיים את עבודת הדוקטורט שלה באוניברסיטה העברית על התרמילאים בהודו. מתוך התבוננות מחקרית שעשתה בישראלי המכוער בהודו הסיקה שזה רק עניין של זמן עד שזעמם של ההודים יתפרץ. הם רצו להיות שם כדי לקלוט אותו במצלמה. הפיצוץ לא אירע, אבל השניים לאו דווקא התאכזבו.
כדי לעשות את הסרט התיעודי, שישודר במוצאי שבת בערוץ 8, התנחלו ציגלר ופנחס בבאגסו, כפר צפוני גשום בקרבת דראמסלה שלרגלי ההימלאיה, מקום שעשרות אלפי ישראלים נוהרים אליו. הסרט מתמקד בשלושה הודים שיצרו קשרים עם הישראלים במקום: קאלה קומאר, בן 28, בעל גסט-האוס המאכלס ישראלים רבים; גופאל שארמה, בן 29, מלצר עם חולשה לישראליות, ובסרט הזה במיוחד לשירלי; ושורש סינג, בן 22, המגיש בזולה הרבה מנות קבועות של "ג'חנון-חמין". שורש (שהישראלים מבטאים את שמו כמו המלה העברית אבל בהודית ההגייה קצת שונה) דובר עברית. "השפה שלו היא שפה של ערסים", מסביר ציגלר ומאשים את מי שלימד אותו, "הוא זורק ציטוטים מ'חגיגה בסנוקר'".
"האוכל זה מהות החוויה הישראלית שם", מסביר ציגלר את הבחירה בשם הסרט ואת העיסוק בג'חנון-חמין. מהסצינות שבהן נראים ישראלים רבים יושבים במעין חדר אוכל צבאי, רק בלי המדים, נראה שלא האוכל באופן כללי, אלא האוכל הישראלי.
"החוויה הטיולית של ישראלים מאוד שבטית", אומר ציגלר, בן 25. פנחס, בן 33, מסכים: "ישראלים רוצים להכיר ישראלים אחרים". הוא ממחיש: "ישבנו שם פעם עם חבר'ה אחרי צבא, ואחת אמרה, ?בא לי לעשות יוגה'. השאר אמרו לה, ?יאללה את בהודו, תעשי סדנה עם מורה הודי', והיא אמרה, ?איפה אני אמצא פה מורה הודי?'"
קייטנת רוח
"הנסיעות של ישראלים להודו הן מיין-סטרים", הם אומרים. "נוסעים בין סמסטרים באוניברסיטה. יש שם גם אנשים יותר מבוגרים, לפני שעושים משפחה ואחרי שכבר יש משפחה".
"כוח המשיכה של באגסו הוא שהיא מין מתנ"ס כזה", אומר ציגלר. "קייטנת רוח", משלים פנחס. "הישראלים באים לעשות קורס רייקי, יוגה, טיפולים כאלה או אחרים". הבמאים קוראים להם "הקורסיסטים", ו"הסגל" לאלה שמציעים קורס מאסטר רייקי בעשרה ימים. "בסרט יש קטע שקאלה עובר בבית ומעליו נמרוד מעביר קורס רייקי", אומר פנחס. זו גם ההחלטה שלהם, להעביר את המסר בעריכה ובצילום, ללא קריינות.
פנחס חי בהודו בעבר במשך שנה, ציגלר נסע רק לשם עשיית הסרט, שנמשכה חודשים אחדים. "אם לא הייתי עושה את הסרט לא הייתי נוסע. לא נמשכתי. אבל עכשיו אני רוצה לחזור, נקשרתי לקאלה ולמשפחה שלו". בדירה השכורה שלו בשכונת פלורנטין בתל אביב, בית רחב ידיים שנראה כחלל תעשייתי שהוסב למגורים, עם צינורות חשופים על התקרה, יש תזכורת לביקור הזה: מין מקדש פולחן קטן בפינת הסלון, עם תמונות של אלה הודית שמנמנה וורודת לחיים, וסביבן נרות. "נחמדה לי הצבעוניות שבדת שלהם", מסביר ציגלר את המקדש המאולתר, "גם אם לא הצלחתי להיהפך לבן אדם רוחני", הוא מודה.
