באחד מסיפורי "כתבים, כרך ב' (סיפורים)" מאת יעקב שטיינברג יש יותר שדיים חשופים מאשר בכל הספרות העברית עד אליו - לצד מאגר האבזרים היהודי הטיפוסי
כתבים, כרך ב' (סיפורים) יעקב שטיינברג, הוצאת ועד היובל, תרצ"ז
יעקב שטיינברג (1887-1947) נמחק לפחות שלוש פעמים מהספרות העברית העכשווית: כמשורר, כמסאי וכסופר. בחיפוש של המלה "שטיינברג" באתר האינטרנט של "סטימצקי" אפשר למצוא כמה ספרים, ביניהם "קונים נדל"ן" של יהונתן
שטיינברג, ו"למה לעזאזל לא נולדתי הומו" של שירן שטיינברג. יעקב שטיינברג אינו קיים שם.
"בשטנים" (מקשאות אבטיחים) הוא הסיפור הפותח את קובץ כל כתבי הפרוזה של שטיינברג. יש אחריו סיפורים משוכללים ובשלים יותר (כגון "מות הזקנה" ו"העיוורת"), אבל יש בסיפור הזה, המוקדם יחסית, איזה פלא וקלות מיוחדים. מרבית הקוראים, כשהם חושבים על הספרות העברית במזרח-אירופה בראשית המאה ה-20 חושבים על עיירותיו של מנדלי מוכר ספרים. בסיפורו זה של שטיינברג, לצד מציאות כזאת קיימת מציאות שונה לגמרי. למשל, "גם הרב עם השוחט, הנוסעים יחד ל'ברית מצווה', כשהם שומעים בדרכם קול שיר של מולדובני שר, הם עוצרים את הסוס ויושבים ושומעים, כשהערבה להם מימין ומשמאל, וכוכבי הלילה נוהרים על ראשם ממעל". כל מערך הזמן ההלכתי (חודש אלול, עשרת ימי תשובה) נזכר בסיפור זה רק כזמן משני ביחס לזמן הגדילה הטבעית של התוצרת החקלאית. את ה"עצבנות" הטיפוסית של הדיבור היהודי (למשל, מונולוג טיפוסי של שלום עליכם) מחליפה כאן דממה: פניה של חנה-חיה בסיפור מושכים את מבטי השכנות משום "המנוחה הרבה, שאינה שכיחה אצל יהודים, שהיתה שפוכה עליהם", וארשת פנים זו מאפיינת גם את הטקסט של שטיינברג: מנוחה סיפורית יוצאת דופן. למשל כאן: "ושוב שקט על פני כל המרחק הרב, עד שרעד החבלים על פני הנהר יישמע עד קצות הבשטנים הרחוקים כלחישת חשאים ממושכה, והד יענה לשאון המים (בהתקרב) בת כפר עם זוג הדליים לשאוב ממי הנהר... אך הנה עברה שעת הצהרים, צללים מתחילים נמשכים כבר מציבורי האבנים, הגדלות על החוף, אבל העיניים תלאינה עוד להביט בפני הנהר, שכולו זוהר, והחסידה הלבנה, רחבת הכנפיים, הטסה עיגולים-עיגולים בתכלת שמים, היא הציפור היחידה המתרוממת על פני הנהר בחום הגדול, הבא אחרי חצות היום". איזה מרחק מן "העיירה" ומן הדיבור של מנדלי או של שלום עליכם!
יש בסיפור הזה יותר שדיים חשופים מאשר בכל הספרות העברית עד אליו. כל מאגר האבזרים היהודי הטיפוסי, קפוטה, ספר קודש, ניגוני סליחות - ממשיכים להתקיים בעולם של שטיינברג, אלא שהוא מביט בהם כאילו מרחוק יותר, כלומר בהקשר רחב יותר. כך הם מתגלים למבטו (האוהד) של המחבר כאפשרות אחת ותו לא של קיום יהודי. שטיינברג עורך פרודיה דקה על הפחד היהודי מחיילים העוברים בסך (כביכול בדרכם לפוגרום) בכך שהחיילים אצלו מתבררים כיהודים, והפחד מואר, לכן, כפחד של אדם מצל עצמו. לשפוט את האידיליה הזאת לאור סופה ההיסטורי האיום נראה לי לא נכון.
לא אפרט, אך זהו סיפור של "משולש רומנטי" יהודי. יהודי אחד, הבעל (אפרים), הוא "החולה הנצחי", המאביס עצמו במלפפונים חמוצים כדי להשתחרר מהצבא. והאחר (מנדל) הוא התגלמות הבריאות והארוטיקה. פייגה היא האשה. שלושתם יהודים. סיומו של הסיפור הוא נפלא בפתרון של המשולש הזה: "בלילה, כשנרדם החולה ופייגה לוחשת על אזנו של מנדל: 'עכשיו מותר לצאת', הוא יושב עמה על סף הבית ישיבה ארוכה והוד הלילה מרחף על שניהם בכנפי מנוחתו ומשבית המיית לבם החרישית עד לחלום, וכשידו של מנדל נוגעת לפעמים נגיעה ארעית ביד פייגה, לא יעבור אף רעד כל שהוא בבשרה, ועיניה צופות כמקודם במנוחה לתוך הוד הלילה". שטיינברג שובר את המלודרמה של "המשולש" בכך שהוא מאפשר לאשה לחיות עם שני הגברים בלי לעשות מזה עניין גדול, זה בסדר. ואולי גם בגלל הפתרון העדין, הפרוזאי, הלא-מלודרמטי הזה, נשכח הסיפור מלב הקורא הישראלי.
