הגיליון השמיני של כתב העת "מטעם" מוקדש ברובו לכתיבה על מלחמת לבנון השנייה, אבל עושה זאת בדרכה החוצפנית והמתריסה של היצירה הספרותית וההגותית
מטעם: כתב עת לספרות ומחשבה רדיקלית גיליון 8. עורך: יצחק לאור. הוצאת עמותת "השכמה", 160 עמ', 69 שקלים
יותר מאי פעם, מוכיח כתב העת "מטעם" את הרלבנטיות שלו לחברה הישראלית, ההולכת ונאטמת עד כדי עיוורון. הגיליון האחרון, שמיני במספר, הוא אות ומופת מימוש ההבטחה שחרת "מטעם"
ביירות, יולי 2006
תצלום ארכיון: אי-פי
על דגלו מרגע היווסדו: כתב עת לספרות ומחשבה רדיקלית.
הגיליון, בעריכתו של יצחק לאור, מוקדש רובו ככולו למלחמת האיוולת שפוצצה ישראל הרשמית בלבנון ובחיי כולנו, בניצוח אמריקאי. הפוליטיקה של המלחמה מופרטת בגיליון לשירים ולמסות, לצד שירים ומסות אחרים שמשרטטים פרופיל עצוב ומיואש של ישראל בת ימינו, ושל החיים בימינו בכלל. הקורא בגיליון זה (ובקודמיו) יזכה למנה מזוככת וכואבת של ההווי ורחשי הלבבות המחלחלים מתחת לפני השטח, דרך הברומטר האמיתי, החוצפני והמתריס של היצירה הספרותית וההגותית.
ההבטחה הרדיקלית מתממשת במלואה; מקורה של המלה "רדיקלי" במלה הלטינית radicus, שמשמעה "שורש", כך שיצירה רדיקלית היא זאת היורדת לשורשי המציאות, למקורותיה ולמשמעותיה האמיתיים. הרדיקליות של "מטעם" איננה נייטרלית, כוללנית ומתחמקת: היא עמוקה ומעמיקה, מסמנת מטרות וששה אלי הבנתן ואבחונן. זאת רדיקליות במובנה המאיר של המלה, מעוררת מחשבה ומתריסה, ולא פחות, מעוררת כעס ועצב.
אבל למרבה האבסורד, הגיליון הזה עורר בי שמחה חבויה, בזכות הקולות המצוינים שמאכלסים אותו, בזכות המודעות והנחישות (סליחה על הביטוי) לעורר ולהתריע, להכיל וללמד, לקרב ולבאר. יש משהו מלבב ומשמח בעצם הוצאת כתב העת הזה, על אף היותו דש ודן בסוגיות כואבות, פוליטיות וחברתיות, הומניות ואנושיות.
יומן המלחמה, "יומן מצור", שכתבה רשא סלטי, סופרת ופעילה לזכויות האדם מלבנון, הוא יומן מבעית; הטקסטים שלה מצליחים "להציל" את המלחמה מרדידות התיאור של מבזקי ומהדורות החדשות. יומנה של סלטי מעניק חיים לתמונות שליוו אותנו במלחמה, וכיאה לכל כתיבה "בלוגית", כתיבתה אישית, חזקה וכנה. סלטי משרטטת במיומנות וברגישות רבה את "תולדות הנכות", גם במובן הפיזי, וגם במובן הרגשי והאנושי: "גבר בעל מוגבלויות שכליות וגופניות חמורות נדחס לתא מטען של מכונית, והוסע שמונים קילומטר עד שהושם במיטה. אשה מבוגרת, שאינה יכולה ללכת, הושארה לבדה (לא היה לה מקום במונית שמשפחתה שכרה כדי לנוס), ופונתה בידי ראש הכפר. הוא השאיר אותה במרכז, ועזב (...) אישה אחת מתה משום שכמות האינסולין הדרושה לה כדי לחיות לא סופקה לה. אחד המתנדבים נהרג כשנסע בעת הפצצה. הוא נסע להציל ולפנות שלושה נכים שהושארו בכפר קאסמיה, ממש מעל צור. השלושה הובאו לבסוף למקום מבטחים, ולא ידעו כי הוא מת בדרכו להציל אותם" (עמ' 65).
הטקסטים שנכתבו אודות המלחמה שהיתה לא מעטים בגיליון, וקצרה היריעה מלסקור את כולם, אך נזכיר במיוחד את רשימתו של אבי לובין, "סוף סוף תפסנו מלחמה צודקת"; את רשימתו המצוינת של יצחק לאור, "הצבא אמר: עכשיו כולם בעד המלחמה", שהיא בבחינת קריאה חוזרת ומעמיקה בהתנהגותו של הקולקטיב הישראלי-ציוני בזמן המלחמה.
