הזבוב שעל קיר התא מאת נירית אנדרמן הבמאי שמעון דותן זכה השבוע בפרס מיוחד בפסטיבל סאנדאנס על סרטו התיעודי הראשון, "ביטחוניים", שמציג את האסירים הפלשתינאים הכלואים בישראל. דותן סקרן לראות כיצד יגיבו כאן לסרט, ואומר: "אנחנו חייבים לפתח אמפתיה לצד השני, משיקולים אגואיסטיים" הראיון עם האסירה אחלאם תמימי הוא אחד הקטעים המטלטלים בסרט התיעודי "ביטחוניים". בקור רוח היא מספרת כיצד בחרה ב-2001 את מסעדת "סבארו" בירושלים כיעד לפיגוע. היא ממשיכה ומדווחת כיצד הסיעה את המחבל המתאבד למקום והורתה לו להיכנס למסעדה, לאכול, ולהפעיל את מטען הנפץ רק לאחר רבע שעה, כדי שהיא תספיק להתרחק מהמקום. ולא, היא אומרת, כששמעה את הפיצוץ היא לא חשבה על הילדים והאנשים שהיו במסעדה. היא חשבה על כך שהיא מסייעת למתאבד להגשים את חלומו. שעתיים לאחר מכן היא התייצבה מול המצלמות באולפן הטלוויזיה הפלשתינית, ודיווחה על הפיגוע במסגרת עבודתה. הדיווח שלה מהאולפן, כפי שאפשר לראות בקטע הארכיון שמופיע על המסך, נעשה כבר אז בקור רוח מוחלט. מתוך "ביטחוניים". "רציתי להגיע למקום הכי אפל והכי רחוק שאפשר", אומר שמעון דותן (בתצלום התחתון) "ביטחוניים", בבימוי שמעון דותן, זכה בתחילת השבוע בפרס מיוחד של חבר השופטים בתחרות סרטי תעודה מהעולם בפסטיבל סאנדאנס היוקרתי. הסרט מאפשר הצצה למקום שבדרך כלל חסום מעין הציבור - אגפי "האסירים הביטחוניים", שבהם מוחזקים פלשתינאים שנשלחו לרצות עונשי מאסר בבתי כלא ישראליים. דותן הצליח להשיג את אישור שירות בתי הסוהר להיכנס למתקני הכליאה ולראיין את האסירים, וצילם את הסרט במשך כשנה. הוא ניסה להתחקות אחר הסיבות לכך שהאסירים האלה תופסים מקום כה מרכזי בחברה הפלשתינית, התעקש להקשיב לאלה שהציבור הישראלי בדרך כלל נרתע מהם, והופתע לגלות שהכלא הישראלי משמש חממה שבה צומחים מנהיגים פלשתינאים. בלי מצלמה בראיון טלפוני מניו יורק, יומיים לאחר הזכייה, דותן מודה שהוא עדיין נרגש. "הופתעתי מהפרס ועוד יותר מתגובת הקהל", הוא מספר, "היו בפסטיבל ארבע הקרנות של הסרט לקהל ואחת לעיתונאים, והצופים ישבו מרותקים. בשלב השאלות והתשובות לאחר ההקרנה איש לא עזב את האולם וכולם נשארו להקשיב. הם הרגישו שקיבלו תמונת עומק על הסכסוך במזרח התיכון, שהחליפה את התמונה שהיתה להם קודם בשחור ולבן". הסרט נוצר בתמיכת הקרן החדשה לקולנוע, קרן ריץ', ערוץ ארטה הצרפתי וחברת סי-בי-סי הקנדית, ובהפקת אריק ברנשטיין, יונתן ארוך, דקלה ברקאי ודותן עצמו. ביום ראשון ב-21:40 הוא יוקרן בערוץ 1, ודותן סקרן מאוד לראות איך יגיבו אליו בישראל. בינתיים הוא מתפנה להסביר מדוע היה לו חשוב לראיין את תמימי, שהיא מנהיגת האסירות מטעם החמאס. "מאוד רציתי לפגוש אותה", הוא אומר, "היה לי