ספר המתח החדש של יאיר לפיד מתרחש במוסקבה מחניקה וקודרת; מי שיחפש בו את הפרסונה הטלוויזיונית הקלילה והמוכרת של לפיד, צפוי ללכת לאיבוד במבוך אפוקליפטי בהשראת "בלייד ראנר"
תצלום: דודו בכר
שקיעה במוסקבה יאיר לפיד. הוצאת קשת, 285 עמ', 89 שקלים
לעתים רחוקות כותב בורא את עצמו מחדש, אולם דומה שזה בדיוק מה שעשה יאיר לפיד ברומן החדש שלו, "שקיעה במוסקבה". מן הרומנים הבלשיים הקודמים שלו ביצבצה כל העת הפרסונה הטלוויזיונית הקלילה והמוכרת, ונדמה היה כי הבלש-המספר נכתב על פי דמותה; ברומן הזה, לעומת זאת, לפיד מתאר עולם מורכב, קודר ומשכנע, שונה בתכלית השינוי מאלה שתיאר בספרי המתח הקודמים שלו.
כבר בעמוד הראשון מוצא הקורא את עצמו שוקע בעולם מסויט, דחוס, מתפורר ומחניק, שנראה כי אין מוצא ממנו; ברוכים הבאים למוסקבה הפוסט-סובייטית, אל הגיהנום ששמו אנרכיה. רשת צפופה של פרטים מצפה לקוראים, הפרטים שמהם עשויה הקלסטרופוביה: מבוך של שמות, רחובות, חדרים, דו"חות משטרתיים, תצלומים, סימנים שמוליכים לשום מקום וצירופי מקרים שמוליכים לדרכים מתפצלות, ועוד ועוד, עד עודף, עד מחנק.
השקיעה במוסקבה אינה בשום אופן שקיעה רומנטית: היא אפורה, מאובקת ומלאה בשברי העבר. במובנים רבים, הספר הזה הוא "רומן רוסי" עכשווי, אפל ואפוקליפטי: לא רק הדמויות, אלא גם הלשון וקצב האירועים גורמים לכך שלרגעים קל לשכוח שאין מדובר ברומן המתורגם מרוסית. צדדיה האפלים של "הנפש הרוסית" הפוסט-סובייטית מבצבצים מכל דפיו, עד שהם משתלטים עליו כליל והקוראים עשויים לתהות אם אמנם לא נותרו צדדים אחרים לנפש זו.
בתוך מוסקבה השוקעת מחפשים זה את זה, משני צדיה של רשת קורי העכביש, רוצח ושוטר, ובתווך תריסר קורבנות שלכאורה אין ביניהם כל קשר. שניהם ציידים מיומנים, שניהם ניצודים מאז ומעולם, ושניהם רדופים על ידי רוחות הרפאים הפרטיות שלהם, הדומות זו לזו באופן מפתיע. וכולם, הן הרוצח, הן השוטר והן הקורבנות הם יהודים, החיים בעולם שאיבד את בלמיו ורק האנטישמיות נותרה בו כחוט מקשר בין חלקיו המתפוררים.
רוח הרפאים הגדולה מכולם היא רוחה של האם: זהו צירוף קטלני במיוחד של האם הרוסייה-היהודייה הפרטית, יחד עם "אמא רוסיה", כייצוגה של הלאומיות. זוהי אימהות המסרסת את בניה, רודפת אותם ונרדפת על ידיהם, וניסיונם הנואש להשתחרר מכבליה לעולם אינו עולה יפה. המרדף שעורך הבלש אחר הרוצח מוסתר בכוונה מעיני הביורוקרטיה המשטרתית המושחתת. עד מהרה נהפך מרדף זה למסע מייסר ותובעני אל נפש שניהם כאחד, מסע אל התסביך היהודי הדורש מהבלש, אבל גם מהרוצח, "להיות כל כך טוב שהם לא יוכלו להסתדר בלי הז'יד שלהם". זהו, אם נרצה, ההיבריס היהודי הייחודי: הצורך להוכיח שאתה טוב מן הגויים סביבך, מתוך תקווה מופרכת מראש שכך ישכחו את עצם יהדותך.
