דרור בורשטיין על ספר שיריה של אמילי דיקינסון, המפחיד לפעמים ביופיו המוזר, ועל תרגומה של לילך לחמן, המפגיש את שירתה של דיקינסון עם לשונו של אבות ישורון
אולי הלב אמילי דיקנסון. ערכה ותירגמה מאנגלית: לילך לחמן. הוצאת רסלינג, 217 עמ', 84 שקלים
יש מתכון ללחם זנגביל בספר הזה (עמ' 110): קמח, חמאה, שמנת, זנגביל, סודה לשתייה ומלח (המעוניינים בלחמה של אמילי דיקינסון, ובכמויות המדויקות ירכשו נא את הספר). בסוף המתכון נתונה
פרט מחדר השינה של אמילי דיקינסון, מסצ'וסטס
תצלום: אי-פי
ההוראה: "ערבלי עם דבשה". דבשה היא "מולסה", אותו נוזל סמיך, כהה, הנוצר במהלך זיקוק הסוכר. "הוא אטי כמו דבשה בינואר", הוא ביטוי באנגלית שמשמעו "הוא אטי מאוד". ובדיוק הרכיב הזה, האטי, הכהה, הסמיך, שדיקינסון אינה מציינת את כמותו המדויקת, הוא הרכיב בשירתה ההופך אותה לחזקה ולמערערת כל כך.
מעט מאוד אני יכול להוסיף על הערותיה המדויקות של העורכת והמתרגמת של הספר הזה, המפחיד לפעמים ביופיו המוזר, יפה לפעמים עד כדי מריטת עצבים, עד כדי מחנק של חוסר יכולת לקרוא. במהלך הימים שהספר היה אצלי על השולחן היו מקרים לא מעטים שהבטתי בו, ולא יכולתי להביא את עצמי לגעת בו. מובן שאת זה אני כותב כדי לדבר בשבחו ולתאר את כוחו. אבל זה כוח מכרסם. הוא מכרסם אותך ואתה אותו. בהשאלה מתחום המוסיקה, אין זו שירה ש"אפשר לשרוק במקלחת".
מעט מאוד אני יכול להוסיף על הערות המתרגמת, ובכלל, מעט מאוד אפשר לומר על שירה כזאת, שאבני הבניין שלה הן החומרים המוגדרים והביתיים (כמו חמאה וקמח) אבל גם אפלה אטית מזדחלת. עסיסה של השירה הזאת הוא אין. האפלה הזאת, ביסודו של דבר, היא ריקות, שבירה, דבר שמצטייר בגלל מה שמקיף אותו ולא מכוח עצמו. אני מתכוון לתופעה פשוטה: דמו אדם שיושב ושותק. לא נבחין בשתיקה הזאת על פי רוב. אבל אם אותו אדם יאמר כמה מלים ואז ישתוק לפתע ארוכות בעודו מביט בנו, ושוב ידבר מעט ושוב ישתוק, תהפוך שתיקתו לחומר נוכח ושקוף, לריקות קיימת בתוך הדיבור (ולא רק "בין המלים"!), למשהו שהופך מיד לניצב מולנו. האדם הזה הוא אמילי דיקינסון.
זהו לא תרגום אדוק. נאמנותו למקור היא מסוג אחר. החריזה של דיקינסון, למשל, אינה נשמרת לרוב בעברית ובאופן כללי הטקסט העברי נראה שייך הרבה יותר למאה ה-20 מאשר השירים המקוריים. לא הופתעתי לראות שאחד השירים (כביכול הד מקדים לשירי הבית ברחוב ברדיצ'בסקי של אבות ישורון) מוקדש לאבות ושלבתו, הלית, מוקדש הספר כולו. אפשר לומר שרוחו הגדולה של אבות ישורון מהלכת על התרגום הזה, שעושה מעין "ישורוניזציה" של דיקינסון, ממש כפי שהמתרגם אמציה פורת ערך "גנסיניזציה" לפוקנר (למשל ב"אבשלום, אבשלום").
במקום אחד לפחות (עמ' 62) יש ממש שימוש ב"ישורוניזם" מובהק ("בולעץ" של לחמן השואב מה"בולץ" של ישורון - שהוא בול-עץ בעברית, Wooden במקור). הטהרנים יעקמו שפתיים, אבל כשאני רואה איך יוצר מת מקבל חיים חדשים ונמהל כדבשה בתוך יוצרת אחרת, כלומר איך אבות ישורון ואמילי דיקינסון - משוררים מעולמות כה שונים - נמהלים והופכים לשירה שהיא גם תרגום, אבל לא פחות מכך שירה מקורית מעולה של לילך לחמן - הרי זה נס קטן שנקדנות בהכרח תחמיץ.