לצד אלה, מופיעים בגיליון שירים לא מעטים, חלקם מפעימים (כמו שיריו של נועם שדות: "משורר אחד מתל אביב/ כנראה הומו/ מפנק היטב/ ראה שירים שלי/ ראה בדידות/ ראה משוגע/ ראה דברים זרים/ זרים לו מאוד/ ודחה", עמ' 92), חלקם פחות, ולצידם סיפורים, רובם ככולם טובים ויפים; "נוקטורנו" מאת מיכל פאר מצליח להגדיר מחדש את יופיו של הסיפור הקצר כמאורע אמיתי ופואטי במציאות פחות פואטית: "התיישבתי והדלקתי את הטלוויזיה. שידרו תוכנית בה מבקשים המשתתפים לשנות את המראה של בן הזוג שלהם. היה שם זוג אחד: לא רזים במיוחד, לא צעירים במיוחד, לא מכוערים במיוחד, שום דבר מיוחד, פשוט אנשים. האשה ביקשה מהמנחה שבן הזוג שלה ייראה כמו בראד פיט. הוא ביקש שהיא תיראה כמו הזמרת מדונה. אם הייתי מסתכל בתוכנית ביום אחר, בטח הייתי קורא לאשתי שתשב לידי. אבל באותו ערב לא הרגשתי שאני מסוגל לזה" (עמ' 45).
המסה מאת גיש עמית אודות ביזת הספרים של הפלסטינים אחרי "הנכבה" הפלסטינית של 1948, תחת הכותרת הגלויה והחובטת "בית הספרים הלאומי אסף במלחמה רבבות ספרים נטושים. אנו מודים לאנשי הצבא על האהבה וההבנה שהם מגלים לעניין", היא מסה המתארת דרך התחקות אחרי מסמכים ועדויות היסטוריים, את מעשה הביזה התרבותי שהתבצע בירושלים על ידי בית הספרים הלאומי, בחסות "איסוף ספרים נטושים" שהיו שייכים לפלסטינים שהתגוררו בשכונות ירושלים המערבית, והוצהרו כנטושים וכחסרי-בעלות (עמ' 12). בית הספרים הלאומי היה משוכנע (ואולי רצה לשכנע את עצמו) שהוא עושה מלאכה מקודשת על ידי הצלת הספרים, דבר המחדד שוב את אכזריותה של החברה הישראלית-יהודית כלפי הפלסטינים, ילידי הארץ: ספרים וכלבים ובעלי חיים, עצים ושיחים ונחלים, כולם יזכו ליחס אנושי וחומל ממדרגה ראשונה, בזמן שאלה החסים על כל אלה אינם מהססים לכבוש עם אחר, לנשלו מהיקר לו, לכובשו ולרמוס אותו בברוטליות.
בסוף המסה (עמ' 21) יש רשימה חלקית של הפלסטינים שספריהם נשדדו אז; כפלסטיני שאינו יכול לעשות יותר מזה למענם, אני מביא את שמותיהם כאן: עג'גאג' נויהץ (בקעה); חנא סוידה (קטמון); כליל בידס (בקעה); ג'ורג' סעיד (בקעה); מיכאל קטן (בקעה); סלימן סעד (בקעה); עארף חכמת נשאשיבי (רחוב סט. פאול); ג'ורג' כמאס (קטמון); כליל סכאכיני (קטמון); הנרי קטן (בקעה); עו"ד סאאע (מוסררה); יוסף היכל (קטמון); פראנסיס כיאט (מוסררה); האגוב מליכיאן (טלביה); אמילה צלאח (מושבה גרמנית); צ.ת דג'אני (שכונת הרכבת); ס.א עואד (קטמון); פואד אבו רחמה (קטמון); תורג'מאן (רחוב סט. פאול); ניקולס פרג' (מוסררה); מ. חנוש (טלביה).
וכמובן, ישנם שיריו של אהרן שבתאי שממשיכים להכות בבטן התחתונה: "אני מתפלל/ שאת המטוס/ שבגחונו פצצה/ תנצח/ תקרת הבית" (עמ' 80); ועוד: "האו האו/ האו האו האו/ נובח אולמרט/ האו האו האו/ האו האו האו/ נובח רמון" (עמ' 82); ועוד: "ישראל חזקה/ מעודדת כרזה/ על בית מעריב/ את הנוסעים/ למסעדת צ'ימיצ'נגה" (עמ' 82).
עלא חליחל הוא סופר ומחזאי, והעורך הראשי של השבועון הפוליטי בערבית "פסל אל-מקאל"
