עדכון אחרון - 15:29 02/02/07 הספרים אל תשפטו אותנו ואל תצפו לגאולה מאת עמרי הרצוג "התמונה מסתכלת עלי" של אביעד גבעון ו"אחייך אלייך, אחייך" של משה סקאל הם שני רומאנים של סופרים ישראלים צעירים, שעוסקים בזרות ובחריגות אביעד גבעון. תנועה בין עולמות תצלום: נמרוד ארונוב עוד בנושא רומן ביכורים מדויק וצלול / קרן דותן על ספרו של גבעון מן הרעננות והחיוניות לא נותר הרבה / אברהם בלבן על ספרו של סקאל "התמונה מסתכלת עלי" ו"אחייך אלייך, אחייך" הם שני רומאנים של סופרים ישראלים צעירים, שעוסקים בזרות ובחריגות. הם מעמידים במרכזם את יומנה של דמות צעירה, ומדגישים באמצעותו את האלימות הפאסיווית של הקהילה שסובבת אותה ואת חוסר המשמעות הקיומי שלה. מה שמייחד את הרומאנים האלה הוא התביעה מהקורא להשעות שיפוט או ציפייה לגאולה אל מול שתי הדמויות הראשיות בהם, שכל אחת מהן סטתה מהתלם, וללוות אותן במבטו, כלומר להעניק להן את מה שהעולם של הסיפור אינו יכול להציע להן. באמצעות מבטו של הקורא תמצא אחת הדמויות את גאולתה, והשנייה את אובדנה. "התמונה מסתכלת עלי" הוא רומאן הביכורים של אביעד גבעון. במהלך הקריאה תמהתי, אילו חוויות מעצבות איפשרו לסופר הזה, שעדיין לא מלאו לו שלושים, לפתח קול, סגנון ורגישות עצמאיים ובשלים כל כך. על כריכתו האחורית של הספר מצוין שגבעון חזר בתשובה בשירותו הצבאי, ואולי התנועה בין שני העולמות, הדתי והצבאי, איפשרה לו לפתח מודעות חילונית עשירה וספקנית, שמאפשרת לו להישיר מבט מפוכח אל האופן שבו מתנהלת תודעת הזרות. הרומאן מתווך משה סקאל. אין גאולה מהירה באמצעות מחברת יומן של צעירה דתייה; הוא צמוד לתודעתה וכתוב במיומנות שאינה משעה ולו לרגע את האמון בקולה של המספרת. חריגותה של הגיבורה היא רגשית ומינית, וחריגות זו מודגשת על רקע צבת הלחצים וההגבלות של החברה הדתית והלאומית שבתוכה גדלה. בנערותה, בכיכר החתולות בירושלים, הפכה זמינה מינית ונכונה תמיד להרפתקאות פיתוי חסרות משמעות. בבסיס הצבאי, המדמה את תחושת המצור והמחנק של ההליכה בתלם, היא נעשית "המזרן של הבסיס", והיומן מלווה את הידרדרותה המוסרית, המינית והנפשית. היא משוועת למשמעות, ונהפכת לאובייקט אטום של יחסי מין מזדמנים. הכשרתה התרבותית לימדה אותה שמשמעותה תלויה בכוח הפיתוי שלה; בחברה השמרנית שגדלה, מהותו של הגוף הנשי הצנוע והמכוסה מצטמצמת לאפשרויות שיראו אותו חתנים פוטנציאליים. היא אינה יכולה להציע דבר מלבד גופה, ואינה מאפשרת לאיש לשמוע את קולה. למי שבחר לצאת מהתלם, אולם עקבות התלם עוד חרושים בו, מאבק ההישרדות מצטבר אל בדידות חריפה ואכזרית מאין כמותה. קורותיה של הגיבורה מעוררות עניין, משום שהמניפולציה שמפעילה את הרומאן מציידת את הקורא בתודעה רחבה יותר מזו של המספרת. הקורא מסוגל להבין את הדמות באופן שחורג מן האופן שבו היא מבינה את עצמה ואת מעשיה. הקריאה בספר מפגינה את כושר האמפתיה שהקורא מצויד בה - והאמפתיה הזאת, שמתרחשת אל מול דמות עגולה מבחינה ספרותית ופגומה מבחינה חברתית, הופכת את המפגש עם הרומאן לאירוע אתי של סבלנות וקבלה, ואפילו של הזדהות, שנעדרים כמעט לחלוטין ממהלך העלילה. זה ההישג המשמעותי של הרומאן, וממנו נגזרת גם חשיבותו בהקשר התרבותי שהוא נקרא בו: "התמונה מסתכלת עלי" הוא רומאן שמביט בקוראו, משום שהוא מאפשר לקורא לראות את השתקפות בבואתו בגילוי קיצוני של אחרות מינית, ערכית וחברתית. גם דפי היומן שבספר "אחייך אליך, אחייך" מאת משה סקאל עוסקים בעקרות רגשית ובעמדת הזרות שהיא מייצרת. עמיחי הוא בחור צעיר שנוסע לפאריס, ושם הוא מנהל רומאן תפל עם טבח איטלקי בשם מאורו. חייו שם נטולי ריגושים: באטימות הרגשית שאופפת אותו אין מקום למשמעות רגשית או