ספרים טובים לא מתמסרים בקלות, והרומן הראשון של אסף שור, "עמרם", בכללם
עמרם אסף שור. הוצאת בבל, 227 עמ', 88 שקלים
ספרים בינוניים נענים לביקורת. צ'יק צ'ק חושפים את השלד, נשארים בתווך הטכני שבין הרעיון למימוש, דנים באיכות הביצוע, מדגימים, משווים, גורסים עד דק. אבל ספרים טובים לא מתמסרים בקלות, והרומן הראשון של אסף שור, "עמרם", בכללם. מה כבר אפשר להגיד לנוכח ההתלכדות המחושבת היטב של הטון הרטורי, כלומר הקול המספר, המדבר, המתלבט, המערער על המוסכמות הספרותיות באירוניה שהיא כמעט תמיד דקה ועם זאת תוקפנית, עם יכולת סיפור ייחודית, מרתקת, עד לעמוד האחרון?
כאן מתבקש לספר את העלילה בקצרה, אך זוהי מלאכה מסובכת - אולי משום ההשקפה החוזרת בספר, שהעלילה, כלומר הדברים שאכן התרחשו, אינם שקולים כנגד כל העלילות האפשריות שלא התממשו ושמוזכרות בתחושת החמצה, "הסיפור הוא המוות של הסיפור (...) בהתקדמות שלו הוא נאכל. כל מה שקורה קורה וזהו. אלף סיפורים היה יכול הסיפור הזה להיות. אלא שכל פעולה היא פעולה אחת שהיתה, ואלף פעולות שלא היו. אלף לפחות".
ובכן, באי-נוחות מסוימת אפשר לתאר שני עולמות שנפגשים לרגע בסיטואציה קצרה. עולמו של עמרם, ארכיונאי בבית המשפט, אלמן, אביה של תקוה המשוקע בבתו כל-כולו, חרד מרגע הפרידה המתקרב שבו יודח ממשמרתו. מולו אביחי, שנישואיו מתפרקים לנוכח האבהות שנכפית עליו מתוקף עקרותו - אשתו מופרית מזרעו של גבר זר, והוא לא יכול לחשוב על הילד הזה כעל בן. בעולם הגברי של הרומן - המזמן מפגש אינטימי עם גבריות לא הרואית, אורבנית, עירומה, קולנועית, אלימה עם רגישויות מופרזות - עקרות היא עקרות ואין טעם לייפות. "אם יהיה זה בן, החליט, ילמד אותו כל מיני דברים. יסביר לו למשל מדוע יש הילה כזו סביב הירח, מתי זרחו הכוכבים שבשמים באור שעכשיו (...) יפתח אנציקלופדיה או יבדוק באינטרנט (...) הכל הוא ילמד את הילד הזה (אינו אומר, 'את הבן שלי')...".
גיבור הרומן הוא המספר, והדרמה האמיתית היא הדרמה שלו, של הכל-יודע העושה את מלאכתו מתוך הסתייגות עמוקה מהמניפולטיביות של מעשה הסיפר, ולכן חושף אותה וגם נוקט אותה, באירוניה, מתוך התנצלות, ועם זאת כאחד שיש לו מספיק צרות משלו. במבוכת-מה אבל בהחלט במחווה של ידידות הוא מזמין את קוראיו להציץ בקרביים: "הרי הספר כבר היה סגור-גמור ושוב פתחו אותו, עשו בו דלת, נכנס פנימה העורך ואחריו גרר אותי גם כן, שוב שאעשה בו כבשלי... (ואם כבר הצטלקה האשליה של האחדות הספרותית, האשליה כאילו בא כל הרומן ככה, מיידי, במכה אחת של השראה, תבואו פנימה גם. תגידו, שחררי מכסה מנוע, גיברת, ביחד נסתכל מה בדיוק קורה שם, אולי הלך האלטרנטור, לא, לא נורא, רק בטרייה, נדחוף ביחד אל המדרכה את הרומן הזה, בירידה נניע אותו שוב, בירידה תלולה-תלולה)".
