ספרו הראשון של יעקב שבתאי היה המחזה לילדים "המסע המופלא של הקרפד". כיום, הקורא הנכון של הספר הזה הוא דווקא הקורא המבוגר, שיכול לקרוא אותו כסוג של סיכום מראש לכמה מהנושאים המרכזיים שהעסיקו את שבתאי בסיפוריו וברומנים שלו
המסע המופלא של הקרפד יעקב שבתאי. איורים: דני קרוון. ספרית פועלים, 1965
מחר היה אמור יעקב שבתאי (1981-1934) לחגוג את יום הולדתו ה-73, וזו הזדמנות טובה להיזכר בספרו הראשון, שגם מהדורתו המחודשת (בהוצאת זמורה-ביתן, (1990) אזלה. זהו מחזה לילדים, אבל ספק אם יהיה כיום
תיאטרון שיציג את המחזה במלואו ולו מפאת אורכו. לספרים יש חיים וגורל משל עצמם, וכיום הקריאה ה"נכונה" ביותר בספר זה שונה לגמרי מהקריאה שנועדה לו. כוונתי לכך שכיום, אחרי פרסום שלושת ספרי הפרוזה למבוגרים של שבתאי, הקורא הנכון של הספר הזה הוא דווקא הקורא המבוגר, שיכול לקרוא את "הקרפד" כסוג של סיכום מראש לכמה מהנושאים המרכזיים שהעסיקו את שבתאי בסיפוריו וברומנים שלו.
כדאי להעמיד פנים בקריאה ב"קרפד" שקוראים פרודיה חיננית על הרומנים ה"כבדים" של שבתאי. קריאה כזאת תהפוך את הספר החביב הזה למעין פרשנות פשוטה ליצירות מורכבות. כלומר, אם היה מוטלת על מישהו המשימה הלא סבירה להסביר את "זכרון דברים" לילדי גן חובה, הספר הזה היה יכול לספק את ההסבר.
כך, למשל, כשאנו קוראים על הקרפד הקטן ש"הוא עובר ובטל וסובב בלי תכלית", אנו עשויים להיזכר בגולדמן או במאיר של הרומנים של שבתאי, שעושים בדיוק את אותו הדבר בתל אביב; וכשאנו שומעים את האבא הקרפד גוער בבנו "אל תאכל במצמוץ שפתיים. אני מעולם לא מיצמצתי", אנו מזהים מיד את מערכת היחסים בין כמה אבות של שבתאי לבניהם.
גם תפיסת המקום לא השתנתה הרבה במעבר מספרות הילדים לספרות הקנונית: "מן הבוקר ועד הערב סובב בטל, שוחה בים, מתפרקד על החוף". מי שזוכר את היחס של אפרים גולדמן לחוף הים ב"זכרון דברים" יודע שהקרפד הזה הוא, למעשה, אביה של אחת הדמויות המרשימות ביותר בספרות העברית. "זוג הורים כהרים תלויים לך על צווארך", אומר החרגול לקרפד, והרי זה כאילו הציע את הפרשנות המדויקת ביותר לדמותו של גולדמן; "תראה אותי. אני חופשי כאבק ברוח, ואיש לא יאמר לי מה לעשות. אלה חיים", אומר החרגול, ו"מפרש" את דמותו של צזאר מ"זכרון דברים": מצד אחד "חופשי", ומצד שני "אבק" נידף - חופש שנקנה במחיר של אפסות.
מפליא לראות כיצד ראשו של הסופר הוא אותו הראש, בין שהוא מדבר אל ילדים ובין שאל מבוגרים. לכן, אביו של הקרפד הוא טיפוס "הסתדרותי" סוציאליסט כמו אביו של גולדמן: "לאן פניו מועדות? מה מקצועו? (...) יצור שמופיע מהשד-יודע-איפה, יצור שאין לו בית ואין לו מקצוע, יצור מאובק שמנגן בגיטרה (...)", אומר האב על ריצ'רד החרגול. זיקה לאמנות, העדר מקצוע, היעדר בית - כל אלה הם הטרוניות שמעלה אמו של גיבור הסיפור למבוגרים "אדושם" ביחס לילדים מדרום תל אביב. "עלי ללכת ולפנות לדרום לשם איזה מעשים נוראים שהשתיקה יפה להם", אומר החרגול. אכן, הזונות והמין אצל שבתאי מצויים תמיד בדרום תל אביב.
הקרפד ואביו מנהלים שיחה על מסעו המתוכנן של הקרפד. הקרפד הילד רוצה להגיע אל "ים להד"ם" הפלאי, "זה הים ששם (...) שם, מעבר לשם". האב מבטל את המסע הזה ואומר: יש רק ים רגיל, ומעבר לו יש דרך, ומעבר לה יש "בור עמוק מלא חושך. ואחריו (...) החסידות". יש בחסידה הזאת תפיסה מוקדמת מאוד של תמונת המוות המתהפך אל חיים, שריגשה קוראים כה רבים בעמודים האחרונים של הרומן "סוף דבר". כי החסידה היא מצד אחד עוף המוות של הקרפדים ("תבוא החסידה הגדולה ותבלע אותך, חמודי"), ומצד שני היא העוף המבשר לידה עבור הקורא. במלים אחרות, כבר בתיאור זה של הקרפד האב ("בור עמוק ואחריו חסידות") קיימת שיאה וסופה של יצירת שבתאי, שהמתינה, כביכול מקופלת בספר הילדים, עד להתגלותה.