אי אפשר, במסגרת רשימה קצרה, לערוך השוואה מדוקדקת של המקור והתרגום. אוכל רק לצטט את דבריו של ג'ורג' סטיינר: "מעשה תרגום רב-השראה באמת ובתמים (שהוא נדיר מאוד) מציע בתור פיצוי דבר-מה חדש שכבר היה במקור" ("אראטה", הוצאת עם עובד, בתרגום יוסי מילוא). אני חושב שזה בדיוק מה שאפשר לומר על תרגומה של לילך לחמן. היא מזהה את זרע השבר של שירת המאה ה-20 כבר בשירתה של דיקינסון ומצביעה עליו לא בהכרזה, אלא בכל האסטרטגיה התרגומית. כשלחמן משתמשת בישורון היא עושה זאת מפני שישורון קיים כבר בדיקינסון, הגם שקביעה כזאת היא אבסורדית לגמרי מבחינת השכל הישר. בעיני זה עובד וזה משכנע, אבל במציאות ספרותית נורמלית, שבה מתווכחים על שירה, היה תרגום כזה ראוי להיות מוכתר כ"נועז" או "שנוי במחלוקת".
לסיום, דבר או שניים על סימן הדפוס המשמעותי ביותר בספר הזה: המקף. הוא נוכח בכל השירים, חוזר שוב ושוב כסימן קריאה בנאומי פוליטיקאים, להבדיל. הנה אחד השירים:
יש אלכסון של אור, דמדומי יום חורף - המעיק, כמו כובד פטישי הקתדרלה - כאב-על יחלחל - לצלקת אין זכר, רק התוך נסדק - שם ניתן הפשר - איש לא - יפרשו - זה חותם-ייאוש - עינוי-דין מוכתב מהריק - בואו - הנוף קשוב - צללים - עוצרים נשימתם - לכתו - זה כמו הרוחק שנשקף מעין המת -
אור השקיעה החורפי, מין קרן אלכסונית, הוא מסר מהריק (במקור "מהאוויר", air). השיר רומז אולי למעמד של סטיגמטה - קבלת פצעי הצלוב אצל קדושים נוצריים וסתם אנשים שאתרע מזלם והם פגשו ברוח הקודש. אבל אצל דיקינסון הפצע המתקבל מהריק אינו מתבטא בצלקת; זוהי סטיגמטה פנימית. התוך נסדק, ה"פשר" נרשם בפנים, אבל "איש לא - יפרשו". הריק שולח רק עינוי-דין, לא פסק-דין. לא זיכוי, לא הרשעה, רק מה שישורון קשת תירגם ב"המשפט" של קפקא כ"מיהמוה": מצב ביניים אין סופי של ההליך המשפטי, עיכוב מתמיד של המשמעות. כשהוא בא, הנוף, כמו המשוררת, קשובים לו, דרוכים אל התגלותו של האור הזה. אבל הוא בא, מותיר סימן בלתי נראה ובלתי מפוענח, ואז נעלם. וכשהוא הולך הוא מתהפך להיות ריק שאינו "אלוהי" אלא הריק הנשקף מעין המת (במקור "מבט המוות", look of death). הקריאה בתרגומים הללו היא במקרים רבים עמידה במצב הצללים הזה, ש"איש לא - יפרשו". השיר פוצע את פיך - לא תמיד - אתה - מבין את הדם.
המקף החוזר שוב ושוב בשיריה של דיקינסון דומה לאלכסון-האור הזה. הוא מסמן את ההיעדר בכפל פניו: כנושא תקווה למשמעות וכשבירה של אותה תקווה. המקף הוא בדיוק ה"דבשה" שבלחם האפל של השירה הזאת. הדבר הלא-מוגדר, השתיקה, האפלה האינסופית שבין בואו של האור להקשבת הנוף, שבין הצללים לעצירת הנשימה. הנה כך, המקף שאחרי המלה "צללים" יוצר בקריאה כבר, מראש, כ"נבואה" זעירה, את עצירה הנשימה; המקף שאחרי "לכתו" הוא כבר הגשמה ממשית של ה"רוחק" המצטייר לאחר מכן. והמקף שאחרי "המת", עליו אי-אפשר לומר דבר. הדבשה שבלחם של דיקינסון היא המקף הזה, היא האור.