חשוב לראיין אותה, כי רציתי להגיע למקום הכי אפל והכי רחוק שאפשר. בשב"ס אמרו שהיא לא מוכנה לדבר עם עיתונאים, אבל התעקשתי, ובסוף הסכימו שאפגש אתה בלי מצלמה". על הפגישה הוא מספר: "ישבתי אתה שעתיים והיתה שיחה מרתקת. היא אינטליגנטית, קיצונית מאוד, מודעת לאיך שהיא נראית ומכירה את התקשורת. בסופו של דבר, היא החליטה שהיא רוצה להשמיע את עמדתה". פה נמצאת ההנהגה דותן, בן 57, מתגורר זה כמה שנים בניו יורק ובמונטריאול לסירוגין. הוא מביים ומפיק סרטים, ומלמד קולנוע פוליטי ב-NYU. בישראל ביים, בין היתר, את הסרטים "חיוך הגדי" (1985) על פי ספרו של דויד גרוסמן ו"צלילה חוזרת" (1980). "ביטחוניים" הוא סרטו התיעודי הראשון. מדוע החליט לעשות את הסרט? דותן מודה כי חיפש פרויקט שיביא אותו לישראל. באחד הביקורים, הוא מספר, ראה בטלוויזיה כתבה שבה ריאיין יורם בינור כמה אסירים פלשתינאים, וסקרנותו התעוררה. בשב"ס לא התלהבו מבקשתו לצלם בין כותלי הכלא, אבל לאחר מסע שכנועים - ובזכות יוזמתו של דובר שב"ס אז, עופר לפלר, לפתוח את בתי הכלא הביטחוניים לתקשורת בצורה מדודה - ההתעקשות השתלמה. "בסופו של דבר התירו לנו להיכנס, וביקרנו עשרות פעמים בבתי סוהר שונים - בבאר שבע, אשקלון, מגידו, קציעות והדרים", מספר דותן. "התעוררו בעיות רק בימים שבהם היתה רגישות בגדה, או אירוע פוליטי כלשהו, ואז לא נתנו לנו להיכנס". לפלר עצמו מסביר בסרט מהיכן נובע כוחם של האסירים בחברה הפלשתינית. "השב"כ עושה עבודה כל כך טובה, שנמצאת פה ההנהגה הצבאית, ההנהגה המדינית וההנהגה החברתית", הוא אומר. "היום יש 10,000 אסירים ביטחוניים בשב"ס ובצבא, וזה מספר לא מבוטל. זו הבעיה המרכזית של החברה הפלשתינית. כל בית פלשתיני נפגע מכך: יש לו אסיר, או שהיה לו אסיר, או שיהיה לו אסיר". דותן מספר כי אחד הדברים המרתקים שגילה בעת הצילומים היה השינוי שהאסירים הפלשתינאים עוברים כשהם נכנסים לכלא בישראל. "הם הופכים לאנשים פוליטיים, מעורבים, עם הכרה של שליחות ומחויבות למשימה הלאומית שעומדת לפניהם. שב"ס מאפשר להם להתחלק לתאים לפי השיוך המפלגתי שלהם - יש תא נפרד לאנשי חמאס ותא נפרד לאנשי פת"ח - וזה מאפשר להם להתפתח רעיונית ולזקק את הדעות שלהם". עקב כך, רבים מאלה שהתמודדו בבחירות האחרונות על מקום בפרלמנט הפלשתיני ישבו באותה תקופה בבתי סוהר ישראליים. מתוך 132 חברי הפרלמנט שנבחרו, 17 היו אסירים שמוחזקים בישראל. הסרט עוקב אחר הדיונים הפוליטיים שמקיימים האסירים בתאים, מתעד את המעקב שלהם אחרי החדשות בתקופת הבחירות, ומסביר כיצד התודעה הפוליטית שלהם מתפתחת בכלא. אבו נאג'י, איש פת"ח שהוא אחד המרואיינים המרכזיים, מספר שעד שנאסר לפני 23 שנה לא היה פעיל פוליטית. אבל, הוא אומר, "כשאתה חי בבית