לבנה הבכור קוראים נמר. היא ילדה אותו בקלנדיה. לספרה החדש קוראים "בנות הדרקון". מסופר בו על דרקון שכולא ארבע ילדות קטנות ומנצל אותן. מרית בן ישראל כבר יצרה נישה מקורית באמנות החזותית בארץ. עכשיו היא עושה זאת בספרות
מרית בן ישראל. לפני כמה שנים עשיתי אנליזה של גלי מוח. הבודקת אמרה שככה נראה מוח של בן אדם על סמים קשים
צילום: שי איגנץ
"הדרקון התעורר וראה לאן היא מסתכלת. הוא נעלב עד עמקי נשמתו. 'איזה תולעת בוגדנית, היא רוצה לדקור את אבא'לה' (עד כמה שזה לא ייאמן, הוא ציפה להכרת תודה!). 'אבא'לה המסכן', יבב, 'מתי הוא ימצא לו סופסוף ילדה ראויה?'" (מתוך "בנות הדרקון")
לכבוד השקת ספרה החדש "בנות הדרקון" מתכננת האמנית הבינתחומית מרית בן ישראל לכלוא ילדה בת 10 בכלוב צבוע בזהב, שיינשא כאפריון על כתפי ההמון. לפני התהלוכה יצעדו יורקי אש ולהקת נגנים.
המיצג יעורר אי נחת.
"שיעורר, שיקפיץ אנשים. זה יהיה רע אם הם לא יקפצו. חיה בכלוב זה מקפיץ, כל שכן ילדה. אני לא מתכוונת להסביר את המשמעות. המראה מדבר בעד עצמו. מי שירצה להבין שיקרא את הספר. שם נמצאות התשובות".
ככה היא בן ישראל, נון קונפורמיסטית מדופלמת. לא שהיא מעוניינת להכעיס לשם הכעסה. עיקר ייעודה הוא לגרום לאנשים לפתוח את הראש. זה ניכר בכל מה שהיא עושה, מאחר שאת אי הציות הפנימי היא מבטאת כמעט בכל תחום בחייה. מהמקום שבו בחרה ללדת את בנה, נמר שמו (קלנדיה), דרך הכרעות החשובות שהיא מקבלת על פי חלומות (את עלילת הספר חלמה כמעט במלואה) ועד מפעל חייה לפיתוח התיאטרון החזותי בישראל. חוץ מזה היא נוסעת לאירופה רק דרך הים.
מרדנים הם תמיד מצרך מבוקש, ובן ישראל ריכזה סביבה עם השנים עדת אוהדים, במיוחד נשים, הרואות בה כעין גורו. עדות לכריזמה שלה ניתן למצוא בהתגייסות החריגה של הוצאת הספרים הקיבוץ המאוחד ובמיוחד של עורכת "בנות הדרקון", דנה אולמרט, לקידום הספר (ראו מסגרת).
"בנות הדרקון", ספרה השלישי של בן ישראל והראשון בטרילוגיה מתוכננת, מתרחש בממלכה דמיונית ומתאר את ניסיונות ההישרדות של ארבע ילדות שהוקרבו על ידי תושבי המדינה לדרקון שקורא לעצמו "אבא'לה", מנצל אותן ומתעתד לאכול אותן. תוך מאבק נואש זוממות הילדות לרצוח את הדרקון, האב
מתוך הסרט "כחול עם זנב". פיתחתי את השפה שלי בעצמי
הגדול, ולהקים עולם ילדות ללא גברים. "הקריאה בספר עלולה להפריע לסדר היום שלכם, לשבש את חיי החברה שלכם ולפגוע בשעות השינה שלכם", כתבה אולמרט במכתב אישי יוצא דופן ששלחה למבקרים ולעיתונאים. "מדובר בספר מסוכן".
ילדה מעורבבת
המרד של בן ישראל, בת 51, מגיח מרקע לא לגמרי צפוי. היא גדלה בבית מרובע לעילא - אביה, גדעון בן ישראל, הוא יו"ר ארגון הגמלאים וכיהן שנים רבות כחבר כנסת מטעם מפלגת העבודה, ואמא, פרופ' רות בן ישראל, היא כלת פרס ישראל במשפט. קשה לה להצביע על אירוע מכונן שהוליד את היצר החתרני. "הצורך שלי בחופש הוא מולד. כיוון שהמציאות לא סיפקה לי את החופש, נהפכתי לחתרנית. הייתי חסרת אונים אבל גם הרגשתי עוצמה גדולה. זה היה מעורבב. כשהייתי בת ארבע, אני זוכרת, היתה לנו בריכה גדולה מתנפחת. יום אחד רציתי להשתכשך, אבל ההורים רצו לישון. ביקשתי רשות לנפח אותה בעצמי. הם צחקו. ניפחתי את הבריכה עם הפה במשך דקות ארוכות. כשהתעוררו הם לא האמינו. מבחינתי זה היה מובן מאליו".
