שני צעירים משכונת פלורנטין בתל-אביב, העורכים עיתון חדש לשירה ושמו "כתם", באו לראיין אותי ביום חמישי שעבר והגישו לי במתנה את עיתונם. הגיליון הראשון של העיתון אומר כולו שובבות נעורים וכולל בין השאר מודעת אבל ששמי מופיע בה. השיחה אתם היתה מעניינת במובן זה שחשתי אותה זרות בדיוק שהיתה בי לפני יותר משלושים שנה, כאשר נפגשתי לראשונה עם מי שנחשבו רבי-המג של הספרות התל-אביבית אז. זה היה במקום שאינו קיים עוד כמדומני, במין סטודיו בדירת קרקע ברחוב דיזנגוף, שם עשו את גיליונות כתב העת האוונגרדי "עתון 77", או "פרוזה" או שניהם כאחד. היו שם יעקב בסר ויוסי קריים וגבריאל מוקד והמשורר אשר רייך, שהביא אותי לשם בתורת התגלית השכונתית שלו (משפחת חותנו גרה בשכנות להורי ברחוב משמרת באפקה ובשבתות הוא שיחק לפעמים שחמט עם אחי הבכור וכך התוודעתי אליו). הייתי בשבילם "הפרנקופיל הלוונטיני" שהיה יכול אולי לתרום לעיתונם בתרגומים מצרפתית.
עד מהרה מצאתי את עצמי מתפלש בשיחה של השמצות על אנשים שלא הכרתי, בני חבורה נגדית לזו של "עתון 77" או "פרוזה". והוצע לי, בתור מבחן כניסה לחוגם, שאכתוב מאמר השמצה על בני החבורה הנגדית ההיא (דומני שהיה מדובר בכתב העת החדש אז, "סימן קריאה").
אני שבאתי ובלבי האמונה התמימה בספרות כמפיצה של אור והשכלה וחינוך לטעם משובח הרגשתי שנפלתי לתא מחתרתי המתכנן מהפיכה נגד משהו שלא היה ברור מה טיבו. לאמיתו של דבר, שימש אותי המפגש אז שיעור בחלוקה הברורה הקיימת בעולם הספרות הישראלי בין שני זרמים. הזרם האחד הוא הזרם הרציני, הנראה על שום כך "זקן" או מיושן, הרואה בספרות בימה להפצה של יופי מתרבות לתרבות וממקום למקום ומתוך הנפש אל תוך נפשות של אחרים. והזרם האחר הוא הזרם המתקרא תדיר "צעיר" או "מרדני", שעניינו העיקרי הוא עשיית רעש ובחישה בכלי קיבול של מי אפסיים ומזימות ותככים קטנים והלעגה על דורות קודמים בבחינת שחיטה של פרות קדושות.
את הזרם הטוב ייצגו בנעורי כתב העת "קשת" בעריכת אהרן אמיר, שבו גם עשיתי את ראשית צעדי בכתיבה, וכן גיליונות "תרבות וספרות" של "הארץ", שהיו מביאים לביתנו מדי יום שישי את משק כנפי התרבות במיטבה. שתי הבימות האלה היו הבימות היחידות שהכרתי, שהיו קודם כל מתווכות בין הקורא לעולם הגדול, לפרוסט, לפרויד, לשירה הטורקית, לאלף תחומים לא צפויים. שם קראתי, מהופנט, בטקסטים של פנחס שדה ובשיגעונם הקדוש של משוררים יוונים דגולים. מ"תרבות וספרות" היתה מורתנו לספרות בתיכון, כרמלה רוזם, גוזרת שירים ומביאה אלינו כדי שנשכיל גם אנו. היא אהבה את שירי עליזה טור מלכא, אשתו של אורי צבי גרינברג, ואהדה כמותה את התנועה לארץ ישראל השלמה.
ומנגד המשיכו לבחוש ולרקוח מזימות, באלף שינויי צורה, אנשי הזרם של הספרות שעיקר עניינה עסקנות בשלושה גרושים, תכנון של כתיבת סאטירות וכתבי פלסתר על שנואי נפשם. בני הזרם הזה שהציג את עצמו כצעיר ותוסס יותר מרעהו בעל הארשת הרצינית, הנוהה אחר התרבות הגבוהה, בחרו מפעם לפעם במשורר או במשוררת מחבורתם, והכריזו עליו או עליה כגדול המשוררים ויצאו במערכה לשכנע שהוא המשורר הגדול של כל הזמנים, המכניס בכיס הקטן את כל מי שהיה לפניו מהומרוס ועד הנה. אני זוכר כמה משמות האלה. סיגלית דווידוביץ. היה מעניין לברר לשם הנוסטלגיה והסוציולוגיה מה עלה בגורלה. היה עוד שם שנהגו להישבע בו: א. דורית.
רציתי להגיד לעורכי "כתם" הצעירים ללמוד משגיאות ההיסטוריה ולא להכתיר מהר מדי משוררת זו או אחרת למלכת המשוררים. שמה של המשוררת הגדולה שגילו בגיליונם הראשון הוא ציפי שטשוילי.
אל תחשפו את הסיגליות מוקדם מדי לשמש. הן עשויות לנבול.
