מי שאהב את "האי אני", הרומן הראשון של משה סקאל, יתאכזב למקרא הרומן השני שלו, "אחייך אלייך, אחייך"; מן הרעננות והחיוניות של הרומן הראשון לא נותר הרבה
אחייך אלייך, אחייך משה סקאל. סדרת פרוזה עברית, הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 191 עמ', 88 שקלים
הרומן הראשון של משה סקאל, "האי אני" (ידיעות אחרונות, 2002), היה לי הפתעה נעימה; מחברו הצעיר תיאר ברומן זה מגוון רחב ומעניין של מערכות יחסים, והפגין שליטה טובה בסוגי
סיפר שונים. העלילה נפרשה במיומנות באמצעות דיאלוגים תכופים, קטעי יומן, מונולוגים פנימיים, רצפים של זרם תודעה ומכתבים שהגיבורים מחליפים ביניהם. כמה ממערכות היחסים שתוארו ב"האי אני" (קשרי אהבה בין אם לבנה, בין גבר לגבר), עומדות גם במרכז ספרו החדש של סקאל. אולם למי שאהב, כמוני, את "האי אני", מצפה אכזבה למקרא "אחייך אלייך, אחייך". מן הרעננות והבגרות של הרומן הראשון לא נותר כאן הרבה, והגיבורים עוברים בעולם (בין אם הם בפריס, בתל אביב או באי יווני) כשהם עוורים למתרחש בתוכם או מסביבם.
עמיחי, גיבור הרומן, מחליט בגיל 24 לעזוב את ביתו, את מולדתו ואת בית אמו המאמצת, ולהגר לפריס. בפריס הוא מנהל רומן עם מאורו, טבח איטלקי בן 30, ומגלה שאף שהוא אוהב להיות אתו, הוא לא בהכרח אוהב אותו. שנתיים אחר כך אוזל כספו והוא מחליט לנסוע לאי יווני קטן שבו נולד אביו הביולוגי. הוא מתיידד עם כמה אנשים על האי, ביניהם עם אשתו של האב הביולוגי, שאיבדה את צלילות דעתה מאז טבע בעלה בים. אף שעזיבת ישראל נדמתה לעמיחי כאקט סופי, הוא ממשיך לעקוב באדיקות אחרי המתרחש בה ובסופו של דבר מחליט לחזור למולדת שעזב.
תיאוריו היותר-משכנעים של הספר עוסקים בנעוריו האומללים של הגיבור; עמיחי מתעד במחברותיו את התהליך שבו נער הומוסקסואל מגלה את שונותו בין חבריו, המקבלים בטבעיות את השינויים שעובר גופם. בייאושו הוא מנסה להעלים את סימני המין המשניים, אבל ללא הועיל: "הנער יגזוז את השפם בסתר והשפם יצמח שוב. הוא ישוב ויגזוז אותו, והשפם, כמו גידול שוטה, ישוב ויעלה מעל שפתו. ובכל פעם יהיו השערות עבות יותר, ברורות יותר לעין הבולשת אחר חרפתו" (עמ' 24). אבל תיאורים אמינים כאלה מעטים ברומן.
דומה שחולשתו העיקרית של הרומן מקורה בדרך הסיפר שבה בחר סקאל; עלילת הרומן נמסרת דרך יומן שמנהלת חדוה, אמו המאמצת של עמיחי, ודרך המחברות שבהן מתעד עמיחי את קורותיו. על חייו של עמיחי בפריס אנו שומעים בעיקר דרך יומנה של האם. השניים מדברים לעתים קרובות בטלפון ואת המידע החסר משלימה האם, מן הסתם מדמיונה ומגעגועיה. התוצאה דלה ואנמית: הגיבור חי שנתיים בפריס, אבל דבר ממראותיה, ריחותיה וטעמיה של העיר אינו מובע ברומן. נמצא כאן שוב ושוב תיאורים כלליים, חסרי ייחוד ועניין: "בתשע בלילה יצא עמיחי מהבית. הוא ירד לתחנת המטרו והמתין על הרציף. כשהגיעה הרכבת, נכנס עמיחי לקרון. הוא ירד באחת התחנות, הילך במסדרונות התחנה ונעמד לבסוף ברציף אחר, שם המתין זמן ממושך לרכבת נוספת. לבסוף הגיעה הרכבת. עמיחי נסע וירד כעבור תשע תחנות" (עמ' 112).
גם "הרפתקאותיו הליליות" של הגיבור בפריס, המובטחות לקורא בגב העטיפה, מובעות בעטה של האם והתוצאה משמימה. אחרי הכל, מה יכולה אמא, ואפילו אמא אוהבת ומתגעגעת ואמפתית, לדעת על חוויותיו של בנה במועדון של הומוסקסואלים? בחירת נקודת התצפית במקרה זה אופיינית לרומן כולו: הכל מורחק, מושתק, מעוקר. הכאב והייסורים נותרים בחזקת דיבורים מופשטים ואינם זוכים למימוש חווייתי. יומנה המפורט של האם אמור לרמז לגעגועיה לבנה המאומץ, אבל פירוש אפשרי זה אינו הופך את תיאוריה למעניינים או מקוריים יותר.
עמיחי, מצדו, שומע מאמו על כך שהיא כותבת יומן שבו היא מתעדת את חייו, ומחליט לכתוב יומן משלו. הפרקים הכוללים את יומנו מעניינים הרבה יותר מפרקיה של אמו, ופה ושם נמצא בהם אבחנות שיש בהן טעם. חייו של עמיחי על האי היווני נמסרים ברובם באמצעות מחברותיו והם כוללים כמה תיאורים חדים ומדויקים (למשל, תהליך השתלבותו בין הנודיסטים, או משיכתו אל מקיס, הנער הכרטיסן). אבל דמותו נותרת עמומה, ומניעיה נסתרים. כך למשל מתברר פתאום, ללא כל הכנה, שהוא מגיע אל האי היווני כדי לחפש את אביו הביולוגי. ושוב פתאום, ללא הכנה, הוא מתחיל לחשוב על ילדים משלו, או מגלה שלמרות שעזב את ישראל הוא עוקב בעניין אחרי המתרחש בה. עמיחי אמנם יצא מהארון בגיל 17, והודיע לאמו שהוא אוהב בנים (עמ' 97), אבל דמותו, לרוע המזל, נשארת ברומן שלפנינו עמוק בארון. וגם הקבלות אפשריות בין מסעותיו של עמיחי לבין עלילות מיתולוגיות שונות שהרומן מרמז עליהן אינן מעניקות לדמותו יתר חיים וחיוניות.
כותרת הרומן לקוחה משיר ילדים שהשורה החוזרת שלו היא "אמא יקרה לי, יקרה". הכותרת, כמו גם טכניקת הסיפר, מעידים על מרכזיות האם ברומן. עמיחי אכן כותב לאמו ש"את הרי יודעת שבנסיבות אחרות את ואני היינו יכולים להיות מאהבים!" (עמ' 25), ונער ישראלי שהוא פוגש בפריס אומר לו, "אז מה, בטח תגיד לי שגם אתה מאוהב באמא שלך כמו כל הגייז" (עמ' 117). אבל גם מערכת היחסים המרכזית הזאת, שאיתה קם ונופל הספר, סובלת מחולשותיו הנזכרות של הרומן ונותרת ברמה של אמירות כלליות, מוכרות ושחוקות. הכאבים והייסורים והתסכולים, שסקאל היטיב לתאר בספרו הקודם, נהפכו בספרו החדש לשמועה רחוקה.
פרופ' אברהם בלבן מלמד ספרות עברית באוניברסיטת פלורידה
