ממרבית הסיפורים בספר "העיתונאי שחצה את הקווים: סיפורים" עולה ביקורת חריפה על אובדן ההומניזם במסדרונות המערכת ואף בין דפי העיתון
העיתונאי שחצה את הקווים: סיפורים עורכת: תלמה אדמון. מודן הוצאה לאור, 262 עמ', 78 שקל
"העיתונאי שחצה את הקווים" הוא שם מוצלח לקובץ הסיפורים שערכה תלמה אדמון, מפני שהוא מתמצת את מהותו של הספר ובאותה הזדמנות גם מנסח את השאלה המסקרנת ביותר שהוא מעורר. אדמון, לשעבר עורכת מדור הספרות בעיתון "מעריב", פנתה ל-23 עיתונאים מעיתונים שונים, רובם ידועים בעיקר בשל כישרון כתיבתם ושנינותם, וביקשה מהם למסור סיפורים לקובץ. הם התבקשו לכתוב סיפור על החיים בתקשורת, לא כתנאי ייהרג ובל יעבור אלא כנושא מועדף, ורובם אכן בחרו לעשות זאת. הקווים שעל חצייתם מדובר הם כמובן אלה שבין העיתונות לספרות, והשאלה המתבקשת היא אם עלה בידי משתתפי הקובץ לבצע את המעבר הזה בהצלחה.
כפי שמעירה אדמון בפתח הדבר שלה, העיתון, ככל גוף אינטרסנטי גדול, כבד ורוחש תאוות רייטינג, אינו מקום שמשביע נחת את עובדיו. ממרבית הסיפורים עולה ביקורת חריפה על אובדן ההומניזם במסדרונות המערכת ואף בין דפי העיתון. גם כשהדברים מוצגים בצורה אירונית, אין הם מחמיאים לממלכה השביעית.
הנה, לדוגמה, ירון פריד, שסיפורו פותח את הקובץ. זהו מונולוג של בעלת טור בת 38, שפוטרה ומחליטה להתאבד ביום ההולדת שלה. אמנם ההחלטה להתאבד ביום ההולדת היא עניין אנושי, ושום עניין אנושי אינו זר לספרות, אך הצבר הנסיבות הזה (גם התאבדות, גם יום הולדת) מעורר חשד שמישהו כאן מנסה לומר את הדברים בצורה ברורה וישירה מדי. כך מקובל ואולי אף הכרחי לעשות בעיתונות, אך לאו דווקא בספרות - שמעדיפה לפסוע בדרכים מעודנות ועקיפות יותר. למרבה הצער, לא רק שפריד מאכיל את הקוראים בכפית, הוא גם שוכח לנגב מפניהם את שאריות הרחמים העצמיים שסיפורו טבול בהם. "רחמים עצמיים. כמה מושך. נורא סקסי, לא?" אומרת הגיבורה, אבל כל מה שפריד מצליח לעשות בכך הוא לבשר שהוא מודע לבעייתיות שברחמים עצמיים, מבלי לפתור אותה.
בדומה לפריד, גם מחברת אחרת, רוני גלבפיש, חושפת את מודעותה לפגם בתקווה שייסלח לה עליו. בסיפור שלה החטא הוא נוסטלגיה. גיבורו הוא תחקירן שיצא לפנסיה, פרוד מאשתו, שבתו קונה לו פרחים בראש השנה ואומרת לו שיחצ"נים שלחו לו אותם. "פעם היינו מבלים את החגים ביחד, זוכרת?" אומר התחקירן לשעבר לבתו, והיא עונה לו: "תסלח לי שאני לא נוסטלגית".
לדמויות, כמובן, מותר להיות מלאות ברחמים עצמיים או בנוסטלגיה זולה; לסיפורים (טובים) לא. במקרה של גלבפיש מיתוספת לכך עוד בעיה: להיטות יתר. בסיפורה הקצר היא ביקשה לטפל בשני נושאים: גם ירידת ערך התחקירים לטובת עיתונאות קלילה, וגם נפילתו מחסד של עיתונאי פורש. אלא שהחיבור ביניהם אינו עולה יפה, מכיוון שספק אם תחקירנים רציניים (בניגוד לכתבי תרבות או צרכנות) מקבלים פרחים מיחצ"נים, וספק רב יותר אם הם ממתינים להם בקוצר רוח. גלבפיש היתה צריכה לדעת שתחקירן לוחמני כמו גיבור סיפורה מקיים מערכת יחסים אנטגוניסטית עם מושאי כתיבתו, ואינו מצפה מהם לפרחים.
היעדר חשיבה כזה מאפיין גם את לשונם של כמה משתתפים אחרים בקובץ. כך, למשל, בוחרת מיכל יודלמן לתאר את גיבור סיפורה, שהוא כתב פלילים נועז: "הוא לא היה קזנובה מנוסה במיטה, אך הוא השלים את חוסר הבקיאות והתחכום בהרבה התלהבות וחום. הוא היה נדיב ולבבי ונכון לכל הרפתקה. הזדיינו כמו שפנים. הרבה ואינטנסיבי (...) הוא היה מגיח לתוך הלילה, כמו לוחם ביחידה מובחרת". זה אולי נשמע כמו פרודיה על קלישאות, אבל זה לא. גיבור הסיפור, שעל שמו נקרא הקובץ כולו, חצה את הקווים בין עיתונות פלילים לפלילים; יודלמן, בניגוד אליו, לא הצליחה לחצות את הקווים המפרידים בין עיתונות לספרות.
בעיה נוספת שמשותפת לרבים מהסיפורים היא הסטטיות שלהם. ספרות טובה, להבדיל מעיתונות, מעבירה את הגיבור, או לפחות את הקוראים, תהליך מסוים; ברוב המקרים הוא מתלבט בין כמה אפשרויות פעולה ולבסוף בוחר באחת מהן. אצל פריד, למשל, אם מדובר בהתאבדות, היה אפשר לצפות להתחבטות בין ההחלטה לשים קץ לחיים לבין הדבקות בהם. ואולם, הסיפור שלו מציג רק צד אחד, בלא שום מאבק פנימי או מתח.
מחבר אחר, אמיר בן דוד, כבר עושה מהסטטיות דגל של ממש, וכותב על גיבורו: "בגיל ארבעים השלים עם העובדה שאישיותו כבר עוצבה. שהוא נידון להיות מי שהוא. שרוח הזמן נשבה למקום אחר והותירה אותו מאחור, קורבן של דימויים, השקפת עולם וטעם אישי, שכבר אין להם ביקוש".
ושוב: לדמויות מותר להיות סטטיות (אם כי זה בדרך כלל לא רצוי), אבל לסיפורים לא. אז איך כותבים סיפור דינמי על דמויות סטטיות, או סיפורים נטולי קלישאות, נוסטלגיה ורחמים עצמיים? בשביל לדעת את התשובה לשאלות האלה צריך כנראה להיות סופר.
אבי גרפינקל כותב ועורך בעיתון "הארץ"; ספרו, "אמונה עיוורת", ראה אור בהוצאת כנרת-זמורה ביתן
