שירתה של אמירה הס גדולה ורחבה, מצליחה להכיל את כל המרחבים החיצוניים שיהיו פנימיים לה: בגדאד ומעברת יקנעם, ירושלים וגרמניה, ההיסטוריה הרחוקה וההתרחשות הנפשית הרגעית
אמירה הס. לבעור כנר משואה לזכרי
תצלום: ג'יני
הבולימיה של הנשמה, מאת אמירה הס, הוצאת הליקון, הסדרה לשירה חדשה, 2007
בפתח ספרה החדש מודיעה המשוררת אמירה הס, לאחר ביקור אצל מגדת עתידות: "ניסיתי להרזות את המלים שלי / להרפות מהן שירפו ממני" (עמ' 5). ניסיון זה כמובן לא צלח בידה, למזלם של הקוראים, והם מזומנים אחריו לעוד מסע, שישי במספר, בעולמה המורכב והמהפנט, שלמרות הכל עדיין לא הוסתר ב"מסך הברזל של השכחה" (שם). יש משוררים שהמוקד השירי שלהם הוא השיר הבודד, הבנוי כיחידה סגורה היטב, או הספר המתוכנן כיצירה אדריכלית; אצל אמירה הס שני המוקדים הם קוטביים הרבה יותר: הם נעים בין השורה הבודדת, שהקוראים נכלאים בתוכה בלי יכולת לצאת (היא כותבת: "מכל איש שייתקל / בתולדות חיי אני מבקשת: / ראה כל שורה / לבדה" (עמ' 10), ובין מכלול יצירתה, הבונה מאגר עצום של אפשרויות כמו-מיתולוגיות. אלה מבקשות להוות פתרון לעולמות הזיכרון היהודיים-הישראליים השבורים, המזרחיים והלא-מזרחיים.
ספר שיריה השישי של אמירה הס מצטרף לחמשת ספריה הקודמים, ומציע מהלך שלם שונה לשירה העברית. היא נותנת מלים למה שלא ניתנו לו מלים, וכדאי שיקומו הרבה משוררים גנבי מלים אחריה, וילמדו מסדנאות השירים של ספריה. יש לקוות כי בשנים הקרובות יימצא המוציא לאור שיקבץ יחדיו את כל ספרי שירתה, או מבחר מקיף מתוכם, כדי להדגים עד כמה המהלך של אמירה הס מרכזי לשירה העברית בת ימינו, ובעל כוחות של התחדשות והתחיות. שירתה נעה בין רצינות נבואית תהומית של קינה לבין קלות דעת של הומור, בין יופי צרוף לספונטניות פרוזאית, בין עצבות ותחושת חוסר לבין התעלות והתכווננות מיסטית; בין קול אישי מתלבט ומינורי לקול קולקטיווי ונבואי, בין התפזרות גדולה לתשוקה אחת גדולה ומדויקת לשפה, ובין עושר לשוני הנובע מהיכרות עמוקה עם רובדי העברית השונים, לבין בחירה מודעת בפשטות לשונית של יום יום, ואף בקללות של יום יום.
שני נושאים מרכזיים מפותחים בספר, והם כבר זכו לנוכחות בספריה הקודמים: הנחיתות בארץ-ישראל, במטוס מבגדאד, ובגרמניה, במטוס מישראל. נושאים אחרים, שבלטו בעבר, כגון ההתמודדות עם זכר ההורים, או המיניות הגברית והנשית, אמנם לא נעלמו, אך הם מקבלים הפעם מקום מצומצם יותר. בספרה הקודם, "אין אשה ממש בישראל", הכריזה הס: "לעד אטוס במטוס הזה שלא גומר לטוס לארץ ישראל" (עמ' 16). ואכן, הטיסה ההיא עדיין לא הסתיימה בשירתה, כפי שזמן המעברות לא הסתיים, מפני שהם התשתית המיתולוגית לזהות הישראלית. הזמן הבגדאדי, שבו "בזמן תפילות הושע-נא בבגדאד / עת היינו בחצר בית סבתי מתפללים, / התמלאה החצר קולות תפילה בעברית" (עמ' 13).