"אני גיליתי את בודהה", אומר לעומת זאת פנחס. "הוא העיף לי את החיים". החוויה המנוגדת הזאת מצטרפת לחלק מהאמירה של הסרט שלהם - יש דרכים רבות לחוות את הודו. הסרט מתנהל כמו חייהם של התיירים הישראלים שם, ברוגע, ללא שיאים מורגשים, מין חוויה מצטברת.
"אם הסרט הזה היה נעשה לגמרי מנקודת המבט שלנו לא היינו מראים את הישראלי המכוער בכלל", אומר ציגלר. "מה שעניין אותנו זה ההודים והחיבורים שלהם עם ישראל. הקשר של ליאור ושורש, שמשחקים יחד סנוקר, ושירלי וגופאר והחיזור ביניהם. במקום פיצוץ ראינו סיפור אהבה, שכמו בכל סיפור אהבה, יש בו דברים טובים ולא טובים. ראינו משהו אמיתי.
"אבל כשהקרנו את הגרסאות הראשונות של הסרט המפיקים שלנו (אריק ברנשטיין ויריב מרדכי מוזר) ואנשים אחרים אמרו שאין הקשר. ?איפה הישראלי המכוער?' שאלו, ולאט לאט הבנו שאנשים לא מכירים את הודו כמו שאנחנו מכירים אותה. שצריך לתת את הפרספקטיווה.
"בסינופסיס לסרט כתבתי בהתחלה כל מיני דברים כמו, ?ישראלית צועקת על הודי שאין מים חמים', הכל בהיסטריה", אומר פנחס. "אבל באגסו הוא מקום רגוע. בפעם הראשונה שנסעתי להודו - הודו הראשונה שלי - ראיתי דברים מאוד מכוערים בפושקאר, בגואה, בפרוואטי - שם יש הרבה סמים. בבאגסו לא.
"כישראלים אנחנו מאוד ממהרים לקטלג ולשפוט. בסרט הזה עברנו תהליך. הצילום התחיל מאוד ישיר, אחר כך החלטנו להציע לקהל להבין ניואנסים. התעקשנו לא לתת למצלמה לברוח לצדדים ולהתפתות להסחות מהצד, העדפנו מצלמה יציבה".
סצינה גסה מדי
באחד הרגעים בסרט שורש אומר: "אני צריך הפסקה ממניפולציות, צריך הפסקה מישראלים". אבל אחר כך הוא חוזר לעבוד אתם. "הוא אוהב ישראלים", קובעים יוצרי הסרט. "יש קטע שבו קאלה רואה ישראלי רוקד טראנס ועושה סמים", אומר ציגלר. "הוא אוהב את תחושת החופש הזאת, גם אם הוא נרתע, כמו שהוא אומר, מהקרחנה. חבר הודי אמר לנו, לא למצלמה, שאנחנו וההודים מאוד דומים כי יש לנו פה שחור ולב לבן".
ואם כבר עניינים שבלב, הקשר בין שירלי הישראלית לגופאר ההודי נראה לצופה נצלני מצדה. השניים לא מסכימים. "דברים לא מסתדרים בלי קשר למוצא של אנשים", אומר פנחס, "אבל היא נתנה לו צ'אנס. באחת הסצינות שלא נכללה בסוף בסרט, כי היא היתה גסה מדי, צילמנו שיחה של כמה ישראליות שישבו על גג של בית וקישקשו. אחת אמרה, ?יש לי פנטסיה לעשות ?וי' על קשר כזה', ואחרת אומרת, ?הם חמודים וכל זה, אבל אין מצב שאני נוגעת באחד. זה גזעני, אני יודעת, אבל ככה אני מרגישה'. לא הכנסנו לסרט את הסצינה הזאת", מסבירים יוצרי "חומוס קארי", "כי לא רצינו להאכיל את הקהל בכפית". |