ככל שהתבגרה התגלה בפניה העולם כצבוע. "כל הזמן שפטתי את המבוגרים בראש שלי. בכיתה ז' קראתי את 'לוליטה' בתרגום הישן. על הכריכה מאחור היה כתוב שהספר הוא אלגוריה על היחסים בין אמריקה הצעירה לאירופה המזדקנת. אני זוכרת שאמרתי לעצמי: המבוגרים האלה, איך הם לא מתביישים להכשיר את הפורנו בתירוץ כל כך שקוף ומפוקפק? זה חשף אותם במלוא נלעגותם".
היא מצאה מפלט בספרים. "החיים היו כל כך משעממים וחד גוניים. רציתי שיקרו דברים, הרפתקאות, מעללים, ובמקום זה קמים, הולכים לבית ספר, חוזרים, כל יום אותו דבר. רק הספרים היו משוחררים מכל זה. בתוכם התקיים חופש מוחלט. נתנו לי לקרוא הכל, לא היתה שום צנזורה, לא של גיל ולא של טעם טוב. עוד חופש מוחלט. כשהספרנית לא הסכימה להשאיל לי ספר של מבוגרים, אמא שלי שאלה אותו על שמה ונתנה לי אותו מול עיניה, בהתרסה. הספרים היו בשבילי עולם מופלא אינסופי שאפשר להרגיש בו הכל".
בן ישראל בצעירותה. לקח לי שנים לסלוח לילדה שלא עמדה על שלה
למרות מחשבתה העצמאית, כלפי חוץ היא דיגמנה ילדה טובה ירושלים. "ההורים שלי לא היו מחמירים באופן קיצוני, אבל הנחת היסוד היתה שההורים אומרים והילדים עושים. ההורים יודעים יותר טוב. לא הייתי ילדה כל כך חזקה, והרגשתי שכל אחד יכול להחליט עלי - הורים, מורים, ילדים חזקים. לא היה לי כוח להעיף אותם לכל הרוחות. עמוק פנימה הרגשתי המון כוח. לא רציתי חסות. כל המיתוס הזה של הגעגועים לרחם, למשל, אף פעם לא דיבר אלי. זה תמיד נראה לי נוח אבל קצת מוגבל. נוצר פער בין האנרכיזם הפנימי שלי לחיצוניות הנורמטיווית. היתה תקופה שחשבתי שזו פחדנות נוראה, שהייתי צריכה לעמוד על שלי עד מוות, גם אם יגזרו אותי לגזרים. לקח לי שנים לסלוח לילדה שלא עמדה על שלה".
איך גישרת על הפער הגדול הזה?
"התנתקתי רגשית. חוויתי את העולם בראש. הוצאתי את עצמי מהמשחק. התבוננתי במקום לחוות. זה מה שהציל אותי. אבל היה לזה מחיר כבד. רק כשכתבתי את נועה, אחת מגיבורות הספר, הבנתי עד כמה הייתי מנותקת מעצמי, עד כמה הייתי נואשת לערוך את המציאות מחדש באופן שיתקבל על דעתי. אבל הטקטיקה הזאת הוכיחה את עצמה. עובדה ששרדתי. מצבי היום פי אלף יותר טוב מאשר כשהייתי ילדה. מה שנשאר לי מאז זה האטרף הזה של המחשבות. לפני כמה שנים עשיתי אנליזה של גלי מוח. הבודקת היתה צריכה להגדיל את המסך שוב ושוב כדי להכיל את התודעה שלי. היא אמרה שככה נראה מוח של בן אדם על סמים קשים".