אמירה הס נולדה ב-1943 בבגדאד, ולמעברת יקנעם הגיעה בת שמונה. בספרה הראשון, "וירח נוטף שגעון", העידה על רגע העלייה כמעבר ממצב של רכות "אל תוך מלתעות איזה זמן" (עמ' 14). אבל זמן המעברה, בשביל הילדה הבגדאדית, לא היה רק מלתעות, אלא גם זמן שבו הפכה הילדה היחפה להיות "חלק השדה" (עמ' 15). "אם טבעתי בביצות זה היה / מרצון. מרוב אהבה" (עמ' 8).
המעבר לארץ מתואר דרך עיני הילדה ועיני המשוררת המשקיפה עליה: "נגסנו מן הלחם שהגישו לנו אנשי הסוכנות. / יש פתאום אדם אוכל לחם / ולא יודע כי אכל את לחם פניו... יש שאתה מתפזר בתוך נפשך כמו צאן תועה" (עמ' 12). על אותו רגע היא יודעת לספר: "הבטתי מעיני השוקקות פליאה, / אחזתי בשובל שלמת אמי. / כל דקה שעברה / הובילה אותי לעתיד / הנשקף מתוך עיניים מנוקרות... זה קורה שאנשים פתאום הופכים לנשמה תועה. / טובעים באיזה פחד לא מוסבר: / לאן יפנו בצמא הזה בתוך תוהו המעברות?" (עמ' 12). השילוב בין שקיקת הפליאה לבין העיניים המנוקרות, בין עיני הילדה לעיניים האחרות הניבטות בה, כאחרות נוראה אבל גם כמראה, בונה את המתח של הנחיתה בארץ, מתח שבלי הכרתו דומה כי אי-אפשר "לפתור" את העבר האישי והקולקטיווי.
מחזור שיריה של אמירה הס העוסק בגרמניה ובשואה נפתח בשטף סטריאוטיפים ישראליים: "בעיני כמה אשכנזים אולי הייתי הגנב מבגדאד / - רומני גנב / תימני שחור... יקה פוץ / מרוקאי סכין... מאפיה רוסית, כולן זונות / חתיכת כלומניק טריפוליטאי, צ'חצ'ח" (עמ' 20). חוסר המקום בתוך הישראליות, יחד עם הגילוי כי בקונסוליה האמריקאית לוקחים ממנה טביעות אצבעות, משאיר את המשוררת בתחושה כי "שמים שילדוני בגדו / ואין לי לאן ללכת" (עמ' 20). עתה היא מגיעה לגרמניה: "גרמניה שרפה את היהודים, / ודווקא שם / מנועה אני מלנסוע במהירות מופרזת" (עמ' 20). גם אחרי ששילמה את הדו"ח, ממשיכים הגרמנים לרדוף אותה עד לירושלים במכתבים ובדרישות.
אביה היה מנהל תחנת רכבת בעיראק, היא מספרת, אבל לקול הרכבות בגרמניה "יש צליל אחר. / הוא חותך את הראשים צולח / את הזהות... אני הופכת לאפר, / הולכת יחפה מישות... במינכן אני מריחה מתים / עקורה כמזוזה ממשקופי החיים. / את תוכי חוצה אפר הנשמות... אין מלה שתוכל להסביר / את פלצות הריק / כשצולחים את מינכן" (עמ' 23). לרגע מתערבבים הרעפים האדומים של מינכן והשוקת של המעברה, המים של החידקל ומי הגן שהיא הולכת בו במינכן, אבל, היא יודעת: "זר לי כאן. / כמו צל אני נוסעת / כובשת את יצרי להעלם" (עמ' 29). בעיר רוטנבורג היא מתפלצת: "יש כאן אקליפטוסים. / עץ מארץ אחת משתקף / בעץ מארץ אחרת. / פרצוף של אדם אחד / נכנס באדם אחר. / אני מפשיטה את כל האנשים מעורם / זמן רנטגן עכשיו: / הנה זקן. / בוודאי שדד מתינוקות יהודים קלציום / להווריד לחייו" (עמ' 24).