סוהר, 24 שעות אתה מתמקד רק בפוליטיקה". הוא קורא מדי יום את שלושת העיתונים הישראליים הגדולים, מקשיב לחדשות ברדיו וצופה במהדורות החדשות בטלוויזיה. "אתה נהפך למומחה למה שקורה בין שני העמים, ולומד איפה צריך להשפיע, איפה למצוא פתרון", הוא מסביר. כמו אסירים רבים אחרים, אבו נאג'י מנצל את שנות המאסר שלו ללימודים באוניברסיטה. הוא לומד לתואר ראשון ביחסים בינלאומיים ומדעי המדינה. "מותר להם ללמוד", אומר דותן, "רבים מהם משיגים תארים תוך כדי תקופת הכליאה, וצעירים רבים שמגיעים לכלא ואינם יודעים קרוא וכתוב משלימים פערי השכלה ולומדים". תעודת כבוד לשב"ס "בזמן העבודה על הסרט מצאתי מתקני כליאה ברמה גבוהה, וגיליתי שהיחסים בין מנהלי בתי הכלא לבין האסירים טובים יחסית", הוא מוסיף. "אין מתח בין האסירים לשלטונות בתי הסוהר, כמו שרואים בטלוויזיה ובסרטים. האסירים שפגשתי מבינים שהסוהרים לא אשמים בכך שהם יושבים בכלא, ולכן היחסים בין הצדדים סבירים. קשה לי להגיד את זה, ואני לא רוצה להתגאות בזה, אבל אני חושב שהסרט הוא תעודת כבוד לשב"ס", הוא מודה. לדברי דותן, צוות הצילום נהנה מחופש מוחלט בתוך בתי הכלא. "לא פעם מצאתי את עצמי בתא נעול עם 20-30 אסירים, והעברתי אתם שעות של צילומים. הפכתי לזבוב על הקיר, וכך הדמויות לאט לאט נפתחו. רבים ניגשו אלי ואמרו שהם רוצים לדבר", אומר דותן. כשהוא נשאל אם התגלעו ויכוחים בינו לבין האסירים, הוא מספר שכאשר נכנס לכלא, החליט שלא ישפוט אף אחד. "רציתי להקשיב, ללמוד. הייתי מאוד קשוב למרואיינים, ואני חושב שזה נתן להם להרגיש נוח", הוא אומר. "אף פעם לא התווכחתי אתם, לא ניסיתי להציג להם עמדה נגדית - לא את הצד הישראלי ולא איזה צד מוסרי אבסולוטי. רציתי לתת להם לדבר, וגם הבנתי שאם אתווכח, הדיון ייגמר באותו רגע". דותן מאמין כי הסרט יכול לסייע לישראלים להבין את סוגיית האסירים הפלשתינאים - הבנה שהיא חיונית, לדעתו, להשגת הסדר בין הצדדים. "המספר העצום של האסירים הפלשתינאים בכלא והמרכזיות שלהם בחברה הפלשתינית הם נושא מרכזי וחשוב, אם רוצים להגיע להסכם", מסביר דותן. "הם מייצגים את האנשים שמוכנים ללכת עד הסוף במאבק נגד ישראל, ולכן הם הנקודה שממנה צריך להתחיל. אם נבין מה קורה אצלם, זה יספק לנו פתח שיאפשר להתקדם לקראת הסדר. "האסירים הפלשתינאים רואים את עצמם כשבויי מלחמה, והחברה הפלשתינית רואה בהם גיבורי מלחמה, דמויות שיש ללכת בעקבותיהן. אנחנו, לעומת זאת, רואים בהם פושעים, אנשים שעשו מעשים איומים. אבל אני רוצה שנחשוב על זה שאנחנו עושים בדיוק אותם דברים בעולם האזרחי שלהם. אנחנו חייבים לפתח אמפתיה לצד השני, לא משיקולים מוסריים אלא משיקולים אגואיסטיים - זה ייתן לנו סיכוי להגיע להסדר ולשפר את החיים שלנו פה".