ביקשתי מחבר, משורר, לכתוב כמה מלים על מותו של המשורר יעקב בסר לגיליון הזה. בסר היה העורך הראשון והיחיד של כתב העת לספרות "עיתון 77", שהיה אפשר לומר דברים רבים בגנותו, אבל דבר אחד לא היה אפשר לקחת ממנו: הוא הופיע בסדירות. בשעה שכתבי עת אחרים נולדו בקול תרועה גדולה וגוועו ביבבה חנוקה, או קירטעו וגססו באיטיות, "עיתון 77" שעט תמיד קדימה כמו בולדוזר, בכל עונות השנה ולמרות הקשיים.
החבר שהיה צריך לכתוב על בסר הלך ביום שני להלוויה שלו. הוא טילפן ואמר שהוא לא מסוגל לכתוב כלום אחרי ששמע את דברי ההספד שנשאו על קברו עסקן ספרות פלוני, נציג אגודת הסופרים, ועסקן ספרות אלמוני, נציג איגוד הסופרים החדש שפרש מאגודת הסופרים. אבל מה ששכח אותו חבר הוא שבסר אהב את העסקנות הזאת והיה חלק אינטגרלי ממנה. הוא אהב להתאחד ולהתפלג ולנסח מנשרים נגד הסיעה שממנה פרש.
האמת לאמיתה היא שאין ספרות בלי עסקנות ובלי התקוטטויות בין סיעות אלה נגד סיעות אלה. ההתקוטטויות והעסקנות הן רחש הרקע שעל גביו נכתבות היצירות החשובות והגדולות והאלמותיות. אם כולם היו רק כותבים יצירות אלמותיות, לא היתה ספרות. הספרות צריכה גם את פועלי הבימה שמזיזים רהיטים ותפאורות ומדליקים ומכבים את האורות. מישהו צריך לעשות את העבודה השחורה הזאת.
איני יודע אם הוא היה משורר טוב. לקראת הכתיבה של המלים האלה חזרתי ודיפדפתי בקובצי השירה הרבים שלו ואיני יכול להיזכר ולו בשיר אחד שנחרת לי בזיכרון באופן ששירי דליה רביקוביץ או ויזלטיר נחרתו בזיכרוני. הדבר היחיד שחרות לי בזיכרון משיריו הוא הזעם והעלבון שלהם. אם צריך משפט שיסכם אותו הייתי אומר שהוא כינס את כל הזעם והעלבון שמרחף באוויר בארץ הזאת ודחס אותו לכמוסות מילוליות. נימת הזעם והעלבון ליוותה את מאמרי המערכת שלו ב"עיתון 77" ואת שיחות הטלפון שלו, ואת יישותו המשוררית, יישות של מישהו שאין סיכוי שיהיה אי פעם שבע רצון.
לכן, גם אם השירים שלו רחוקים מלהיות יפים או מלוטשים, הם לא חנטרישיים כמו הרבה מהשירים הנכתבים והנשמעים היום וזוכים לתשואות בפסטיבלים ובבימות נוצצות. כל הצרידות של מי שגרונו כבר ניחר מרוב צעקות מרוכזת בשירים שלו. יש בהם משהו אירופי שאבד לעברית, מבחינת הראייה של מהו השיר. אצל בסר השיר הוא לא טקסט, כי לעזאזל כל הטקסטים. השיר הוא הרגע שאחרי שהעט כבר נשמט מהיד והדיו שנוזל על הנייר יוצר כתם.
לפני שנים אחדות הוא שלח אלי למערכת שיר ארוך, פואמה, וביקש שאפרסם אותה למרות אורכה. נדמה לי שהוא רצה לבחון אותי אם אזרוק אותו מכל המדרגות ועל ידי כך לדעת שהוא עדיין משורר נחשב. פירסמתי את הפואמה מהסיבה שציינתי קודם, שבסר הוא אולי לא משורר טוב אבל הוא לא חנטריש. ויש לו האמת שלו והכוח לומר אותה.
ואסור לשכוח שבסר בא כמהגר מרקע רב לשוני ודיבר כמה מהשפות של מזרח אירופה, מה שאינו כלל חזון נפרץ, וגם תירגם מהן לעברית. ושהוא היה בסופו של דבר מהגר לעברית ושלכן היא נשמעה קשה כל כך בפיו ובעטו. והוא אמנם לחם נגד הרודנות של מה שנקרא "ספרות עברית", והרבה לפני שמשוררים ערבים פלשתינאים היו לבון-טון, הוא פירסם אותם ב"עיתון 77". והוא לא פירסם אותם כקישוט אינטלקטואלי אלא כשווים. איני רוצה לייפות את האמת: "עיתון 77" הוא שנים רבות כתב עת מאובן שזקוק לטלטלה רצינית. אבל גם בשעותיו הלא זוהרות, תמיד דלתו היתה פתוחה לצעירים ולקולות חדשים, ותמיד הוא היה פוליטי ותמיד היה האכסניה האחרונה שבה מצאו מקלט ההומלסים שנדחו בבימות הספרותיות הסנוביות. רבים זוכרים לו טובה על כך. איני יכול לשכוח זאת כי פעם גם אני הייתי הומלס כזה והוא פתח לי את דלתו.