דמות הבלש האפל, המודרך על ידי הקוד המוסרי הפרטי שלו, ובמקרה זה אף מופעל על ידי התסביך היהודי, משתלבת היטב באנרכיה הכללית. זו מאפשרת לבלש לפעול בדרכים עקלקלות בתוך תחום אפור ופרטי שהוא בורא לעצמו. נפשו, "נפש יהודי חצויה" בין הזהות הלאומית הרוסית לבין הזהות היהודית, נעשית בהדרגה דומה יותר ויותר לנפש הרוצח: שניהם נעים בין נאמנות לבגידה, בין אהבה לשנאה, בין הגדרתם את עצמם לבין הדרך שבה מגדירה אותם סביבתם. נאמנות זו, שעיקרה דבקות במטרה שהציב כל אחד מהם לעצמו, מוליכה אותם לבגוד בכל היקר להם.
בעולם שבורא לפיד נותרו רק שרידיה של התרבות הרוסית הגדולה, המיוצגת בעיקר על ידי יוצרים מתחומי הספרות, המחזאות, הקולנוע והמוסיקה, אלה שהתייחסו ביצירותיהם לבעיות החברתיות שהעיקו מאז ומתמיד על רוסיה. שרידים אלה מופיעים באמצעות רשת של רמיזות, ציטוטים ואזכורים לשוניים מסוגים שונים: בולגקוב, דוסטויבסקי, גוגול, אייזנשטיין, ויסוצקי ועוד - כולם נוכחים ברומן כשורה של סימנים שאיבדו זה מכבר את תקפותם ונותרו רק כזכר רחוק למה שהיה ואיננו עוד.
מנגד, העולם המערבי נוכח בספר בעיקר כשורה של מוצרי צריכה ראוותניים: ג'ינס של ליווייס, תקליט של הביטלס ושפע של מוצרי השוק השחור הרוסי כהעתק דהוי ומעוות של השיטה הקפיטליסטית. גם היהדות, על עקרונותיה החברתיים הנעלים, עוברת בעולם הזה תהליך של עיוות והתפוררות: "הערבות ההדדית היא עיקרון תלמודי", מסביר הרב אייזקסון לארקדי, השוטר היהודי, "אבל גם צורת חיים שלמה עם השלכות יומיומיות על כל אחד מאיתנו. מדובר ברעיון שהוא דווקא סוציאלי". בהמשך החקירה מתבררות הדרכים למימוש רעיון תלמודי זה: "תרומות, העברות רכוש, ירושות, דברים כאלה", אומר הרב ומחייך.
המערב בכללו וישראל בפרט אינם מתקיימים ברומן כאפשרות מיוחלת או כאלטרנטיבה, הן לרוסים והן ליהודים, עובדה המעצימה את תחושת המחנק הקלאסטרופובי. אין חיפוש דרך החוצה, אלא רק ניסיון נואש להתמצא בנבכי המבוך הפוסט-סובייטי, שכולם, יהודים כגויים, לכודים בו. הציונות, כאופציה היחידה שעוד קיימת, משתמעת רק בעקיפין מתמונת העולם שמציג לפיד.
היצירה העיקרית שטביעות האצבע שלה ניכרות ברומן היא סרטו של רידלי סקוט, "בלייד ראנר", שקלטת שלו נמצאת ברשותו של הרוצח. הדיסטופיה העתידנית, זו המאורגנת וההייררכית של לוס אנג'לס, דומה באקלימה לאנרכיה הכללית של מוסקבה השוקעת, כפי שהיא מיוצגת ברומן: שתיהן מתארות מציאות אורבנית חונקת, שבה מתערבבים הרודפים והנרדפים עד שאין להבחין ביניהם, כאשר שם המשחק הוא הישרדות; בשתיהן גם מתקיים משחק של זהויות מפוצלות או מוכפלות, שבא לבחון מחדש את הזהות האנושית של האנשים המאכלסים אותן. ההבדל הוא, כמובן, שבמוסקבה העתיד כבר כאן.
ספרה של יוכי שלח, "1 בספטמבר", יצא לאור בהוצאת עברית
