ספרו של גדי טאוב, "המתנחלים", מסתיים בתזכורת למכנה המשותף בין רוב המתנחלים לשאר הישראלים, כעדות לכך שהברית הזו לא רק חיונית, אלא גם בעלת סיכוי; לדעת יאיר שלג, זוהי קריאה שחשוב שתישמע
המתנחלים - והמאבק על משמעותה של הציונות גדי טאוב. הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 190 עמ', 88 שקלים
בעצם מדובר במסה שתפחה לספר, לטוב ולרע; מבחינה זו, כותרת המשנה של הספר מדייקת יותר מהכותרת הראשית. בניגוד למצופה מהכותרת "המתנחלים", לא מדובר כאן בניסיון לתיעוד
שיטתי של תנועת ההתנחלות, ואין כאן גם הסתמכות על ראיונות שיטתיים עם מתנחלים (למעט פגישות מזדמנות של המחבר עם כמה מהם). מדובר במסה רעיונית שבה קורא טאוב את תולדות תנועת ההתנחלות כתולדות העימות שלה עם הציונות וסמכות המדינה (בניגוד לטענה העצמית של אנשיה, כאילו היא המגשימה האולטימטיבית של הציונות). ברוח זו, גם רשימת התודות שלו לקוראי כתב היד מתמקדת בלעדית במנתחיה של התופעה, לא באנשיה.
כמסה, זו יצירה חשובה שנותנת כלים להבנת התנגשויותיהם של המתנחלים עם המדינה, ואפילו עם תומכיהם בימין החילוני. בעיקר מדובר על ההבחנה שעורך טאוב, אמנם בעקבות דברים קודמים שנכתבו בנושא, אבל הוא מעניק לה ברק ועקביות מרשימים, בין אמצעי לבין מטרה. רוצה לומר: בתפיסה הציונית המטרה היא המדינה והריבונות (ולמעשה העם, שלמענו נועדו שתיהן) וההתיישבות היא האמצעי. לעומת זאת, בתפיסת המתנחלים (ליתר דיוק, כפי שטאוב מדגיש בצדק, רק אותו חלק מהמתנחלים המזוהה עם התפיסה הגאולתית), המדינה היא האמצעי והמטרה היא ההתיישבות, ולמעשה מימוש החזון הנבואי של הגאולה הוא המטרה העליונה.
מתוך כך מבחין טאוב גם בין שתי השפות שמדברים אנשי "גוש אמונים" וחבריהם בימין החילוני: אלה בשפת הריבונות ואלה בשפת הגאולה. ברוח זו הוא גם מנתח באופן מרתק את הטקטיקות שבהן נוקטים המתנחלים כדי לגשר על הפער בין שפת הגאולה לשפת הריבונות, או בלשונו: כיצד ה"גאולית" מתחפשת "ל"ריבונית".
הגישה של טאוב מנוגדת במפורש ובמודע לגישה רווחת בשמאל הישראלי, בעיקר היותר רדיקלי, המבקשת להדגיש דווקא את שיתוף הפעולה בין הממסד הציוני והממשלתי למתנחלים. זו הגישה שבלטה בספרם של עקיבא אלדר ועדית זרטל "אדוני הארץ", והאחרון שביטא אותה היה יצחק לאור, במאמר הביקורת שכתב על ספר זה ("הארץ", תרבות וספרות, 5.1).
אבל הגישה הזאת מתמקדת במעשה הפוליטי המשותף ומתעלמת מהמפריד הרעיוני הרחב. היא אינה מסוגלת להסביר את היקפה ועוצמתה של ההתנגשות בין הגרעין הקשה של המתנחלים לבין בעלי בריתם לכאורה בימין החילוני: ממנחם בגין והעימות על בג"ץ אלון-מורה, דרך "המחתרת היהודית" ועד תוכנית ההתנתקות של אריאל שרון - שלא לדבר על העימותים בין המתנחלים לבין עצמם עד כדי פרישות וחרמות הדדיים (למשל, מצד יואל בן-נון וכלפיו). לפיכך, מן ההיבט שטאוב בחר בו, ההיבט הרעיוני, הבחירה שלו להגדיר את קו השבר כעובר אפילו בתוך תנועת ההתנחלות אינה רק מוצדקת יותר, אלא גם מצליחה להסביר את האירועים טוב יותר.
