ספר הסיפורים החדש של נורית זרחי משקף את עולמה הייחודי, שתמיד ניכרת בו טביעת האצבע האופיינית לה; זהו עולם הנשלט על ידי חוקיות שלא מכאן, וקוסמים, פיות ודמויות אגדיות מתערבבים בו בטבעיות עם הפרוזה
האפורה של חיי היומיום. העירוב הזה הולך וגדל לאורך הספר, עד שבסיפורים האחרונים המאגיה והקסם משתלטים על הקובץ לגמרי.
ובכל זאת, הנושא תמיד אחד: גיבורה אבודה, תלושה משורשים של משפחה וקהילה, המחפשת נואשות להשתייך. מה שמשתנה בין הסיפורים הוא מידת הריחוק שבין המציאות וכאביה לבין העטיפות שבהן נכרכת המציאות הזאת; כאילו הפנטסטי והסוריאליסטי מגוננים על הכאב הזה מפני החשיפה. יש מי שיוקסמו דווקא מן העטיפות הללו, שהן מאפיין ראשון במעלה של סופרת שכתיבתה אהובה על רבים. לטעמי, לפחות כשמדובר בפרוזה (לעומת שירה או סיפורים לילדים), המאגיה היא מסך כבד מדי, ויש בה לעתים משהו מעייף. באופן פרדוקסלי, חיפושי הגיבורה אחר "קיום אמיתי" נמסכים במעין אובך, והממשות הולכת וחומקת יותר ויותר אל "צבעוניות אמנותית".
ה"פרוזה" של הסיפורים אכן אפרורית. הדמויות הנשיות נמצאות תמיד בשוליים, במין אי-שם פרובינציאלי, נתונות במסגרות כמו שירות צבאי (למשל פקידה במשטרה הצבאית), מוסד, ביתה של סבתא מוזרה. לעתים מדובר בילדה דחויה, לעתים באשה שאין אהבה בעולמה, אך תמיד מרחפות מעליהן יתמות מאב ועזובה מאם. והתלישות כה רבה, עד שהצורך להשתייך מתמלא בהצטרפות למסגרות, כובלות או קשות ככל שיהיו, כמו בסיפור הראשון בקובץ, שבו הגיבורה "מקבלת תפקיד" הקשור באיתור נעדרים והרוגים, ו"בזכות ההסעה חרגו חייה לאחרונה מן המעגל הפרטי".
אבל בצד הכמיהה להשתייך לכלל הישראלי, להיות חלק מנורמליות אפורה וקונפורמית, קיים בגיבורה גם צורך "לעוף", להמריא מעל האפרוריות. ובצד העליבות מקננת גם תחושה של ייחוד והבטחה, וניסיון "למצוא בתוכה את הפנינה שצללה פנימה. בסתר לבה לא היתה בלה משוכנעת שאכן היתה לה פעם פנינת הפנינות הזאת" (עמ' 11).
בצד האי-ודאות הזאת באשר ל"פנינה", לייחודיות וליכולת להמריא ולעוף (מטאפורת הציפורים וההתעופפות חוזרת לאורך הסיפורים), קיימת גם אי-ודאות באשר לעצמיות, ל"חיים האמיתיים, הממשיים" (עמ' 31). כל הדמויות חשות שאינן חיות את חייהן הממשיים, שהדבר האמיתי מסתתר אי-שם. ללכת לצבא, להינשא לשר האוצר השווייצי, כל אלה הם ניסיונות להרגיש אמיתית, לחיות את חיי הממש.
אולי לתחושה זו קשורה גם ההופעה, החוזרת ונשנית בקובץ, של המתים כחיים. בסיפור "קפה ק' עפולה" פוגשת הנערה את מר ק', בעל בית הקפה, שהוא "סופר מת". על פליאתה הוא משיב כי אלה שבחייהם שורר המוות, נותרים להם חיים לחיותם לאחר מותם. ק', הלא הוא כמובן קפקא, מחזיק אולי את המפתח: היכן הם החיים האמיתיים, הממשיים? אולי בכתיבה? כן ולא. כי הסופר המת, שמבקש מהגיבורה לבדוק אם מקס אכן מילא את צוואתו ושרף את כתביו, יודע גם ש"הסיפורים היו רק מכשול שצריך לפרוק בדרך לחיים האמיתיים, הממשיים" (עמ' 31).
מה הם אותם חיי-ממש? השאלה אם הם צפונים בספרות נשארת פתוחה, וגם כשהמתים קמים לתחייה (באחד הסיפורים מנסות שתי ילדות להשיב לחיים את אביהן בטקסים של כישוף), הם אינם יכולים לחיות את מה שהחמיצו בחייהם. ואולי תחושת קיום פירושה לא להרגיש לבד? האהבה אמנם מופיעה רק כחזון תעתועים, אך בחנות ספרים מוצאת הגיבורה את נוף ילדותה ואת זכר אביה המת; "ורק הספרים עוררו בי תחושה של ממשות" (עמ' 92).
החיפוש אחר "החיים האמיתיים" והעצמי האותנטי, מוביל באופן פרדוקסלי לפואטיקה של התעטפות בפנטסיה. הילדה האבודה, האשה נעדרת האהבה, ניצלות אולי בזכות הקסמים, והכותבת יכולה להיחשף רק דרך המרחק של האבסורד. לכן העלתה הקריאה בספר על דעתי ציורים סוריאליסטיים, או את הקולנוע המוקדם של אינגמר ברגמן, וכמובן - את עולם אגדות הילדים, ואולי בעיקר את "עליסה בארץ הפלאות". כתיבתה של זרחי משלבת מטאפוריקה משוכללת, ומעין משלים, מכתמים ופרדוקסים בנוסח "ומתוך מה אנחנו מבינים דבר אם לא מתוך היפוכו?" (עמ' 73). אכן, עולם של פלאות, המיועד לחובבי עולמות ספרותיים קסומים, שבהם יוצרת זרחי שפה ומגע אישיים מאוד.
אולי מכיוון שאינני נמנית עם חובבי ספרות הפלאים, חיפשתי בסיפורים, כמו הגיבורות, אחר הממשי. מצאתי אותו לא רק בדיוקנאות הפסיכולוגיים החבויים בתוך גודש הסמלים, אלא גם בהומור וביובש, המשמשים משקל נגד לכל הצבעוניות. גם אם הגיבורות של זרחי משוטטות לפעמים ב"ארץ הפלאות", הן נשארות אנטי-גיבורות המתנפצות אל צוקי המציאות הפרוזאית. ומצאתי בסיפורים גם התבוננות אירונית, המפחיתה מכובד הסמליות: בסיפור האחרון מביאה זרחי לשיא את האבסורד, האסוציאטיביות והקישורים המתעתעים, אך גם מכוונת אירוניה כלפי ציפיות הקורא ("הערות המשתמש"), וכלפי יצירתה המוגשת לקורא.
בשלב זה של הקריאה הבנתי שאולי צריך לקרוא את הסיפורים כמו הנסיכה, "שאינה יודעת בדיוק את שם הספר" שבידיה, כלומר בלי לנסות להבין. ואולי אי ההבנה הכרחית כדי לשמר את "הידע ההפוך" שיש לנשים, ושאינו ניתן לבדיקות (עמ' 115). כמו מוסיקה, שאתה אוהב או לא אוהב את צלצולה.
הסדרה "מבוא לתורת הספרות והתרבות", בעריכת ד"ר חנה הרציג, ראתה אור בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה
