על שפת נהר כבר ליאת קפלן. הוצאת כרמל, 94 עמ', 64 שקלים
בלי שהיות שולחת אותנו כותרת הספר לתנ"ך, לספר יחזקאל. להתגלות האל מול הנביא, לנבואה הניתנת לו בדבר החורבן הצפוי, ולשליחתו אל קהילת הגולים היהודים בבבל היושבת לחופו של נהר כבר, בעיר הנקראת "תל אביב". חומרי הגלם של
ספר יחזקאל מורים לנו על חומרי הגלם שבהם בוחרת ליאת קפלן לעסוק בספרה: הזיכרון, החטא, הגלות. הניתוק הנכפה על האדם הנשלח ממקום מגוריו אל מקום חדש, הניתוק הנכפה על מי שמבקש לדעת.
הספר מחולק פרקים פרקים, וכל פרק כתוב בסוגה ספרותית אחרת: חלקם כשירה, חלקם כסיפור קצר וחלקם כפרגמנטים וקטעי הגות. הגבול בין פרוזה לשירה מטושטש. שורות השיר שבורות, ארוכות מדי או קצרות מדי, לעתים מנוקדות, לעתים ללא ניקוד. הפרוזה מנוקדת כולה. הפרגמנטים גם הם משנים בכל פעם את צורתם, נעים בין סיפור קצרצר לקטעי התבוננות, בין הגות מופשטת לתיאור קונקרטי של דבר-מה מוחשי.
על שפת נהר כבר, במקום שאינו מקום אלא גלות ממקום אחר, מנסה המשוררת לשחזר את העבר, למצוא מחדש את הילדה שהיתה. לדבר ממקומה בהווה עם אותה ילדה שהיתה בגיל שש. המקום שאינו מקום, שאינו נענה למערכת אחת של חוקים, מאפשר לעסוק בעבר ובזיכרון כמו במשחק, להפוך אותו למגדל בבל של שפות, מצבי תודעה וזמנים. חשיבת הילדה מתערבבת בחשיבתה של המשוררת הבוגרת; קולה של הילדה מופיע ונעלם, מתקרב ומתרחק. היא מסרבת לבקשת המשוררת לדיאלוג, מסרבת לענות לה, אך ממשיכה לשחק איתה. מקרבת אותה ובו-בזמן מרחיקה אותה מידיעה ומהבנה.
הילדה מסרבת להיות מקור, מסרבת לספק הסברים. היא חומקת מבין אצבעותיה של המשוררת בכל פעם שנעשה ניסיון לקבע אותה, להגדירה. היא חוזרת לשחק מעין משחק מחבואים, שבו רגע הגילוי הוא גם רגע חילוף התפקידים וההסתרה מחדש. החיפוש אינו מוביל למציאת דבר-מה קבוע, ממשי, למציאת הסבר, אך הוא משנה את האדם המחפש. מניח אותו בכל פעם במקום אחר. פעולת ההיזכרות הופכת כך מניסיון להגדיר, לקבע דבר-מה, לפעולת שרטוט של תנועה, לריצה בין ההווה לעבר, בין קולות של דוברים שונים, בין מראות שנחשפים.
אך התנועה הקסומה הזאת, של החיפוש וההשתהות, של הניסיון להתמקם גם כשאין מקום מוגדר לעשות זאת, מופיעה לרגע בתחילת הספר, ונעלמת כמעט לגמרי עם התקדמותו. הקולות, המקומות והמשחקים הולכים ומתרבים, הולכים ומיתוספים זה על זה לבליל גדול, עד שהתנועה ביניהם כמעט שאינה נראית, עד שהמבנה העצום שנבנה על שפת נהר כבר מאבד את שיווי המשקל ונופל, מפסיק להיות משחק. ההנאה מהקריאה בספר מתפוגגת אף היא. המשחק עם הילדה הופך מדבר מסקרן ונחשק למעמסה.
