על דברים שונים ומשונים מספר הפסיכואנליטיקאי והמשורר מרדכי גלדמן ברשימות הכלולות בספרו החדש; אבל יותר מכל דומה שהוא מספר בהן על עצמו: לעתים מדעת ולעתים בלי משים
העצמי האמיתי ועצמי-האמת מרדכי גלדמן. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 286 עמ', 86 שקלים
על דברים שונים ומשונים מספר מרדכי גלדמן בשפע הרשימות בקובץ "העצמי האמיתי ועצמי-האמת"; מהפסיכואנליטיקאית מלאני קליין ועד לדנה אינטרנשיונל, מן האפוס ההודי ה"מהאבהרטה" ועד לסרט האנימציה
מרדכי גלדמן
תצלום: דניאל צ'צ'יק
"צעצוע של סיפור". ואולם יותר מכל דומה שהוא מספר בהן על עצמו; לעתים מדעת ולעתים בלי משים, כבמעין פליטת קולמוס.
עצמי זה של גלדמן נחשף ומתבהר לאטו מתוך הרשימות, העוסקות במישרין ובעקיפין בשאלת ה"עצמי" ובביטויה במעשי האמנות, הפסיכותרפיה והמדיטציה/יוגה. מיני-מעשה שגלדמן - משורר, מסאי, אוצר ופסיכותרפיסט בגישות פסיכואנליטיות - אמון עליהם ואף מרותק אליהם כמושאי מחקר.
סוגיית העצמי נדונה מזוויות ובהקשרים שונים. ראשית נשאלת השאלה מהו בכלל אותו עצמי: האם זו ישות אחת-אחדותית או מרובה, זמנית או קבועה, אוטונומית או תלוית סביבה, סובייקטיבית או אובייקטיבית; ובהמשך, איזהו עצמי אמיתי? מה יחסו של זה "האמיתי", אם בכלל ישנו כזה, לעצמי ההרגלי שלנו, זה הפועל בעולם - מתאווה, בוחר, חותר לעבר מטרות; זה הגלוי לעיני הזולת ונתפס בעיניו כמהות שלנו בה"א הידיעה, כאישיות הסינגולרית המייחדת אותנו מכל אדם.
שאלה חשובה נוספת שמתעוררת בקשר לכך נוגעת למעמדו של הרצון: האם הרצון המודע שלנו הוא-הוא שגרירו וביטויו של העצמי "האמיתי", או שמא דווקא ביטולו של הרצון ויצירת מרחב חופשי של ריק תודעתי (כזה המתאפשר באמצעות מדיטציה) הם המאפשרים לעצמי "האמיתי" להתגלות?
את 47 המאמרים שכונסו בספר הנוכחי כתב גלדמן בעשור האחרון, ואף פירסמם במסגרות שונות. הקובץ מחולק לשבעה שערים בהתאם לנושאי הרשימות או למושאיהן. גלדמן פותח במבוא סלקטיבי ושטחי למדי, הסוקר את יחסה של הפסיכואנליזה לשאלת העצמי (בעיני זו החוליה החלשה בספר), ומשם ממשיך להרהר בתנאים המאפשרים את גידולו של העצמי, טיפוחו וביטויו, ובפרט - בכוחו של מעשה האמנות לשמש מרחב אידיאלי לבריאתו של העצמי וליצירת קולו הייחודי.
ההוגים הפסיכואנליטיים הנסקרים מעידים על טעמו האישי של גלדמן, ובהם קליין, ביון, ויניקוט, מיטשל, וגם לאקאן בתפקיד קטן, כסמן הפוסט-מודרניסטי. גלדמן הקלינאי, הפסיכותרפיסט, נעדר לגמרי מן הטקסטים האינטלקטואליים, התיאורטיים. בכולם חסר הד כלשהו לדיאלוג טיפולי, לקשר. אין בהם מגע אנושי וכמעט שאין חום. השער השלישי של הספר מקבץ ברובו רשימות מסע שנכתבו בהשראת נסיעותיו של גלדמן בארץ ובחו"ל: רומא, מדריד, אנטליה, קיבוץ שער הגולן וגם רחוב דיזנגוף בתל אביב. בהכללה גסה אפשר לומר שעניינו של השער השלישי הוא "יצירות תרבות". כאן, כמו בחלקים הבאים של הספר, מתערבבים זה בזה עניינים שונים שהציתו בגלדמן הגיג, רעיון, תיאוריה קטנה.
ואולם, מעל לנופים ולמקומות באשר הם מרחף ענן בדידותו הקשה של הכותב, ובתוכם גודש, המאיים להעיק, של מאות פרטי אינפורמציה, הממלאים את החלל הריק כמו חברים טובים או בני משפחה. גלדמן מספר בגילוי-לב, לעצמו ולקוראים, על מלחמתו בבדידות. בחלק מהקטעים הוא מציג את הבדידות כבית חם, מוכר, כמעט נעים. באחרים הוא מתאר "קרבות" מוצלחים בדרך כלל, שבסיומם הובסה הבדידות והריק הוחלף בסוג של מלאות; מלאות שהיא תמיד לא אנושית, לא מגעית, אוורירית. מנקודת מבטי כקוראת, זה עצוב מאוד.
