עדכון אחרון - 12:11 20/03/07 כולנו סובלים מאת שירי לב-ארי "פעם חשבתי שהדור הצעיר נהנה יותר מהמקצוע, אבל זה לא נכון", אומרת תלמה אדמון שערכה ספר סיפורים של עיתונאים על עיתונות. לפי המקבץ, מערכות העיתונים מתאפיינות בעיקר בציניות אדמון: "הומניזם הוא הדבר האחרון שמובא בחשבון, גם בטקסט העיתונאי וגם במסדרונות שבהם הוא מיוצר. אנשים שעובדים בעיתון סובלים ממה שהם עושים ומחוקי המשחק" "העיתונאי שחצה את הקווים" הוא לא ספר מתח חדש מבית היוצר של רם אורן או יאיר לפיד, אלא ספר חדש המפגיש בין העיתונות לספרות. בספר מקובצים 23 סיפורים שכתבו עיתונאים, הקשורים לעבודתם. הספר הוא פרי יוזמתה ועריכתה של תלמה אדמון, שהיתה במשך עשר שנים עורכת המוסף הספרותי ב"מעריב", ואחר כך עברה לערוך בהוצאת מודן למשך שנה. בזמן עבודתה בהוצאה, עלה בראשה רעיון: לפנות אל שורה של עיתונאים, ולבקש מהם סיפור שכתבו. אסופת הסיפורים מאירה בדרך מסוימת את אחורי הקלעים של העיתונות הישראלית. כמה מהסיפורים מתרחשים במסדרונות המערכת, אחרים מחוץ להם. בספר אפשר למצוא סיפור של ירון פריד על בעלת הטור לשעבר, סיפור של עינת יקיר על הה"א ששכחה המגיהה, וסיפורים של רענן שקד, אמיר בן-דוד, גדעון לוי, נעה ידלין, אורי משגב, שי גולדן, יגאל סרנה, בני ציפר, מירי חנוך, צבי גילת, נלי שפר ואחרים. "בתוך עמי ישבתי", אומרת אדמון, "והכרתי הרבה עיתונאים סביבי שידעתי שיש להם גם טקסטים אחרים. רבים מהם אפילו לא כותבים בעיתונים, אלא משמשים שלושה מהעיתונאים המשתתפים בספר (מלמעלה): בני ציפר, מירי חנוך ורענן שקד תצלומים: רלי אברהמי, גיא רייביץ כעורכים, משכתבים, מגיהים. אבל הייתי בטוחה שהם יכולים ליצור בצורה אחרת, ושיש להם משהו לומר על סביבת העבודה שלהם". מה עולה מן הסיפורים בספר? "שסביבת העבודה בעיתון אינה מהנה במיוחד", משיבה אדמון. "הרבה פעמים היא אפילו גורמת סבל למי שעובד בתוכה. הומניזם הוא הדבר האחרון שהובא בחשבון, גם בתוך הטקסט העיתונאי וגם במסדרונות שבהם הוא מיוצר. האנשים שעובדים בעיתון סובלים באופן אישי ממה שהם עושים ומחוקי המשחק שלפיהם הם נאלצים לשחק. כל אחד מהכותבים בספר לקח את זה למקום אחר. בהרבה סיפורים מיוצג האיש הקטן, העיתונאי מהשורה. אבל גם כשהגיבור הוא עורך בעל עמדה, הוא סובל מהיצרים שלו או שאחרים סובלים מהיצרים שלו. המפעל העיתונאי הזה מתפקד כמו כל מפעל אחר - רק שבו יש יותר יכולת התבוננות עצמית והתבוננות בסביבה, ולכן גם הסבל גדול יותר". עולם העיתונות הישראלי כפי שהוא מצטייר בספר מאופיין בציניות, וגם עיתונאים בני הדור הצעיר יותר מודעים לכך. "פעם חשבתי שהדור הצעיר נהנה יותר מהמקצוע ומרגיש בו יותר בבית", אומרת אדמון, "אבל זה לא נכון, כולם סובלים מהמקצוע". בעידן האינטרנט והבלוגים יש תחושה שהעיתונות המודפסת היא מקצוע שאולי עבר זמנו. "אין ספק שהעיתונות המודפסת היא דבר ארכאי. בנוסף, המלים פחות חשובות היום, התמונות משחקות תפקיד הרבה יותר חשוב, גם בעיתונות הכתובה. כך שמי שהוגה את המלים גם הוא פחות רצוי היום. יש עתיד ויש הווה לעיתונות באינטרנט, אבל הוא הרבה פחות מבוקר ותובעני מבחינת ערכים ומסרים. האינטרנט הוא דבר אנרכי. העיתונות שהכרנו כדבר מובנה שאפשר לסמוך עליו ויש בו חוקים וסדר וערכים ומוסר - העיתונות הזאת אבדה מן העולם. זה תהליך ארוך שהתחיל כבר לפני 15 שנה והואץ בחמש השנים האחרונות". אדמון בעצמה פירסמה עד היום כמה ספרים: ספר הרשימות "נעה כבר גרה כאן" מ-1985, ספר הילדים "צריף עף ברוח" מ-1989, קובץ הסיפורים "אגמים" שיצא לאור ב-2005, והרומן "מכתבים לעמוס" שיצא ב-2006. כיום היא עוסקת בכתיבה ובתרגום. לדעתך, כתיבה עיתונאית מסייעת להתפתחות הכתיבה הספרותית, או להיפך? "תלוי עד כמה אתה נשבע לכתיבה העיתונאית. אם אתה מתמסר לה בכל מאודך והיא גוזלת את זמן השעון וגם את זמן הראש והלב, אתה מתרחק מהכתיבה הספרותית. הכתיבה העיתונאית עלולה לפגוע בכתיבה הספרותית, יש לזה הוכחה בשטח, כך שמי שרוצה לכתוב ספרים צריך לא להתמסר בנפש לכתיבה העיתונאית - ואולי רק כך אפשר להתגונן מפניה".