אף שבדרך כלל ברור לי מאוד הגבול המוחלט בין חיים למוות, אני מרשה לעצמי עדיין לפנות אליך, גרשון יקירי, בלשון נוכח. רק לפני שבוע ימים בדיוק ישבנו איתך, איקה ואני, בבית החולים לשיחה ארוכה, וזיכרונה כל כך חי בקרבנו שאני מרשה לעצמי להמשיך אותה עוד קצת, גם לאחר מותך.
עכשיו בבית ההלוויות שעל הר המנוחות עדיין לא הגיעה, לפחות בשבילי, שעת ההערכות והסיכומים של פועלך הספרותי הגדול ורחב ההיקף. עוד תגיע השעה הזאת בעתיד הקרוב, ועוד נדבר על כך רבות. עכשיו אני עדיין רוצה לדבר אליך אישית, באהבה ובכאב. מאז נודע לי אתמול על מותך הפתאומי בעקבות הניתוח שהסתבך, אינני פוסק להגות בך, ולומר את האמת, למרות שבמשך השנים כמעט "אילצת" אותי ואת שאר חבריך לדמיין את מותך, ואף שהתפתיתי לעשות על כך ואריאציה קטנה ברומן אחד שלי, לא שיערתי שהמוות בפועל יכה בי בעוצמת אבל כזאת.
המוות היה נוכח תמיד בשיחותינו, לא רק משום שבמשך כמעט 50 שנות היכרותנו שיתפת אותנו וגם אחרים בייסורי הגוף שלך, אלא גם משום שאני אולי הייתי לך פרטנר טוב לדיאלוג על המוות. את מאמר הביקורת שכתבת על קובץ הסיפורים הראשון שלי הכתרת בכותרת "שהמוות בחלוניו", ובאינטואיציה חריפה, שהיתה תמיד סגולתך הבולטת וקדמה אפילו לדברי הפרשנות וההגות שלך, עמדת כבר מהסיפור הראשון שלי על המקום הנכבד שתופס המוות ויתפוס ביצירותיי, עד לרומן האחרון ביותר.
"הכל נפשי", הייתי מנסה להדוף את תיאורי ייסוריך הגופניים, המחלות שלך, ואתה בדרך האירונית והישרה שלך היית גם הודף אותי חזרה וגם משתף פעולה. כי לזכותך הגדולה, אתה היית שקדן לא נלאה בהבנת עצמך. נכון, גם האדם האינטרוספקטיבי ביותר לא תופס כנראה את עצמו במלאות, אבל במין יושר נפתל ומסובך לא עשית הנחות לעצמך, חופר וחוקר גם בטיפולים נפשיים וגם בטיפולים גופניים את עצמך, כדי לתקן, לשפר ולהיטיב עם סביבתך. האירוניה העצמית המפורסמת שלך היתה לשם דבר, והיא היטיבה גם ברגעים שלא היית נוח לחבריך. קל לאדם להיות אירוני כלפי אחרים, אבל לא קל לאדם להיות אירוני, ועוד בלשון גלויה ובוטה, כלפי עצמו. כך הפכת את הרחמים העצמיים של כולנו לרחמים אירוניים, ולזה היה כוח משיכה גדול עבורי, באופן אישי וספרותי.
לפני שבוע, בקומה העשירית של שערי צדק, כאשר מיטתך עומדת יחידה בחדר ענק ושטוף שמש, אחרי דיבורים מלאי אהבה למלכה, לדלית ולאפרת, דיברת על הוריך. ולאחר שתיארת אותם בבדיחות דעת גרוטסקית, אמרת לפתע כמה אתה מתגעגע אליהם. וכמה, למרות כל השורשים שהכית פה, עדיין אתה נושא על עצמך, כמוהם, את הוויית ההגירה. אני זוכר את פליאתי כאשר ראיתי שנתת לרומן האוטוביוגרפי שלך את השם "מהגרים". שאלתי אותך, אפילו מתוך טרוניה קלה, איך זה שאתה בערוב ימיך עדיין מתעקש על זהות המהגר, כאשר הגעת לכאן בגיל 10 וכל לימודיך היו פה.
שירתת בצבא, הקמת משפחה ישראלית מובהקת, ובעיקר עסקת מתוך סמכות והזדהות עמוקה בקודים הפנימיים ביותר של הספרות הארץ-ישראלית. השכלת להבין ולפרש את היצירות הישראליות ביותר, מס. יזהר ועד גבריאלה אביגור-רותם. מדוע אתה מתעקש על זהות המהגר? האם רק בגלל שהוריך שלחו אותך בגיל 10 לבד לארץ, ועמדת בודד כמה שעות עם המזוודה בנמל חיפה, ממתין לדודה שהתמהמהה לבוא ולאסוף אותך? האם חוויה זו תשלוט על כל זהותך? הרי אתה גם בעל הספר "אין מקום אחר", על פי הציונות הקודחת של ברנר.
אני זוכר שהנדת ראש בחיוך קל למשמע התוכחה המשונה שלי, ואמרת - מה לעשות? עדיין זו חוויית התשתית שלי, אינני יכול לבגוד בה. ואכן חוויית תשתית זו נתנה לך, לצד ובנוסף לישראליות העמוקה שהיתה בך, גם רוחב, גם גמישות, גם סקרנות להיות בכל מיני מקומות משונים כמו ארץ האש למשל, וגם זיקה עמוקה ומתמדת לתרבות הגרמנית שממנה באת. אולי תחושת המהגרות הזאת היא שהזינה את האירוניה המתמדת, שאמרה לישראלים: נכון, אין בשבילי שום מקום אלא פה, אבל למרות כל חשיבותו וחיוניותו של המקום הזה, הוא לעולם לא יוכל להשכיח ממני שבאתי אליו ממקום אחר לגמרי.
גרשון שקד
גרשון שקד, שנפטר בשבוע שעבר בגיל 77, היה מחשובי חוקרי הספרות העברית בעשורים האחרונים ומורה בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. חיבורו החשוב, שבזכותו זכה בפרס ישראל בשנת 1992, הוא הספר רב-הכרכים "תולדות הסיפורת העברית 1880-1980" שבכתיבתו החל בשנות השבעים. בין ספריו הנוספים: "גל חדש בסיפורת העברית" (1974), "ספרות אז, כאן ועכשיו" (1993), והרומן "מהגרים" (2001). ספרו האחרון, "זהות: ספרויות יהודיות בלשון לעז", ראה אור בשנה שעברה
