הכי יפים בספר שיריו הראשון של משה אוחיון, שכל כולו טובל בנופי דימונה עירו, הם דימוייו הפשוטים של הנוף
חול ולימונים משה אוחיון. הוצאת עם עובד, 60 עמ', 46 שקלים
הכי יפים בספרו הראשון של משה אוחיון, שכל כולו טובל בנופי עירו, הם דימוייו הפשוטים של הנוף. לפעמים אוחיון מודע לכך שאין שום דבר "נופי" בנופים שאותם הוא מתאר, אפילו לא מדבר, זה המדבר "שלנו", שבדרך כלל מתלווה
משה אוחיון
אליו בספרות העברית עתיקות כמו-מקראית מעצבנת. שהרי שום מדבר אצלנו אינו באמת משתרע מאופק עד אופק בלי שתוקעים על גבעותיו פסלי ברזל, אנדרטאות, חוות גבינה ויין, בסיסי ציתות, אנטנות, מאהל, ג'יפים שנחלצו מפקקים בתל אביב, מפעל טקסטיל לפני העברתו לירדן, עיירת פיתוח עם כמה גגות רעפים שווייציים, מז'אנר "בנה ביתך". אוחיון נזהר מאוד לא לצאת מעירו וגם שם להתמקד רק בפשוט מכל, במה שנראה לו הכי סתמי, הכי קרוב לחלונו, מן הסתם: "לעתים כשלא רואים דבר/ איש בוטש בשלולית המים/ ושפתיו ממלמלות את הצחוק".
ברור ש"לעתים כשלא רואים דבר" בא מכיוון האיש הצוחק ליד השלולית, כלומר לפתע רואים אותו מתגלה במעשה המשובה, או הרהור, או אהבה למים, לבעיטה עצמה. כל זה מצוי בדימוי, בלי שום משמעות, כמובן, לשמחתנו. אבל במהלך השיר הופך האיש לנראה, עכשיו, בקריאה. וזה הרי מה שאנחנו רוצים, שהדומם ינוע, והנע יידום: "יונים אוהבות ליד מערבל הבטון/ יפות בשמש". דימויים רבים כוללים את סף התנועה הזה, בין הדומם לזע, בין הקיפאון לתזוזה:
המנוף ששומנו זרועותיו יניח שאריות חציבה על שפת המצוק מה שכבד ייפול אל הוואדי
כמה יפה המראה המרוחק הזה ומה שבין הדומם לנע. גם אין בספר הזה געגועים אל טירות וערפל, או אל איכרים בשדותיהם, הקרויים באירופית-עברית "אחו", מין שירים שנכתבו בחופשות או בפסטיבלים בינלאומיים. הנוף של אוחיון הוא מכאן, כלומר משם, מדימונה. לא בשם פטריוטיות אני מדבר, אלא בשם החומרים מהם עשויה השירה, תמיד חומרי ההוויה, כלומר ההווה. הנה אוחיון במיטבו:
אולי נלך שוב לטייל לפני שיחשיך באותם חמישה רחובות וחלון אם נתעכב אור לבן כשלג יבקע ממפעל המגבות
שימו לב כמה חזק הוא מרכז הדימוי, "מפעל המגבות". לא משום שאנחנו יודעים איך נראה מפעל לייצור מגבות, אלא משום שעכשיו נצטרך לחשוב על איך נראה מפעל כזה, משום ש"מגבות" ו"מפעל" לא נשמעו אלא במקומות שיש בהם מפעל מגבות. עד השורה הזאת.