היא גדלה בבאר שבע, שם שימש אביה כמזכיר מועצת הפועלים. העימות הגדול בינה להוריה התרחש כשהיתה בכיתה ט', לאחר שיידעו אותה על כוונתם לעבור לירושלים. "לא רציתי לעזוב את באר שבע, ניהלתי מלחמת עולם נגדם. רציתי להישאר שם בלעדיהם. היה להם איזה אידיאל בראש של משפחה מאוחדת. זו אחת הסיבות שאני שונאת אידיאולוגיות - את כל האידיאולוגיות שמספקות תשובות מוכנות מראש, במקום להתבונן, להקשיב לאדם. לא חזרתי לבאר שבע, אבל בעקבות המלחמה הזאת זכיתי בעצמאות. הם הבינו שאם לא ישחררו אותי, הם יאבדו אותי".
בירושלים היא נרשמה לסדנת כתיבת שירה בהנחיית יהודה עמיחי. "הגעתי לשם בתקופה שלי כמדריך רחוב ומרית היתה תלמידת תיכון בת 17 עם אנרגיות של אף-15", נזכר המשורר רוני סומק. "היא ישבה בסדנה בלי שהראתה שורה אחת. אני קורא לה 'יקה פאנק'. מישהי מאוד מסודרת, אבל יכולה לעמוד על בלטה ולהעיף את עצמה בלי לדעת קואורדינטות. זה משהו שהקסים אותי אז. כשעמיחי קלט שאני מתעניין בה, הוא אמר לי באיפוק: 'סליחה שאני מתערב, אבל שתי מכונות כתיבה בבית אחד זה לא טוב'".
בצבא שירתה בגרעין נח"ל ושם הכירה את אבי גולן, בן זוגה עד היום. לזוג, שלא נישא, שני ילדים, נמר, בן 22 ונח, בן 9. איך משתלבת הזוגיות הארוכה בהליכתה מחוץ לתלם? "גם כנערה זוגיות לא היתה העדיפות הראשונה שלי", היא אומרת, "אלא חיפוש אחרי דרך לשלוט על החיים שלי, להשיג חירות ויצירה. זוגיות היא דבר נפלא, היא נותנת המון כוח, אבל היא לא יכולה להושיע אותך. אתה צריך להושיע את עצמך. אבי תמיד שילח אותי: 'תלכי, תעשי'. הנון-קונפורמיסטיות שלי לא איימה עליו. הוא מעולם לא ניסה לאלף אותי. הוא מקבל את הכוח שלו מזה שאני גדולה ולא קטנה".
עבודתו של בן זוגה בתעשיית ההיי-טק גרמה להם להחליף 15 כתובות בארץ ובעולם (לאחרונה עשה גולן הסבה לחינוך והוא מנהל כיום בית ספר תיכון בבית חשמונאי). כשהיתה בהריון עם בנה הבכור, בעת ששהו בארה"ב, החליטה בן ישראל לחזור לארץ לבדה. גולן הצטרף כמה חודשים אחר כך, ב-84'.
מכל השמות בעולם דווקא נמר?
"התגוררנו בפניקס, אריזונה. מקום נורא. כשנכנסתי להריון לא יכולתי לשאת אותו. 'ברחתי' ארצה. אהוב לבי נאלץ להישאר בגלל חוזה עבודה. לא היתה לי תמונה שלו, רק גלויה שקניתי במוזיאון מטרופוליטן, ציור סיני של נמר מכונף צוהל. הצחוק של הנמר הזכיר לי את הצחוק של אהוב לבי. במשך כל חודשי ההריון הגלויה עמדה מולי. זה נכנס לי מתחת לעור. חוץ מזה, אני בן אדם מאוד ויזואלי. אני תמיד מעדיפה שמות עם תמונה וסיפור".
איזה תגובות עוררה בחירת השם?
"אי אפשר לתאר את ההתנגדות. היו לנו מכרים שדרשו לאסור עלינו להשתמש בשם הזה, הזהירו שהוא ישנא אותו לעד. לי זה לא שינה. מבחינתי זה היה ממילא שם זמני, עד שהוא יגדל ויחליט אם זה מתאים לו. אם הוא ירצה שיקראו לו יוסי, אין בעיה. הוא לא רצה. הוא מאוד אוהב את השם שלו".
גם הבחירה ללדת את בנה הבכור בבית יולדות בקלנדיה הקפיצה את המשפחה המורחבת. "זאת לא היתה החלטה פוליטית. אצלי הכל אישי. לפני הלידה הסתובבתי בין בתי החולים השונים וכולם באו בדרישות של מה מותר ומה אסור. ידעתי שתהיה לי לידה קלה ולא רציתי שכל האנרגיה תלך על ריבים עם הרשויות. לא יכולתי לקחת מיילדת הביתה, הן פוחדות מלידה ראשונה, ואז שמעתי על האפשרות של לידה בקלנדיה.
