הקריאה בששת סיפורי המיתולוגיה שעיבדה שהם סמיט לספר "שישה גיבורים גדולים במיתולוגיות של עמי העולם" מבלבלת בגלל הפער הגדול בין מה שהספר מבטיח לבין מה שהוא מקיים
שישה גיבורים גדולים במיתולוגיות של עמי העולם שהם סמיט. אייר: אמיתי סנדי. הוצאת כנרת, 63 עמ', 64 שקלים
יש משהו מבלבל בקריאת ששת סיפורי המיתולוגיה שעיבדה הסופרת שהם סמיט; לא בגלל שהם אינם קריאים ובהירים ואף מרחיבי אופקים - להיפך, הסיפורים, המציגים שישה גיבורים
איורים של אמיתי סנדי, מתוך הספר
מהמיתולוגיה העולמית, כתובים בלשון קולחת ובהומור, ונעים לקרוא אותם גם למי שטרם למדו לקרוא בעצמם. הדמויות מתוארות באופן פונקציונלי והעלילות ההרואיות מסופרות במיומנות. נוסף על כך יוצאים הקוראים הצעירים נשכרים גם מצד ההשכלה: לפני כל סיפור מודפס מידע על גיבורי הסיפור ועל מקורותיה הגיאוגרפיים והתרבותיים של הארץ והמיתולוגיה הרלוונטיות - היוונית, ההודית, האנגלית, הנורדית, הבבלית והיהודית. אבל הקריאה בסיפורים מבלבלת בגלל הפער הגדול בין מה שהספר מבטיח - במפורש ובמובלע, לבין מה שהוא מקיים.
ההבטחה המובלעת היא, במשפט אחד, השונות והגיוון באופיים של הגיבורים המיתולוגיים, על התרבות שאותה הם מייצגים. בכריכה הפנימית של הספר, בתחילתו ובסופו, מופיעה מפה של אסיה, צפון אפריקה ואירופה, שעליה מסומנים המקורות הגיאוגרפיים של גיבורי המיתולוגיות שסיפוריהם מסופרים כאן: דיוקנו של האל ראמה מוצב בהודו, דוד מוצב בישראל, גילגמש בבבל (עיראק בסוגריים), ארתור באנגליה, ואודין בסקנדינביה.
המסר המובלע הוא, שלמקום שבו נולד כל סיפור גבורה מיתולוגי יש חשיבות, ושגיבוריו הם בני אותו מקום ובמידה רבה משקפים את התרבות שיצרה ושימרה אותם.
את המסר הזה מחזקים לאחר מכן אותם קטעי מידע בתחילת כל סיפור, המספרים על הגיבורים והגיאוגרפיה שלהם. למשל, הטקסט המקדים את סיפורו של פרסאוס, שערף את ראשה של מדוזה: "פרסאוס נולד בדרך נס לזאוס, ראש הפנתאון היווני, ולדנאה, בתו היחידה של מלך ארגוס שביוון (...); יוון שוכנת על חצי-אי בדרום-מזרח אירופה ומוקפת בשלושה ימים (...) המיתולוגיה היוונית היא המיתולוגיה המוכרת והנפוצה ביותר בתרבות המערבית היום" (עמ' 8).
ואולם למרות נאמנותה הפורמלית של סמיט למקורן של המיתולוגיות היא יצרה בספר את ההיפך הגמור: סיפורי הגבורה שהיא בחרה לעבד מסופרים כולם באותה לשון, באותו הומור ומאותה נקודת מבט, כאילו היו פרקים בסדרת סיפורי פנטסיה כמו-מיתולוגית מהסוג הנפוץ באחרונה. סמיט בחרה לספר על ששת הגיבורים המיתולוגיים הללו, אך בו-בזמן הקטינה אותם, הפכה אותם לכמעט אנושיים. מכל השישה ניטלו בספר הזה ההוד וההדר הייחודיים להם, אולי במטרה להקטין את אפקט ההערצה והיראה הרגיל שלהם ולעורר בקוראים הצעירים דווקא רגשי הזדהות ואהדה. התוצאה היא, כאמור, התרחקות מן ההוד המיתולוגי והאחדה של כל שש הדמויות, כאילו היו כולן חלק ממיתולוגיה מרוככת של כפר גלובלי אחד.
סמיט לא עומדת גם בשתי ההבטחות המפורשות במבוא לספר, שכותרתו "על גיבורים גדולים (וגם על גיבורות גדולות)". למרות הסוגריים מתעוררת ציפייה שששת סיפורי הגבורה המיתולוגיים יכללו גם גיבורות דגולות, אך כבר בסוף דבריה חוזרת בה סמיט בהתנצלות מהבטחתה: "ועוד דבר חשוב מאוד: גם ילדות ונשים יכולות להיות גיבורות. בעולם העתיק, למרבה הצער, רק מעטים חשבו כך, ולכן מעטו הגיבורות בסיפורי המיתולוגיה. נשים קדמוניות בדרך כלל ישבו בבית וחיכו לגיבורים שיחזרו בשלום ממלחמותיהם, או סייעו להם בעצות טובות וחכמות". ואכן, כל הגיבורים שבחרה סמיט הם נערים או גברים גיבורים וחזקים, שמצילים את אמותיהם, נשיהם או את העם.
אבל לא רק הקוראות יוצאות מאוכזבות. גם לקוראים-בנים נכונה אכזבה אם הם קיוו שעוד רגע ייפרשו לפניהם עלילות סוחפות על גבורה עילאית, שאי אפשר שלא לפנטז אותה ולהתמסר לה. כי סיפורי הגיבורים של סמיט אינם מעוררים רגש עז: אין בהם סכנה אמיתית, אין פחד וייאוש וגם אין קתרזיס - משום שהם נמסרים מעמדה הומוריסטית שמקטינה את גיבוריה, עמדה של מי שלא באמת מתפעל. למשל סצינת הניצחון של ראמה שהציל את אשתו האהובה סיטה. סגנון הכתיבה אינו עושה חסד לא עם הגיבור ולא עם הקוראים: "ובכן, בסוף-בסוף-בסוף נותר ראמה לבדו מול אויבו המפלצתי, רונה. הוא דרך את קשתו וירה חץ, ועוד חץ, ועוד חץ, ועוד חץ - ושוב ושוב ושוב והחטיא. עד שנותר בידו חץ אחד, החץ האחרון... 'עכשיו אני מוכרח להתרכז', אמר ראמה לעצמו, לפני שדרך את קשתו וירה את החץ האחרון בהחלט. והחץ הזה ננעץ - תאמינו או לא - בדיוק בלב השד והרגו" (עמ' 27).
סמיט שוללת מהגיבורים שלה את ההוד וההדר הייחודיים לכל אחד מהם, שנדרשים להם כדי להעצים את הגבורה, והופכת אותם בספר לגיבורים שקל לילדים להזדהות אתם, ומדי פעם אפילו לצחוק מעט על חשבונם: "'איזה חושך', אמר פרסאוס לעצמו, משנכנס למערתן האפלה של הנשים האפורות. 'וכל כך קרררר...'. פרסאוס לא ידע אם הוא רועד מקור או מפחד, אבל כעבור רגע, ואולי משום שנזכר באמו, התגבר על הפחד" (עמ' 12). הרציונל ברור, אך במקום ללכת עד הסוף עם עיבוד עמוק, פמיניסטי ברוחו, ברוח דברי המבוא, התוצאה היא סיפורי גבורה מקוצצי כנפיים, בלי שהרווחנו הרבה.