השער הרביעי עוסק ברובו באמנות הקולנוע. כל רשימה מוקדשת פחות או יותר ליצירה או ליוצר מתחום זה. הרשימות הנוגעות ביותר - ללב ולא רק לשכל - הן אלה העוסקות בשואה מחד גיסא, ובהומוסקסואליות מאידך גיסא (אלה הסרטים "החיים יפים" של רוברטו בניני ו"עקומים" של שון מטיאס). גלדמן, המעיד על עצמו שהוא בן להורים ניצולי שואה וביסקסואל, מוכיח ברשימות אלה שכאשר הוא קרוב אצל עצמו, כתיבתו זוכה בחסד ובחן.
החלק החמישי מוקדש לכותבים ולכתיבה (של פרוזה, שירה וביקורת). בין היתר הוא תוהה על היחס שבין קולו של הכותב לעצמי שלו. השער השישי מוקדש לאמנות פלסטית, בעיקר ישראלית, ובפרט לכמה אמנים ישראלים שגלדמן קשור לעבודתם כחבר, כאוצר או כמבקר.
החלק החותם את הספר עוסק בבודהיזם - הן כחוויה אישית והן כתורה. יש בחלק זה תקווה גדולה והרשימות בו מתאפיינות בשפה גבוהה (התוכן הרוחני מזניק כנראה את גלדמן לגבהים של שפה דתית-משהו) ובנדיבות ושלווה הנעדרות מן השערים הקודמים לו, הרוויים בתחרותיות ובחשיבות עצמית.
מבט-על מאפשר להבחין בתמות אחדות, החוזרות ומופיעות לאורך הספר ונארגות לתוכו כעלילת משנה: השואה, הבדידות, ההומוסקסואליות, אהבה וגעגועים. במעמקי הטקסט מצויים רגשות קשים, שגלדמן מתמודד עמם ככל הנראה ככותב וכאדם בכובעיו השונים. אלה הם בעיקר בושה, זרות ודיכאון, קנאה וצרות-עין, שנאת הזולת ושנאה עצמית. ברגעים היפים שבספר ההתמודדות היא מודעת, מעובדת וגלויה. כך, למשל, בשורות האחרונות של הרשימה הנוגעת ללב על שמלות כלה, שבהן מתוודה גלדמן: "יותר ויותר נעשה אני שמרן. אפילו חלף בראשי הרעיון המשונה לאסור על הומוסקסואלים לקיים יחסי מין מלאים לפני שיינשאו זה לזה" (עמ' 126).
ברגעים אחרים, נעימים פחות, הרגשות הקשים "ניתזים" מגלדמן החוצה ומתערבבים בכתוב בלי שליטה. ניכר שהוא מתאמץ מאוד להתבטא בנדיבות, בפירגון ובהגינות, אבל הרגשות הקשים מנשוא יוצאים מכלל שליטה ומעוררים בקורא תחושה עמומה אבל קשה של נפילה למרק שמנוני של אגרסיות ויצרים אפלים. כך, ברשימה העוסקת במשורר זלי גורביץ' (עמ' 175), שלמרות שיש בה מודעות והתגברות לכאורה על השנאה הנדונה בה, הטון השליט נותר תוקפני, מבזה ומזלזל. כך גם בהתייחסות למאיה בז'רנו, רפי לביא ושרית שפירא. ואולם אותה מורבידיות ניכרת, לטעמי, אפילו במשפט חיווי תמים כמו "פרחים באגרטל הם פגרים ססגוניים שיקמלו וירקיבו לנגד עינינו" (עמ' 205). לא מתים, כי אם פגרים. בחירת המלה מקפלת בתוכה עולם שלם של זעם, נחיתות וכאב, שרמזים לו שזורים בספר כולו. קל להבחין כי תחושת הנחיתות מקבלת במקומות מסוימים ביטוי הופכי, כהתנשאות ויהירות מביכה.
ככלל, נדמה ש"הילד הרע" שבגלדמן משתולל בעיקר במצבים של תחרות מול השווים והדומים לו (ישראלים בני דורו העוסקים בתחומי עיסוק זהים לו). כאשר התחרות מרוככת, מתאפשר לגלדמן לבטא גם אהבה, אמפתיה ורוך. כך ברשימה המתייחסת לאמנית ביאנקה אשל-גרשוני וביחסו לאמן פסח סלבוסקי.
הקריאה בקובץ, על תכניו ומבנהו, עוררה בי מחשבות על הסופר המנוח דן צלקה. כמעט בלתי נמנע להשוות בין כתיבתו של גלדמן לזו של צלקה (בזיכרוני עלה ספרו של צלקה, "דפים מהודקים באטב", זמורה ביתן, 1993). נדמה כי ההבדל המהותי בין השניים - המשוטטים במחוזות הזיכרון, התרבות, ההיסטוריה, הנופש והנפש - נעוץ בעמדות המוצא שלהם: צלקה בא מאהבה, גלדמן - ממחוזות אחרים.
בעמוד 220 בספרו הוא כותב: "אם להשתמש בניסוח של המשורר ואלאס סטיבנס, (האמן פסח) סלבוסקי הוא קונוסר של כאוס. ואילו את עצמי הייתי מגדיר כקונוסר של ריקות". אכן, ריקות קשה מנשוא, שגלדמן מבקש למלא באינספור פרטים, בגנזך מתפקע של פיסות מידע המכוננות יחד "עצמי" אינטלקטואלי המשדר עושר ומלאות, אבל בוכה מבדידות, חרדה, נחיתות וריקות. ייתכן שלו הרשה לעצמו גלדמן להשתקע לזמן-מה בריקות, בעוני, בהיעדר, במה שאיננו ובמה שלא יהיה לעולם, היה מעניק לקוראיו עושר גדול.