המספר מתלונן גם על האנכרוניזם של המדיום: "(זה לא שיש פסקול שמרגש גם הוא, אור חזק מן המסך שמעלה דמעות בעיניים, רעש פתאומי, קלוז-אפ מכמיר לב. אין אפקטים, אין. הכל אני צריך לעשות לבד בבית הזה)". אינו בוחל בהעמדת פנים, כשלים לוגיים, ואף על פי כן מסקנותיו משכנעות מאוד. הדגים הסיאמיים שמתנפלים זה על זה במערבולת צבעים לעולם לא יהרגו את בן מינם, אך הכלבים המורעבים לא יניחו זה לזה עד שאחד משניהם ימות: "וזוהי כנראה גם הוכחה ניצחת לכך שהעולם אינו מחסן ענק, אינו עשוי שורות-שורות של מצבים מורכבים מאוד, דוממים, שאלוהים דוחף מבעד לזמן. לא כך, כי אם המולה איומה, מפל פרוץ של הרס, קלקול שאין לו תקנה". ומעבר לטון המתחכם, המשועשע, של ההוכחה הניצחת, ניכר גם עצב אמיתי על כך שהעולם אינו סדר ומשמעות וסיבתיות כולל סיבה ראשונה, ובכלל, האפשרות שנדחתה חיה כפליים אם זוכרים את הכלל שכל אופציה שנתממשה היא קריסת האחרות.
אבל מכיוון שהעולם אינו עשוי שורות-שורות מסודרות אז גם המבנה מפורק, מחלק כל תנועה גדולה לזיעות קטנות, המתקדמות ברגע אחד נטול זוהר אל השלמת התנועה. הזיעות, הפרודות העצמאיות של הזמן, מקושרות זו לזו אגבית, תוך חסכנות עקרונית בקישורים ריאליסטיים לטובת ריתמוס מרתק של דילוג בין תודעות, מבעים משולבים, הדהודים אידיאולוגיים, היזכרויות, מין ניסיון, אוקסימורוני ככל שיישמע, לרשום את התוך של התנועה, לעצור אותה כדי לתעדה. "ובוקר אחד עומד עמרם בארכיון וגבו אל הדלת. איש אינו עומד שם, מאחוריו. איש אינו מתבונן בו. הוא מושיט את ידיו אל תיק שניצב על מדף גבוה (...) הוא מושיט את ידיו למעלה, מושיט אותן לפנים, כאילו היה ילד בעגלת סופרמרקט, אמא תורידי אותי, אני רוצה לבד לקחת מהמדף". הדמיון הוויזואלי שבהושטת הידיים כורך רגעים ממש לא קשורים, כאילו זו בעצם משמעותה האמיתית של כל הושטת ידיים גברית.
הנורמות השליטות בעולם הרומן הן אלה של צדק טבעי: אנשים נוטלים את החוק לידיהם ומנסים לטהר את העולם. לפיכך אין להתפלא שעמרם, היוצא לפעולת נקמה לילית עטוי בגדים המזכירים חליפה של גיבור קומיקס, מוצא את עצמו מנקה את הגועל-נפש שאנשים משאירים אחריהם בחדר המדרגות, או מסכן את עצמו כדי להגן על חתול חף-מפשע בעודו חובט עד מוות בקורבנו. ובכל זאת המציאות הלא-מאוזנת, האבסורדית, הזואולוגית, המנוכרת, הלילית, ניצלת כל פעם מחדש בכוחן של הסטיות אל השולי, הלא-ענייני שנשאר בזיכרון, כמו אביחי הנזכר בעוד אחת שהיתה לו לפני אלה, אשתו, שחזרה להורים, "זוכר שהיא אלרגית לבוטנים, ושסיפרה פעם כיצד, כשהיתה ילדה קטנה, התחפשה לפו הדוב בלי כריות, כל כך עגלגלה היתה אז". כאילו ברגע אחד מוארת הזירה בפרוז'קטור ענק שאינו מותיר פינות אפלות, ומשום כך הסלקציה של הרגעים המתוארים מאוד לא צפויה, והיא חלק מתפיסת המציאות של המספר, שניכרת בה השפעתם של יצחק לאור ויובל שמעוני. מיתמם, נגרר אל הפאתוס, מודה המספר בתאוות ההנצחה הלוכדת את החולף בגבולותיה של איזו סולידריות אנושית שאולי יש בה משום נחמה: "(אתה כותב ספר או משמיע למישהי מוזיקה - אומר לה, תקשיבי לכינור הזה, שימי לב מה נעשה עם התופים - ובעוד שנים מישהו יקרא את הספר, מישהי תשמע את המוזיקה, תשים לב לתופים ותיזכר. מישהו אחר יסתכל, יראה מה שהיית אתה יכול לראות. מה, זה היה יכול להיות אתה, ההבדלים נמחקים ברגעים האלה, זה כאילו אתה עומד שם בעצמך אפילו אם בעיני הבשר שלך כבר רצות התולעים. היתה זווית של העולם שכמעט אבדה, הנה, ביחד הצלתם אותה)".
ספרה האחרון של מיכל זמיר, "ספינת הבנות", ראה אור בהוצאת חרגול