כיצד הופך דבר-מה מסקרן למעמסה? אני מחפשת אחר התשובה בזמן הקריאה בספר, אך מגלה אותה רק כשאני ניגשת לכתוב עליו. מעניין יותר לנתח את הספר מאשר לקרוא בו. העיסוק האינטלקטואלי שאליו הוא שולח את הקורא מאפיל על התגובה הרגשית שהיה מצפה לחוש בזמן הקריאה, על העניין, על הרצון להמשיך לקרוא, לחוות בעצמו מקצת מן הדברים. נראה כי הממד הרפלקסיבי בשירה של קפלן, ההבנה לאן שירתה חותרת ומה המהלך הפילוסופי שהיא עושה, חזקים כל כך, עד שהם יוצרים מרחק בין החוויה שעליה היא מבקשת לדבר לבין הקורא. שיריה מוגשים לקורא כשהם מעובדים, נתונים בתוך ההקשרים הפילוסופיים והפוליטיים ה"נכונים", שאמורים להעניק להם את המשמעות. מבליעים כבר בתוכם את המשמעויות התיאורטיות הניתנות לגזירה.
העבר שאליו מבקשת קפלן לחזור והניסיון לשחזר אותו, להגיע אל הילדה, אינם משקפים את הצורך הבוער למצוא ולהבין, להקים אותו מחדש, אלא את הרצון להראות דרכו את חוסר האפשרות הפילוסופית למהלך שכזה: הכשל הטבוע בכל פעולה של היזכרות, היותו של המקור בלתי אפשרי, רחוק תמיד מכל הישג יד. לכן נראה כי לא אל הילדה-שהיתה מבקשת המשוררת להגיע, אלא אל הילדה שמאפשרת לה להדגים כיצד הפער בינינו לבין מי שהיינו בעבר גדול כמעט כמו הפער בין שני אנשים זרים; כיצד פעולת השיקום של הזיכרון מתעתעת תמיד, ובסופו של דבר אינה אפשרית.
כדי לזכור אני זקוקה למלים. אם כך, לשכוח (להיות חומר אפל, מבט, קשב, אי ידיעה). היא כאן. היא שותקת. נוכח מי ששוכח. (עמ' 39) ילדות היא ארץ שאין בה אין מולדת מלוחה ללא מסומנים (עמ' 43)
הניסיון לדחוס משמעויות והקשרים רבים כל כך לתוך פעולת ההיזכרות (קפלן אינה מקמצת, ומערבת את בורחס, בקט ודרידה), מפקיעה אותה מתוך המקום האישי, האינטימי, מנקודת המפגש המפתיעה בין האדם לעברו. פעולת ההיזכרות הופכת ל"תיאור מקרה" של מפגש, לדוגמה נוספת לכישלונה של ההיזכרות. בהיעדר אינטימיות, בהיעדר תחושה של חד-פעמיות וסקרנות בנוגע לתוצרי המפגש, מידלדל הממד הרגשי של הטקסט והופך אותו לדיבור תיאורטי, ל"דיבור על פגישה".
לכן הפגישה עם העבר לא מצליחה להפעים או לרתק אליה; גם ההזמנה לשחק, לשבור את הכלים ולנוע בין השדות הספרותיים השונים נהפכת בסופו של דבר להזמנה לדיון אינטלקטואלי על גבולות. דיון שאף הוא אינו פתוח למשחק, אלא תחום ומסומן בציטוטים של כותבים חשובים שיש להכיר כדי להבין היכן מתחילה והיכן מסתיימת תנועתה של השירה, כדי לדעת מה אנו מצפים למצוא בתום החיפוש. כך מאבדת השירה מגמישותה, מהממד המפתיע שבה, והופכת לתבנית נוספת שלתוכה ניתן לצקת רעיונות. אך הרעיונות, מעניינים ככל שיהיו, אינם מחיים את השירה אלא מוסיפים עליה שכבות רבות מדי, ובסופו של דבר מאבנים אותה ומונעים ממנה את היכולת לדבר בשפתה שלה.
אני חושבת על מופע אחר של הילדה של קפלן, עשר שנים מוקדם יותר, בספרה הראשון. באותו מופע, המסגרת הטקסטואלית, הפנייה להקשר, לא הכבידה אלא נתנה דחיפה קלה לתנועת הילדה. אחר כך הצליחה המשוררת לעזוב ידיים ולתת לה להמשיך בעצמה. חבל שלא הצליחה לעשות זאת גם בספר הזה.
מאמרים ושירים מאת נעמה גרשי התפרסמו בכתבי העת "מטעם" ו"מעין"