"נפגשתי עם ד"ר מוחתאדי ומהרגע הראשון פשוט סמכתי עליו. כמובן שכל המשפחה רעשה. הם אמרו: 'כשאבי יחזור'... יש להם מין דימוי כזה, אני המופרעת והוא היציב והמאוזן. אבל הוא סמך על האינטואיציות שלי. וזו באמת היתה חוויה נהדרת. מקום רק של לידות, בין הרים. גם התינוק וגם בן הזוג ישנים אתך בחדר. לא צריך להיפרד. אם הייתי נשארת בארצות הברית היה לנמר עכשיו דרכון אמריקאי. אנחנו תמיד צוחקים, שכשיבוא שלום יהיה לו דרכון פלסטיני".
הראש הפתוח התבטא גם בחינוך הילדים. "גבולות שרירותיים מטריפים אותי. לילדים יש כוחות גדולים והתפקיד שלנו כהורים הוא להצביע עליהם, לחבר בין הקשיים שלהם לכוחות שלהם. הנחת היסוד שלי היא שלא חייבים שום דבר. הידיעה מה לעשות ומה לא לעשות צריכה לבוא מבפנים. כשנמר היה בגן הילדים, הם היו אמורים לצייר על גופיות לבנות. שכחתי לצייד אותו בגופייה ודווקא באותו יום הוא הלך לגן עם חולצת מעצבים שקיבל במתנה. הוא צייר עליה וכשחזר הסביר: 'חשבתי על זה. מה יותר חשוב: העצב שלי או החולצה שלי?' שאלתי: 'הגננת לא חששה מהתגובה שלי?' והוא אמר: 'הו הו, היא אמרה שתבואי אליה עם אקדח'. אבל אני אמרתי לה: 'אל תדאגי, יש לי אמא מאוד רגועה'."
ראש משוגע
גם במסלול האקדמי התקדמה בן ישראל בדרך משלה. לאחר סיום השירות היא נרשמה ללימודי אמנות בבצלאל, עזבה אחרי שנה ללימודי תיאטרון וספרות באוניברסיטת תל אביב, וגם אותם נטשה באמצע. "גיליתי שהשנה הראשונה מדהימה, מגלה עולמות. אחר כך מתחילים לפרוט את הלימודים לפרוטות ואני לא צריכה להיות במסגרת כדי ללמוד".
היא החליטה להתרכז בעשייה והתחילה להעלות כמה הצגות שנעו בין תיאטרון למיצג. בפסטיבל ישראל 86' הציגה את "נסיך בשלושה חלקים", "פסל תיאטרלי" המבוסס על אחת מאגדות אלף לילה ולילה המספרת על נסיך שנהפך לחצי אבן לאחר שאשתו בגדה בו; חלקו התחתון, המשותק, של הנסיך הוכן מפיברגלס, והיא עצמה "גילמה" את חלקו העליון ותפעלה את ההצגה. הצגה נוספת שעוררה עניין היתה עיבודה לסיפור "מוכרת הגפרורים הקטנה", שבגרסתה נהפך לטקס אשכבה לסבתה האהובה של המוכרת, תוך שימוש בחפצים ובובות של ילדות. על שולחן המכוסה מפה דמוית שלג היא פרשה קופסת גפרורים ענקית ושוב היתה זו היא שהפעילה את ההצגה, על גיבוריה. "פיתחתי את השפה שלי בעצמי", היא מסבירה כיצד בנתה את העולם התיאטרלי שלה. "אני חושבת בדימויים, בתמונות וניסיתי לתרגם אותם לבמה. אז לא היה קהל לסוג כזה של תיאטרון. שאלו אותנו: מה זה בכלל תיאטרון חזותי?"
ב-86' הזמין אותה האמן הדס עפרת להצטרף לצוות ההקמה של בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים. היא לימדה שם 20 שנה. "לא היה לנו שום מודל. באופן אינטואיטיווי עלינו על מודל שמעורר שונות, לגרום לכל תלמיד למצוא שפה אישית ועולם דימויים. היינו קבוצה של כמה מורים דומיננטיים שלא הסכימו אחד עם השני. אי אפשר היה לרצות את כולנו, וזה היה מצוין כי תלמידים הם עם קונפורמיסטי, מאוד שואף לרצות. חוץ מזה, אם תלמיד רציני נתקל בקשיים, תמיד היה מי שלקח אותו תחת חסותו".
