מה ההבדל בין "ספרות גברים" לבין "ספרות יפה"? או בניסוח אחר: מה חסר ב"ספרות גברים" כדי כשתיקרא כמו ספרות במיטבה? השאלות המשונות האלה עלו בדעתה של ארנה קזין בזמן הקריאה בספרים ישראליים מצליחים מן העת האחרונה. בעקבות וירג'יניה וולף, היא מנסה לאפיין את הספרות הזאת ולנסח את סוד הצלחתה
איור:מורן ברק
מהו ההבדל בין "ספרות גברים" לבין "ספרות יפה"? או בניסוח אחר: מה חסר ב"ספרות גברים", ומה דרוש לה, כדי כשתיקרא כמו ספרות במיטבה? השאלות (המשונות) האלה עולות בדעתי בעקבות קריאה בספרים ישראליים מצליחים בעת האחרונה, ובהם "אם יש גן עדן" מאת רון לשם, "מחזיר החלומות" מאת ניר ברעם, "העולם, קצת אחר כך" מאת אמיר גוטפרוינד, "ארבעה בתים וגעגוע" של אשכול נבו, ולהבדיל - "יונה ונער" מאת מאיר שלו. משהו בחוויית הקריאה בכולם - איזה ניכור שנשמר לכל אורכה, וקושי להתמסר אליה - החזיר אותי אל וירג'יניה וולף ואל האופן שבו התבוננה, בספרה "חדר משלך", בחוויית הקריאה בספרות גברית.
וולף תיארה סימן אחד מובהק של הקריאה הזאת בשבילה: שעמום. לרגע נדמה שהיא מתארת בדיוק את חוויית הקריאה שלי בספרים של לשם, ברעם, גוטפרוינד ונבו, כשהיא חורצת: "כתיבה כזאת משעממת אותי", ומנסה להסביר מהו מקור השעמום: "במידה מסוימת (השעמום) נובע מנוכחות ה'אני', שתחת צלו דבר לא צומח והוא מעקר את סביבותיו כמו עץ אשור ענקי". ראשית, אם כן, לוקה הכתיבה הגברית מבחינתה בנרקיסיזם גברי: זו כתיבה מנקודת המוצא הלא-מוצנעת של יודע-כל, מארגן וקובע (דייוויד פוסטר וואלס, ברשימה על הסופר האמריקאי ג'ון אפדייק שהתפרסמה באחרונה ב"ניו יורק טיימס", טבע בהקשר זה את הכינוי "הזכר הנרקיסיסט הגדול").
זוהי כתיבה שאינה מכירה במצבים חלקיים, מפורקים, דינמיים, של הסובייקט, או אינה מסוגלת להשתהות בהם, ופועלת מתוך צורך מהותי לסדר ולנהל. הנרקיסיזם הגברי שונה במהותו מהנרקיסיזם הנשי; זה אומר: אני מעל החברה וטוב שאוביל את דרכה, או אפרוש ממנה בסלידה; זו אומרת: אני לבדי חשובה ואתעסק רק בי עצמי ובגחמותי. שניהם מטילים צל של שעמום על הטקסט. שנית, ממשיכה וולף, "במידה מסוימת (השעמום נובע) מסיבה שונה, קשה יותר לזיהוי; נראה כי קיים מעצור, מכשול כלשהו במוחו של מר א' (הסופר הלוקה בכתיבה גברית) החוסם את זרימת האנרגיה היצירתית ותוחם אותה בגבולות צרים".
בעקבות קולרידג' לפניה, משוכנעת וולף כי "גדולי הכותבים הם דו-מיניים". אלה הם כותבים, גברים ונשים, שאינם דו-מיניים בהכרח באופן שבו הם מממשים בחייהם את מיניותם, אלא דו-מיניים מבחינת הכתיבה: כלומר, הם אינם מובהקים, סגורים ומוחלטים בכתיבה, אלא מפקירים את עצמם לסכסוך, לקושי, למגוון האפשרויות וגם לחלקיות, לפירוק ולעונג שבמעשה הכתיבה.