הכניסה אל תוך הזיכרון היהודי הקולקטיווי של חוויית השואה, המאפיינת גם את כתיבתם של יוצרים מזרחיים אחרים, כמשורר רצון הלוי ביצירתו השירית "אני הייתי שם", וכדודו בוסי בשני ספריו האחרונים, והמוסברת אולי בהיות בעלה של אמירה הס יליד גרמניה, מוסברת על ידה בדרך אחרת: "כשנולדתי נכנסה לגופי / נשמה יהודייה מלאת אפר / מאירופה לבגדאד" (עמ' 23). הסבל האישי של המשוררת, על "ילדותי שנשרפה לאפר" (עמ' 22), על אביה אשר "נגדם מביתו" (עמ' 31), יוצר בה תחושת הזדהות עמוקה עם סבל השואה. ואף על פי שהיא מודעת למרחק הגדול שבין מידות הסבל, "אני חולמת על אפשרות לבעור / כנר משואה לזכר עצמי" (עמ' 30).
אמירה הס יודעת, כי "יש נולדו עטופי תפילות / יש תפילה כבר אין בפיהם" (עמ' 35), והיא בין לבין: "אדוני אלוהינו אדוני מחד, ומאידך גיסא אנחנו אבודים" (45), מבקשת לשוב "אל זרועות אמי שהשמדתי ביודעין, והיא היתה נמצאת / לקחת אותי חזרה, להנחותני / באיון גמור / אל חיק אלוהים הנהיר כמו אוויר שקוף" (עמ' 44). על כן היא בטוחה כי "צריך שאלוהים ירחם על הפרי... צריך שירחם על הפרי היודע ששורשו מנוקב / כי כבד מנשוא נטל הפרי על ענף הדעת / ויכבד עלי לתהות על מיתותי השונות" (עמ' 30). בסופו של דבר אצבע אלוהים נמצאת "על מיתרי מנדולינה" (עמ' 61), במוסיקה של "הקנון וגם העוד, / החלילים, / הלב העיוור / שמדחיק את הגירתו / ממזרח מערבה, / והדמעות / כתב הברייל של הנשמה. // האם שמעתי את המוסיקה / שממנה ניתקתי? / אצבע אלוהים לבדה / מנגנת" (עמ' 61).
המטרה של השירה היא אולי "לספר את השתיקה" (עמ' 39) של אותו "חושך המותיר את האדם / לא ידוע לעצמו / ולא מוכר לאחר" (עמ' 69). על כן השירה נכתבת מול הפחד, וכנגד הפחד, ומתוך פחד רב, גם בשעה ש"אני נסתרת בתוך עצמי / ורק הנילוס מבצבץ בתוך עיני, / אבל איני בוכה" (עמ' 60), והיא מנסה לקשור את הקשרים שהפכו בלתי אפשריים. על כן היא צריכה לספר על חנות האלקטרוניקה של המצרי באמריקה: "ראיתי בובות ודיברתי עם המוכר בשפה הערבית. / ניסיתי לקשר בינינו על פני כל היבשות והזמנים" (עמ' 48).
שירה במיטבה היא הליכה ארוכה של הנפש, פנימה והחוצה, לפעמים קרוב אצל עצמה, לעתים הרחק מעצמה. ונפשה של אמירה הס גדולה ורחבה, מצליחה להכיל את כל המרחבים החיצוניים שיהיו פנימיים לה, מרחבים של זמן, מקום וקיום: את בגדאד ומעברת יקנעם, את ירושלים וגרמניה, את ההיסטוריה הרחוקה ואת ההתרחשות הנפשית הרגעית. שירתה כיום עומדת באחת הפסגות של השירה העברית החדשה, ודאי בין המשוררים החיים, ומזמינה דרך אחרת לשירה העברית, הנשית, המזרחית, ולעירוב בין קודש וחול. והיא עתידה, יש לקוות, להתרחב ולהגיע לעוד פסגות רבות נוספות, בלי לשכוח את כל המרחבים ביניהן, העמקים, הירידות והטיפוסים.