"במישור האמנותי אין לה תחליף", אומר עפרת, שגם הוא כבר לא מלמד בבית הספר. "היא יוצאת דופן, מסוג האנשים שמעצבים את החיים שלך. היא עוסקת בדימויים חזותיים באופן שאני לא מכיר. הקורס היחיד שהיא לימדה בבית ספר קרוי 'בימוי דרך עיצוב', קו התפר בין אמנות הבמה לאמנות חזותית - וידיאו, פיסול, מדיה. זה היה קורס יסודי מאוד והשפיע בצורה רדיקלית על האמנות החזותית בארץ. מרית היא 'המורה' בתחום הזה".
פרופ' חביבה פדיה מאוניברסיטת בן גוריון היתה תלמידה של בן ישראל. "הגעתי ללמוד בתיאטרון החזותי לאחר שסיימתי את לימודי הדוקטורט שלי", היא מספרת. "הקשר שלי עם מרית היה מאוד משמעותי, מכונן. יש לה ראש משוגע. היא כל הזמן חתרה לעורר אותנו. יכולת הקישור שלה בין תמונה, צבעים ומצבים מטורפים מרשימה". באחד התרגילים, למשל, ביקשה בן ישראל להחליף חומר אחד בחומר אחר. אחת התלמידות החליטה להחליף את עורה. היא התיישבה עירומה על מצע חסה ולעורה הוצמדו חתיכות של עור דג סלמון.
לפני כשנה סיימה בן ישראל את תפקידה בבית הספר. "הגיע מנהל חדש, יובל רימון, שאנחנו בחרנו בו, והחליף את המודל הפלורליסטי שלנו למודל טוטליטרי. אני לא מאמינה שמודל טוטליטרי יכול להצמיח חתרנות, מקוריות. עכשיו כל התלמידים צריכים להתיישר לפי הטעם שלו וזה מאוד מעציב אותי. תוך שנתיים הוא דחק החוצה את שלושת המורים המובילים, את הדס עפרת, יעל קרמסקי ואותי. אותי העיפו בתירוץ שאני משתכרת יותר מדי. הם דרשו שאוותר על 40% מהמשכורת".
הסכסוך בינה לבית הספר מתברר עכשיו בבית משפט. "כיום המנעד של עבודות הנושאים ועבודות התלמידים גדל פי 20 לעומת התקופה שבה לימדה מרית", אומר רימון בתגובה לדבריה לעיל. "יש דו שיח יותר פתוח ומשוחרר בין מורים לתלמידים. המצב הכלכלי חייב אותנו לעשות שינויים בשכר העובדים ומרית לא חשבה שהשינוי כולל אותה. היא חשה פגועה והדבר הביא לעזיבתה".
להתראות בחלומותי
"על העגלה האחרונה היה רק כלוב אחד מצופה זהב. וילונות הברוקד שלו היו פתוחים לרווחה והאנשים שעמדו משני עברי הדרך יכלו לראות את הילדה המוטלת בתוכו על מצע של קש טרי. מדי פעם, כשהסוסים צנפו, נלפתה הילדה אל הצעצוע שהחזיקה בידה (מין ציפור ססגונית). בשאר הזמן היא פשוט בהתה בקהל הדומם או במשמר החמוש שליווה את השיירה"
(שם)
עוד לפני שעזבה את בית הספר היא הבינה שלמרות הפתיחות היחסית שמגלים צרכני האמנות בשנים האחרונות, המהפכה עודנה רחוקה. "לא היה לי קהל, המבקרים שנאו את העבודות. בהתחלה זה לא שינה לי, הייתי עסוקה מדי בגילוי השפה. זו היתה גם מעין התרסה, להופיע לפני אדם אחד כאילו היה אלף אנשים. אבל מתישהו זה התחיל להציק לי. בתיאטרון, להבדיל מהספרות, אין חיים אחרי המוות".