פעמים רבות חוזר בשירים של אוחיון מראה הגברים השבים מבתי החרושת. לא הוא. לא תמיד ברור מן השירים מה הוא עושה (על הכריכה כתוב כי הוא מורה לספרות). גם לא ברור אם אוחיון באמת אוהב את דימונה. לבטח אין הוא שונא אותה. כלום יכול אדם לשנוא את מקום הולדתו? ודאי. זה קשה מאוד, אבל אוחיון, ככל הנראה, מחבב את העיר. ומכל מקום, הוא נזהר מפני מיסטיפיקציה שלה. בשיר היפה ביותר בקובץ הוא אומר:
ולשאלה היכן הייתי: בערוגות הגזר והצנון ממול לחומה המבותרת כמנהג הילדים בדרכם אל המערות (...) ובהמשך, כמו מצלמת קולנוע במה שקרוי tracking shot, נמשכת התשובה על השאלה: עם העומדים בחזית ופניהם אל בארות המים ובשביל החצץ על פני הגרוטאות במבואות, במסילות ומשם אל הבית בעת שטיפת הרצפות ולא נתנו לי להיכנס
הסיום הזה הופך את כל הסיור ה"קולנועי" על פני העיר לסיפור קליל של "נידוי", כלומר אותה תחושה של כביכול עלבון, של ילד, וברור בבת אחת שמדובר באותו "טקס" בדירות הקטנות, בשיכונים הגדולים, של הרמת כל הרהיטים אל מה שאי אפשר להזיזו ומתחיל קרצוף הרצפה. כבר אמרתי, הדימוי הוא כוחו העיקרי של אוחיון.
עמדת "ההתבוננות", שכמה מהפחות מעניינים במשוררינו הטיפו לה פעם (ואין כמו הסדנאות והחוגים לכתיבה יוצרת להדביק בווירוס הזה), עמדה זו אינה מביאה בחשבון כי משהו בהתבוננות צריך למשוך אותנו, בין אם המתבונן, כלומר "הדובר השירי", כמו שהוא מכונה בחוגים לספרות, או משהו טעון באובייקטים עצמם, כמו "מפעל מגבות", או המנוף על פני המצוקים, וכמובן ערוגות הצנון.
חולשת הספר קשורה בכך שהאובייקטים המרגשים הללו נמהלים בחזרות מרובות מדי, תרבותיות מדי, הבאות לידי ביטוי בכך שהספר מוצג לנו, בין אם בגלל עריכה ובין אם משום שהמשורר באמת רואה זאת כך, כ"הישג": להיות מדימונה ולפרסם ספר בהוצאה תל אביבית. הנה כך נפתח הספר: "אני בן לשני ילדים ממפעל טקסטיל/ יצאתי מבין המכונות, צבוע בצבע כחול/ מובל לארגז ירקות/ לשיר את השירים". אילו היה בפתיחה כזאת הסבר לפרדוקס, כאילו בן לפועלי טקסטיל אינו יכול לשיר שירה, הייתי מבין את ההכרזה הזאת, אבל אין שום פרדוקס. שירה ממלאת את האוויר בכל מקום, בכל מקום שבו בני אדם מסרבים, או לא מצליחים, לדבר בצורה תרבותית. אין אויב גרוע לשירה מהתרבותיות, שהיא מוצר של התרבות.
לשיר אסור להיות דליל. לא חשוב מה אורכו, עליו להיות סמיך, בין אם הוא כולל שלוש שורות או שלוש מאות. "סבא אברהם היה מצחק על מיטת חוליו/ מושיב את זקני הכפר על מזרן האורחים/ מכנה אותם בשמות מנהיגי האומה/ ומבקש מהם לומר דבר שיבור לו האדם". לא רק שהשורה האחרונה מיותרת, הבנו כבר את התמונה נפלאה, לא די בכך, אלא שאוחיון אינו מרפה ומקדיש בתים ארוכים גם לסבותיו שלא הכיר במין דיווח ארכני.
אין שום רע לכתוב שירים לקורא מרוחק, למשל לקורא בתל אביב. אבל אז נשאלת השאלה: מי באמת הקורא שלך? והשאלה הזאת אינה יכולה לרדת מסדר היום של כל משורר: מיהו הקורא שלך, מה אתה אומר לו מהמקום שבו אתה כותב. ואוחיון מתפתה יותר מדי פעמים להיות מאופק, ולדווח על המשפחה, על המקום, על הנוף, ולמהול את הדימויים היפים שלו בתרבותיות.
חבל שההוצאה הכי נפלאה, מבחינת ההקפדה על איכות ספריה, בפרוזה (ספריה לעם) ובעיון (אופקים), מפקירה את ספרי השירה לעורך לא מוצלח. יכול להיות שהסבסוד הבטוח של קרן רבינוביץ' משליט על ההוצאה איזו אדישות?