קיומית, וגם ניסיונותיו של מאורו ליצור ביניהם אינטימיות עולים בתוהו. את סיפורו של עמיחי בפאריס מגוללת אמו המאמצת, שחווה באמצעות המבט המציצני במהלך חייו את חוסר המשמעות של חייה בלעדיו. בו זמנית, מגולל עמיחי בדפי יומנו-שלו את מסעו לאי יווני קטן בשם קלימנוס, לאחר עזיבתו את פאריס. מסעו של עמיחי ליוון הוא מסע של גאולה ביוגרפית ומינית; הוא נוסע בעקבות אביו הביולוגי, בן האי. את אביו - שולה ספוגים שטבע בים - הוא פוגש שם בדמותה של בובת סיליקון, שעליה שומרת מכל משמר אשה נורווגית תמהונית, שהיתה מאהבת לשעה של האב המת. עמיחי מבלה את ימיו בין בית קפה, חוף נודיסטים סמוך ומנזר שבו הוא מתגורר, ובו הוא מסווה את זרותו באמצעות התחזות לחירש-אילם. הרומאן הוא תמונת ראי של מסע אודיסאי. עמיחי מגיע ליוון - ערש התרבות והשפה - כשהוא עושה מעט ומדבר מעט. בתוך אטימותו הנרקיסיסטית, אף אחת מהדמויות שהוא פוגש באי היווני - המלצר, הכרטיסן, בעלת הבית - אינה מאפשרת לו להתעגל, להיפתח או ללמוד מעצם נוכחותן. אולם הן מצויות שם, בתוך הגיאוגרפיה המיתית הזאת, והיא מאפשרת להן ללוות את מסע הגילוי של גופו העירום, הנחשף מדי יום בחוף הנודיסטים. המפגש עם הגוף הגברי - גופו שלו - מתרחש אל מול הים שבלע את אביו ושתיווך את סיפורי החניכה הגבריים המשמעותיים ביותר בתרבות המערבית. באמצעות נוכחותו הפיסית של הגוף, על מטען התשוקה, הבושה והאשמה שהוא נושא, ולמול נוכחותו המשחררת של הים, מתרחשת גם סצינת השיא של הרומאן, שבה מזמן עמיחי את כוחות השאול ונפרד מגופי הרפאים של אמו ושל אביו. הוא נפרד מאמו שמבקשת להחיות את עצמה באמצעותו, ושל אבותיו שהתרחקו ממנו; הוא נפרד מהמון רוחות הרפאים האנונימיות, מכריו וסובביו, שדיברו אליו בשפה שהוא אינו מבין. הוא נחלץ מהגופניות שהועיד לו אביו, בדמותה של בובה פאסיווית ואבסורדית, על מנת לפגוש שוב את הפיסיות החיה שלו, ולשם כך יהיה עליו להתיק את מבטו מעברו ומהים שאופף אותו אל רחובותיה של תל-אביב. "אחייך אלייך, אחייך" הוא רומאן מורכב ואניגמטי, שהזכיר לי - בסגנונו ובתכניו - את סרטי הגל החדש הצרפתי, ובעיקר את "המדבר האדום" של אנטוניוני. הוא מתאר גיבור מנוכר שרדוף על ידי זיכרונות ילדותו ומשולל שייכות גיאוגרפית או גניאולוגית; הוא לכוד במעגל של אוננות קיומית, שלגביו "היה לי ברור, שאם אוציא ולו דבר אחד מתוך המעגל, הכל ישתבש כמו שושלת מקוללת ועקומה: סביר שבאותו הרגע ייחרב העולם עד היסוד, אבל אני לפחות אוכל להלך לי שאנן מעל עיי החרבות". הקריאה הראשונה לוותה באי-נוחות אל מול אטימותו של הגיבור; משה סקאל אינו מאפשר לקורא להתנחם בגאולה מהירה או מלאה של מי שמצטייר כזר לעצמו. הרומאן משאיר את הגיבור בחריגותו במשך רוב רובו של הסיפור, כמו מבקש מהקורא להניח לאבסורד הקיומי של הגיבור לנכוח כשלעצמו. ההישג של שני הרומאנים הראויים הללו חורג מהתבנית של סיפורי התבגרות מוכרים; הם עוסקים במשא ומתן שבין חריגות למשמעות, ואף שגיבוריהם אינם מסתכלים במראה, הם מאפשרים לקורא להשעות את רצף העלילה של חיי היומיום כדי לבחון את בבואתו, כפי שהיא משתקפת בהם. גיבור אחד שואל: "האם כל אוננות עקרה מעוותת את הנפש כל כך?" והשנייה אומרת: "אני צריכה לחיות את הזמן על טייס אוטומטי, בעיניים עצומות, כדי לא להרגיש את כל העצב הזה שעומד כאן באוויר". אל מול העצב העקר מציעים הרומאנים לקוראם להשתמש בספרות כדי לבצע את תנועת ההשעיה של העקרות הקיומית. "התמונה מסתכלת עלי" מסתיים במלים: "אם מישהו קורא את המחברת הזו, אז שיפסיק עכשיו". התמונה מסתכלת עלי, מאת אביעד גבעון, הוצאת אחוזת בית, 187 עמודים אחייך אלייך, אחייך, מאת משה סקאל, הוצאת ידיעות ספרים, 191 עמודים