בשלב הזה פנתה לחלומותיה. "חלמתי שאני על שפת כביש עם הבן שלי ומספרת לו על חורבן סדום, והשאלה כמה צדיקים צריכים להיות כדי שסדום לא תיחרב. פתאום שמתי לב שאני מספרת ובוכה. כשהתעוררתי הבנתי שהגיע הזמן להיפרד מהתיאטרון, כלומר להחריב את סדום בגלל מיעוט הצדיקים, הקהל. בהתחלה עשיתי סרט ('כחול עם זנב') ואחר כך עברתי לכתיבה".
למה שחלומות יתפסו משקל כזה בהחלטות שלך?
"בגלל קדחת מחשבות אני ישנה זוועה. אני מתעוררת כל הזמן וזוכרת חלומות. אני בשיחה מאוד חזקה אתם. מקבלת הנחיות ברורות, שיקופים איפה אני נמצאת ומה צריכה לעשות".
הדימויים החזותיים תפסו מקום מרכזי גם בספריה הקודמים של בן ישראל, "אסור לשבת על צמות" (עם עובד) ו"טבע דומם" (הקיבוץ המאוחד). גם התמונות שעולות ב"בנות הדרקון" בלתי נשכחות. חסידה מפויחת על קבקבי עץ, דובים מרקדים על גחלים, ציפורים שאוכלות נבלות דרך עיניהם ו"פי הטבעת", מעבדה מקאברית לפחלוץ חיות. העולם שהיא בוראת הוא אכזר ואפל, עולם שבו שורצים גברים רעים ונקמנים וילדות שרוטות ומצולקות מחיים. "ספרות גותית לחלוטין", אומרת הלית ישורון, "עם האימה והאכזריות שנבראות בחצרות האחוריות, מפלצות של זוועות. זה כתוב יוצא מן הכלל ומשרת את המבנה הגותי. אוורור נהדר לספרות העברית".
בן ישראל הודפת את הקביעה שהיא אינה אוהדת שרופה של גברים. "אני ממש לא שונאת גברים. אני חיה למעלה מ-30 שנה עם אדם שהוא אהבת חיי, ואין בעולם מישהו שהוא בעדי יותר ממנו. אני גם אוהבת אנרגיה של בנים, את הרעש שהם עושים. לא הכל צריך להיות רקמתי ונשי. הספר הוא לא נגד גברים, אלא נגד הסמכות והכוח, ומה לעשות שבעולם של הספר, כמו בעולם האמיתי, רוב הסמכות נמצאת בידי גברים. וכוח משחית".
הילדות בספר חיות בסיוט. מקריבים אותן קורבן, מנצלים אותן מינית, סופן מוות.
"הניצול המיני לא כתוב בשום מקום. זו היתה בחירה מודעת להשאיר את המין ברקע. לסקס יש כוח לשאוב הכל אליו, וזה לא הנושא של הספר. מין זה רק הקצה של הכוח במקרה הזה, של הסמכות והשליטה. בגרסה הראשונה של הספר הדרקון היה לופת את הילדות בין רגליו בזמן השינה, ובאמת החלפתי את זה בליטופים תמימים של הרדמה".
ובכל זאת הן מצליחות להחזיר מלחמה.
"המיתולוגיה המשפחתית שלי רצופה בנשים דעתניות ומעשיות. אמא של סבי מצד אמי גדלה אצל נטורי קרתא בירושלים, ובגיל 16 החליטו לחתן אותה בניגוד לרצונה עם איזה אלמן. בליל החתונה היא ברחה על חמור ליפו ונאלצו לבטל את הנישואים. אני חושבת שירשתי ממנה ומנשים אחרות במשפחה את המעשיות הזאת, מין חוסר יראת כבוד בפני המצוקה. הילדות בספר נמצאות במצוקה נוראה, אבל הן לא מוותרות. אין להן כוח, אז הן משתמשות בתחבולות. הספרות במאה ה-20 מזלזלת בכוח של האדם הקטן, ביכולת שלו להשפיע על גורלו. כאילו רק לפוליטיקאים מושחתים ולתאגידי ענק יש כוח לפעול בעולם".