מחברי ספרות הגברים, לעומת זאת, כותבים רק "עם הצד הגברי של המוח, ולאשה אין מה לחפש בספריהם". וולף מבהירה כי בכתיבה גברית מה שחסר יותר מכל "הוא כוחם של המרומז, של המהדהד", וזה גם מה שחסר לי, יותר מכל, בספרים של לשם, ברעם, גוטפרוינד ונבו.
עיסוק שכלתני בסוגיות גדולות
במידה מסוימת, ההגדרות המגדריות של הספרות מופרכות מאליהן, אבל הן עדיין מהדהדות, וכדאי, אני חושבת - כן, בעצם למה לא - להתבונן בהן, להשתמש בהן, ולערבל אותן מעט. הנה,
"ספרות הנשים" היא קטגוריה שנוצרה, הוגדרה וטופחה ככזאת בעיקר בכתיבתם של גברים. זו קטגוריה שנחשבה במשך שנים רבות למוגבלת ונחותה מ"הספרות היפה" (זו שכתבו גברים), כי היא חסרה כביכול איזה "צד גברי" וכל כולה היתה דרמה רגשית ותו לא.
במאמרה "להתבזבז על הצדדי", שפורסם ב"ידיעות אחרונות" ב-1985, התריסה הסופרת עמליה כהנא-כרמון נגד התפיסה המקובלת אז של "ספרות הנשים", כמי שעוסקת רק בשולי ובטפל, כאילו רק עיסוק בנושאים "הגדולים" של מצב האומה הוא עיסוק ראוי לספרות. נדמה כי מאז כבר מקובל יותר להכיר בכך שספרות גדולה מצטיינת דווקא בכתיבה "על הצדדי", וכי רק מתוך ההתבוננות בשולי אפשר לגעת בגדול ובמרכזי (אריאל הירשפלד, ברשימה על יהושע קנז שפורסמה ב"הארץ", כינה זאת "מצב הקשב לתולעת העץ", שהוא "ניתוק מכל אמות המידה של ערך ומשמעות - גורל המשפחה, ההורים, העם והמדינה, החשוב והשולי (...) וכניסה אל תווך שכולו קשב לתנועות אחרות").
אבל לא מספיק. עדיין ניכרת בהוצאות הספרים ובביקורות שנכתבות עליהם איזו כמיהה לספרות "גדולה", שעוסקת ב"נושאים חשובים": גוטפרוינד, לפי הדברים על העטיפה של "העולם, קצת אחר כך", כתב את "ספר הצללים של הלקסיקון הציוני הרשמי"; ברעם כתב "על מקומו של החלום הציוני בתוך הסחרחרת הקפיטליסטית". ועל גב כריכת ספרו של לשם כתוב כי "'אם יש גן עדן' מהדהד בקול בוטה ואמיץ של דור שלם". אבל האם אפשר שיש משהו מוגבל בספרות הגדולה הזאת, מעצם התכוונותה להיות "גדולה"? האם אפשר שזו בעצם, בכינוי אחר, בסך הכל "ספרות גברים"?
ואם אמנם כך, במה בדיוק שונה "ספרות הגברים" מהספרות הדו-מינית? ובכן, זוהי בוודאי כתיבה שמתאפיינת בעיסוק שכלתני בסוגיות "הגדולות" של לאום, מלחמה, דת וטבע האדם, בסגנון כוחני ומלא ביטחון, שאינו קרוב לפרטים ואינו חי אותם, והוא חסר רובד רגשי מורכב ומעודן. זוהי ספרות שמחברה, על פי וולף, כותב "בכישרון רב, וגילה חריפות וידע רחב; אבל תחושותיו והרגשותיו נשארו חסומים באזור נפרד של מוחו, ודבר מהם לא חדר לכתיבה, אף לא צליל מרוחק". לעומתם, את כתיבתם של הסופרים הדו-מיניים אי אפשר להגדיר במשפט, כי "המוח הדו-מיני סופג יותר, מהדהד יותר, קולט ומשדר רגשות בלי מחסומים; יצירתי מטבעו, בלתי מפוצל, יוקד ומאיר. שייקספיר הוא הדוגמה המובהקת ביותר של מוח גברי-נשי כזה".
