ספר הילדים החדש של גליה עוז נענה לרוב תכתיבי הז'אנר של "ראשית הקריאה", אבל מוסיף להם חידוש: עברית מדוברת, מורכבת, כמו זו שהילדים רגילים לדבר
שקשוקה נעלמת גליה עוז. איירה: תמר נהיר-ינאי. סדרת ראשית קריאה, הוצאת כתר, 94 עמ', 58 שקלים
סופרי ילדים נוטים ליצור בתוך דגמים ספרותיים מקובלים. החדשניים שביניהם שותלים את הייחודי והמתריס בתוך המוכר והקבוע, כמעט מבלי לעורר חשד. במלים אחרות, המהפכות הספרותיות בספרות
הילדים מתחוללות בדרך כלל לאט ובשקט, בהשוואה לפולמוסי המשמרות הקולניים והסוערים המתרחשים בעולם ספרות המבוגרים.
ברוח זו, נענה ספרה החדש של גליה עוז לרוב תכתיבי הדגם של "ראשית קריאה", שהסדרה הוותיקה והמצוינת של הוצאת כתר, "ראשית קריאה", העניקה לו למעשה את שמו. מספר המלים בכל כפולת עמודים מדוד ואינו מאיים, האות גדולה וברורה, הפרקים קצרים יחסית, והאיור, אף שהוא שולי לכאורה, משמש אתנחתא מיידעת ומכתיבת-טון לקריאה שעדיין דורשת מאמץ ניכר.
גם העלילה מצייתת יפה לתכתיבי הדגם: היא פשוטה, עקבית וממוקדת. לא קורים המון דברים בבת אחת ואין קפיצות מאתגרות מדי בזמן ובמרחב. בד בבד, הסיפור מסקרן ואפילו מותח, כך שגם מי שמתקשים, נמשכים אתו קדימה עד לפתרון הטוב של התעלומה. כמו ברוב ספרי דגם ראשית קריאה, גם כאן הדמות הראשית היא בת גילם של הקוראים, כדי שאפקט ההזדהות ימוצה עד תום ויסייע לקורא להתמסר לסיפור ולשכוח את פעולת הקריאה המפרכת.
במקרה שלנו הגיבורה היא גם המספרת. שמה יולי והיא ילדה כבת שבע-שמונה. יש לה שני אחים תאומים קטנטנים, אמא אוהבת ועייפה עד מאוד מהטיפול בתינוקות, אבא שנוסע הרבה לחו"ל ושני חברים קרובים. אבל הכי חשוב: זה כשבועיים יש
לה גם כלבה קטנה, שקשוקה שמה, שאימצה את המשפחה, ובעיקר את יולי.
הסיפור נפתח בנקודה מצערת: שקשוקה נעלמה ויולי עצובה מאוד. לאחר שליווינו בסקרנות ואהדה רבה כ-90 עמודים, שבהם הכרנו את יולי ואת וסביבתה הקרובה וליווינו אותה ואת שני חבריה בפעולות בילוש משעשעות ומותחות אחר הכלבה האבודה, אנחנו מגיעים לסוף מתגמל מאוד: שקשוקה נמצאה ואבא חוזר מחו"ל. שלא כמו שחשבנו - אנחנו וחבורתה הקטנה של יולי - שקשוקה לא נחטפה בידי שני אויביה בנפש, בני כיתתה האלימים. היא אומצה באהבה בידי ילד אחר, שולי לכאורה לסיפור, אביב המגמגם. אביב דווקא סיפר לחבורה על הכלב החדש שהוא מצא ואימץ, אך איש לא הקשיב לו בגלל הסרבול והאטיות של לשונו. הסוף הטוב, כך מתברר, היה טמון דווקא בדברים הקטועים שהיו לו לספר, ושכדאי היה מאוד להקשיב להם, ממש כמו שכדאי היה למי שנתונים בשלב זה של ראשית קריאה להקשיב לקריאתם המסורבלת.
מכל הבחינות הללו זהו ספר ראשית קריאה מקצועי ואפקטיבי מאוד. עם זאת, למרות הציות לתכתיבי הדגם, יש בכתיבתה של עוז גם חידוש מרחיק לכת, שמוכיח את עצמו כאן כמוצלח מאוד. בדרך כלל נהוג בספרי ראשית קריאה להתנסח במשפטים קצרים ובהירים כדי שלא להבריח את הקוראים הבלתי מיומנים. עוז, לעומת זאת, אינה מוכנה להקריב את משפטיה לטובת הקשיים הטכניים של קוראיה. היא יוצאת מתוך קדם-הנחה, שאם אופן ההתנסחות של הטקסט הוא אמין ומעורר אמפתיה, הוא יכול להיות מורכב ואפילו ארוך מהמקובל. האמינות, מבחינתה, נבנית באמצעות המספרת-גיבורה שלה, יולי, והאופן שבו היא מתנסחת. יולי, מתברר, לא מכירה את תכתיבי הדגם והיא כותבת ב"דיבורית" צחה, כלומר כמו ששומעים. כל מה שנותר לקוראים לעשות הוא לכן "לעשות כאילו", כלומר להתייחס לטקסט הנקרא כאילו הם שומעים אותו. מעמדה זו, הקריאה שוטפת ומובנת להפליא.
כך נפתח הסיפור אמנם במשפט קצר, פשוט ותכליתי, "הגורה שלי שקשוקה נעלמה", אך כבר המשפט שלאחריו מציג דקדוק אחר: "זה קרה בדיוק כשאבא שלי לא היה בארץ, ואמא שלי היתה במצב רוח הכי עצבני שלה, כי יוגב וינאי קיבלו חיסון, שניהם, והרגישו רע ולא ישנו בלילה" (עמ' 7). כך, במסווה של נאמנות וציות לדגם, נבנית כאן הנחה חדשה באשר ליכולות הקוגנטיביות של מי שמתחילים זה עתה לקרוא לבד. דומה שדווקא לשפה המדוברת, זו המסורבלת והמורכבת לעתים, יש הרבה פוטנציאל בטקסטים של תחילת קריאה, פשוט כי זו השפה שהילדים בני הגיל מורגלים אליה ביותר. את השפה התקנית, האחראית והתכליתית, הם יכירו עוד מעט, ככל שירבו לקרוא וללמוד.