המראה שלה נוטה לספרטני - שמלה רחבה, חולצה רקומה, שיער קלוע בצמה, פנים נקיות מאיפור. נשים לא מעריצות אותה בגלל שהיא דיווה נוצצת בנעלי עקב של פראדה. "היא אבן בוחן בחיים שלי", מספרת יוצרת התיאטרון נעמי יואלי, "כמעט בכל סיטואציה אני מדברת אתה. המצפון שלה מכוון אותי. יש לה עמדה אתית אבסולוטית והיא מאוד קשה, דעתנית. למרות כל המורכבות שלה יש בה משהו מאוד פשוט. פעם פגשתי אותה נורא עצבנית. הבגז' שלה היה מלא בעשרות כלי בית תאווה לעיניים, יפים, והיא רצתה לזרוק אותם. שאלתי מאיפה, והיא אמרה: 'מישהו נכנס בי באוטו ורצה לפצות אותי. הוא בעל חנות לכלי בית והעמיס עלי. אני לא צריכה את זה. ותבין, בבית שלה יש לה שתי כוסות וצלחת וחצי. רוקנתי את הבגז' שלה לבית שלי".
הצלקות שסוחבות על עצמן הילדות מ"בנות הדרקון" מתועלות לפעולה ופריחה. זה התיקון שלך?
בן ישראל: "לפני חמש שנים עשיתי טיפול אלטרנטיווי, בהדמיה. אתה נכנס לאיברים בגוף שלך ומתאר מה אתה רואה. ראיתי המון ילדות, את עצמי בכל מיני גילים. אחת הילדות הסתובבה עם קערת כסף יפהפייה מלאה מים זכים. המטפלת שלי ניסתה לשכנע אותי להיפטר מהקערה. בסוף הטיפול שאלתי אותה מה היה כל כך דחוף לה להיפטר מהקערה. היא אמרה: 'את רוצה כל החיים שלך להסתובב עם קערת הדמעות שלך?' התשובה היא: לא".
דנה קמה
דנה אולמרט. אף פעם לא קראתי משהו דומה | צילום: ינאי יחיאל
השבוע קיבלו עשרות מבקרי ואנשי ספרות מכתב אישי מדנה אולמרט, עורכת הספר של בן ישראל. "מאז שהתחלתי לעבוד כעורכת בהוצאת הקיבוץ המאוחד", כתבה, "עוברים תחת ידי הרבה מאוד כתבי יד. חלק מתוכם מעורר עניין, אך רק לעתים רחוקות מאוד אני מוצאת את עצמי צוללת לתוך כתב יד ולא רוצה להרפות ממנו. כזו היתה חוויית הקריאה שלי ב'בנות הדרקון'. זו גם הסיבה שבגללה מצאתי לנכון לצרף לספר מכתב אישי ולהזהיר אתכם מראש: מדובר בספר מסוכן. הקריאה עלולה להפריע לסדר היום שלכם, לשבש לזמן מה את חיי החברה שלכם ולפגוע בשעות השינה שלכם".
ההתגייסות שלך לקידום הספר די חריגה.
אולמרט: "אני חושבת שהוא ספר יוצא דופן. אף פעם לא קראתי משהו דומה לו. אפשר לקרוא אותו בהמון דרכים ואני מאוד מאמינה בו. מהרגע שספר יוצא לאור ועד שהוא מעניין את האקדמיה מתקיים מרחב שהוא יכול לחיות בו, ואני רוצה לקדם אותו".
מה חיבר אותך באופן אישי לספר?
"אחד הדברים שהרעישו אותי היה הסירוב העמוק של הילדות בספר, מרתה, אמל ונועה, להשלים עם מצבים של חוסר אונים. אני אוהבת מאוד את הפעלתנות שלהן, את התושייה שלהן. יש בכל אחת מהן משהו שמזכיר את בילבי. כילדה הייתי 'טום בוי', ילדה שאוהבת לשחק כדורגל ולטפס על עצים. חשבתי שצלקות על הרגליים הן הדבר היפה ביותר בעולם. אני אוהבת את האסתטיקה הלא מעודנת והלא מגונדרת של הילדות ב'בנות הדרקון'. את הצלקות הרבות שהן צוברות במהלכו, את הפראות הלא-מתנצלת שלהן".
אולמרט מתקוממת לנוכח הניסיון לקשור את חיבורה החזק לספר בביוגרפיה האישית שלה. "הספר מוקדש 'לבנות הדרקון באשר הן'", היא אומרת. "בעיני זו הקדשה שצריך לקרוא כאלגוריה. היא מופנית לכל מי שהכוח היצירתי המניע אותה לא מיישר קו עם הגדרות מוכנות מראש של נורמליות, של נשיות או של גבריות. מבחינה זו אין הבחנה בעיני בין גברים לנשים, בין בנות לבנים".