אבל העובדה שמדובר במסה רעיונית יוצרת בסופו של דבר גם כמה מחסרונות הספר. ראשית, הסיפור מסופר מנקודת מבט אחת בלבד, לגיטימית כשלעצמה אבל רחוקה מלספר את כל הסיפור. אין בספר השתלשלות כרונולוגית של תולדות תנועת ההתנחלות (כמו שיש למשל בספרם של אלדר וזרטל), וכל האירועים המתוארים בו הם רק אלה שמבקשים להאיר את הציר המרכזי שלו: העימות בין המתנחלים למדינה.
העימותים השונים מתוארים כעימותים בין "אידיאולוגיות מהלכות על שתיים", מצד כל השחקנים השותפים למגרש (מתנחלים, ימין חילוני, ממשלה וכו'), כאילו אין משמעות לאינטרסים פוליטיים או להבדלי אישיות (למשל, בין שניים מגיבורי הספר, ישראל הראל ויואל בן-נון). אין אזכור של המתחים והעימותים הפנימיים האינסופיים בעולמם של המתנחלים, בסוגיות שאינן מדיניות אלא דתיות (הפרדה בין המינים, היחס לתרבות הכללית). ובסופו של דבר, אחרי שמבינים את עקרון החשיבה של טאוב, התפחת המסה שלו לכדי ספר, והניסיון להוכיח שוב ושוב את אותה תזה עצמה, נותנים תחושה של חזרה על אותם רעיונות.
ברכה גדולה מגיעה לטאוב על סגנון כתיבתו: מצד אחד, הבהירות - השונה כל כך מהז'רגון שהשתלט בשנים האחרונות על הכתיבה האקדמית, עמוס המלים הלועזיות והמשפטים העקלקלים שבסופם ספק אם הכותב עצמו עוד זוכר מה התכוון לומר; מצד שני, הענייניות: הוא אינו מסתיר את ביקורתו על המתנחלים, אבל עושה זאת בטון ענייני, חף מהתלהמות וקצף על השפתיים. זה טון שראוי להיות מאומץ גם בוויכוח הפוליטי, קל וחומר בכתיבה פובליציסטית ומסאית, אבל למרבה הצער, במיוחד כשמדובר בסוגיית המתנחלים, הוא חסר למדי בשניהם.
יחד עם זאת, יצר הבהירות פוגע לפעמים באמינות הטיעון, כאשר הרצון בדיכוטומיות פשוטות ובהירות מחפה על כך שמדובר בצמדים לאו דווקא מקוטבים. למשל, על אף שבמקומות מסוימים בספר טאוב מודע להבדלים בקרב המתנחלים, ולכך שרבים מהם למעשה שותפים לתפיסה הריבונית ולא הגאולית, במקומות רבים אחרים הוא בכל זאת מנגיד בפשטות בין כלל "המתנחלים" לכל השאר.
דיכוטומיה בעייתית אחרת היא ההבחנה הפשוטה שהוא עורך בין הרב קוק האב (אברהם יצחק הכהן קוק) לבנו, הרב צבי-יהודה קוק. הראשון מייצג כביכול את קדושת הריבונות, בעוד השני מייצג את הפיכת תורת הגאולה למשנה פוליטית מחייבת. עם כל ההבדלים בין השניים, אי אפשר לראות בהם שני קטבים, והדברים של הרב קוק האב על "מדינת ישראל כיסוד כסא ה' בעולם", שבעיני טאוב מציבים אותו בקוטב של קדושת הריבונות, בהחלט יכולים להתפרש (ואולי אפילו טבעי יותר שיתפרשו) גם כראיית המדינה כאמצעי לגאולה. נכון יותר לומר שהרב קוק הבן הקצין יסודות מסוימים מתורת אביו והפך אותם מרכזיים תוך דחיקת יסודות אחרים.
הדיכוטומיה החמקמקה ביותר היא זו שעורך טאוב בין קווי 1948 לאלה של 1967, כביכול ההתיישבות בקווים הראשונים כולה כשרה, וההתיישבות בקווים השניים כולה פסולה. זו דיכוטומיה חמקמקה, דווקא מכיוון שיש בה כמובן היבטים מרכזיים נכונים: יש הבדל ברור בין גבולות שביניהם ניתנו זכויות אזרח לערבים לכאלה שלא; בין גבולות הזוכים להכרה בינלאומית לכאלה שלא. אבל במבט מקרוב רואים כמה חולשות בדיכוטומיה הזאת: ראשית, אין בה התייחסות לשכונות היהודיות שנבנו בירושלים לאחר 1967. רוב השמאל הישראלי, וכמדומה גם טאוב, מתייחס אליהן אחרת מאשר להתנחלויות ב"שטחים", למרות שמבחינת הקהילה הבינלאומית (כולל ארה"ב) אין ביניהן הבדל - שהרי גם בירושלים המזרחית הזכויות שניתנו לערבים חלקיות בלבד (מעמד תושב עם זכות בחירה לעירייה ולא אזרחות המעניקה זכות בחירה לכנסת).
מנגד, גם בתחומי "הקו הירוק" שלט עד 1966 הממשל הצבאי שהבחין בין זכויות הערבים והיהודים. והדבר החשוב ביותר: מבחינת מעשה ההתיישבות, קשה לראות הבדל מוסרי בין מי שבאו ליישב את ארץ ישראל שבתחומי הקו הירוק בניגוד לעמדת ערביי הארץ, למי שבאו ליישב את "השטחים" בניגוד לעמדת הערבים. ההבדל המוסרי נוגע להקשר הפוליטי של השליטה בפלסטינאים נטולי זכויות אזרח, לעומת זכויות האזרח המוענקות לערביי ישראל, אבל לא לעצם מעשה ההתיישבות.
וזו לא סמנטיקה בלבד; ייתכן שמבחינה פוליטית לא יהיה מנוס מסילוק רוב היישובים שנבנו בשטחים (כי הפלסטינאים לא יאפשרו להם להישאר תחת ריבונות פלסטינית). אבל בניגוד לעמדתו של טאוב, האבחנה שהבעיה המוסרית אינה בעצם מעשה ההתיישבות אלא בהקשר הפוליטי שלו, היא גם עמדה מוסרית מדויקת יותר, ואילו היתה מאומצת פוליטית על ידי השמאל הישראלי גם היתה כנראה מאפשרת לו לשכנע הרבה יותר בצורך להפסיק את השליטה הצבאית בפלסטינאים והבטחת זכויות האזרח שלהם.
לאורך כל הקריאה לא יכולתי להימנע מהשאלה: מה ראה טאוב, שהתמחותו האקדמית היא בתרבות האמריקאית, לכתוב ספר על המתנחלים? טאוב אינו עונה ישירות על השאלה הזו, אבל נדמה שהוא מספק לה כמה רמזים, בראשית הספר ובסיומו. בראשיתו (עמ' 28) הוא רומז לסיבה האישית: הוא מספר כיצד נהפך אחד מספריו הקודמים - "המרד השפוף", הדן במשבר בתרבות הפוסט-מודרנית - חומר עזר מרכזי לביקורתם של המתנחלים ואנשי הציונות הדתית על תרבות המערב. נראה שהיה לו עניין אישי לחלץ את עצמו מחיבוק הדב הזה; להסביר להם ולחבריו בשמאל את השוני המובהק בינו לבינם, ולמצב את עצמו כמי שעומד במרכז, ומתווכח גם עם השמאל הפוסט-ציוני וגם עם המתנחלים.
בסוף הספר מזכיר טאוב סיבה ערכית יותר: החשש שלו שתוכנית ההתנתקות תגרום לקרע מהותי בין השמאל הציוני לציונות הדתית, או בין הציונות החילונית לדתית. אחרי שטרח להבחין בינו לבינם, ובין ביקורתו על השמאל הפוסט-ציוני לביקורתם, הוא רואה בהם בכל זאת בני ברית חשובים - גם למאבק בניהיליזם וגם לעשייה החיובית.
הספר מסתיים איפוא בתזכורת לשורש הריבוני המשותף בין רוב המתנחלים לשאר הישראלים, כעדות לכך שהברית הזו לא רק חיונית, אלא גם בעלת סיכוי. זו קריאה שאכן חשוב מאוד שתישמע - כלפי המתנחלים ומתנגדיהם גם יחד - דווקא בימים אלה, הימים שלאחר מימוש ההתנתקות ולקראת אפשרות של פינויים נוספים. וגם אם רק בגללה נהפך הניתוח של טאוב ממסה המתאימה לכתב-עת לספר בהוצאה פופולרית, טוב שזה קרה.