הם אכלו ממנו זין
כמובן, קשה לשייך לקבוצה אחת ספרים שונים כל כך זה מזה, כמו "מחזיר החלומות", "ארבעה בתים וגעגוע", "העולם, קצת אחר כך" ו"אם יש גן עדן". ההבדלים ביניהם - בסיפור, בסגנון, באיכות - בהחלט רבים מן הדמיון. ובכל זאת אני מוצאת בהם קווים זהים, שהולמים את האבחנות של וולף.
ראשית, אין בהם סיפורים קטנים, אלא תמיד רק סיפור אחד גדול, סיפורה של החברה הישראלית, של היישות הציונית (הה"א כאן היא בהכרח ה"א הידיעה). בכל ארבעת הספרים נוטה הכתיבה לטון סמכותי ודידקטי; וכל הארבעה לוקים בחוסר עידון. וכן, הם אינם מצליחים לזעזע או לרגש אותי. וליתר דיוק: אף אחד מהם אינו מצליח לעורר בי את רגש העצבות, הרגש שכל ספרות טובה יודעת להחיות, וממילא ספרות שמנסה לתאר את קשיי הקיום; אותה עצבות שעליה כתב אוסקר ויילד ב"מן המעמקים" שהיא "הפצע המדמם בכל פעם שיד, שאינה ידה של אהבה, נוגעת בו, ומדמם עוד גם למגע האהבה, רק בלי הכאב".
לשון אחר: בקריאת ארבעת הספרים האלה חזר ועלה בי השעמום. זהו שעמום לנוכח כתיבה מאמרית, שאינה הולמת את הפרוזה (כמו אצל ברעם: "מותו של הקרוב, האהוב, הבן, האב, במובנים רבים מחיה אותנו: תודעת החיות שלנו מתגעשת במפגש החטוף שלנו עם המוות (...) אין שום זיקה בין השפה שהורגת את 'האחר' לבין שפת המוות שבה אדם מת"); זהו שעמום בגלל התעסקות כפייתית בגיבורים ובשמות, אולי אובססיה של "שם האב" (כמו אצל גוטפרוינד: "שלושה ימים ושלושה לילות לא הצליח יחזקאל לעצום עין. בן. תיאודור יקרא לו, או זאב, כזאב ז'בוטינסקי, או על שם אביו, אברהם הי"ד, ואולי דוד, על שם דוד רזיאל הי"ד, ואולי על שם 'יאיר' הי"ד מנהיג הלח"י"); וזהו שעמום שנובע מהתבוססות של הכותבים בקלישאות ובסטריאוטיפים של ישראליות, על ערבים ומזרחים וחוזרים בתשובה ומשפחות שכולות ויחסים בין המינים בזוגות הטרוסקסואליים (כמו אצל נבו: "היא מפריעה לו לראות כדורגל, במיוחד את המשחקים של הקבוצה שהוא אוהד, ושואלת בפעם המיליון: החוק הזה, נבדל, איך הוא בדיוק עובד?").
הספרים האלה, ראוי לשוב ולהדגיש, שונים מאוד זה מזה; לא יהיה נכון להכליל את כולם במידה זהה בקבוצת "ספרות הגברים". יש בחלקם רגעים יפים שמתעלים מעל הקטגוריה המוגבלת. ובכל זאת, בכולם מצויים סממנים של "ספרות גברים": נטייה לסמכותיות, להזדהות עם הלאום או לכתיבה מתוך נקודת המבט של מתקני האומה; ונטייה לכתיבה להגנית, נרקיסיסטית, עשירה בסופרלטיבים ובהפרזות.
המספר של לשם, למשל, מדבר מנקודת מבט גברית, מצומצמת, של חייל שמדבר צה"לית ("הם אכלו ממני זין. הרבה זין. היו יורדים לשכיבות סמיכה על חצץ רותח, על האגרופים, עד שדממו"), מבלי לערב בכתיבה נקודת מבט ביקורתית על החיילות הזאת, שהיתה מוסיפה לה עניין ורגש. וכן, המספר פונה אל הקוראים בלשון זכר בלי לחשוב על הקוראות ("האם היה אי פעם דבר שרציתי יותר מאשר להוביל בעצמי, כמפקד, צוות לוחמים אל פסגת הבופור? תהיה בטוח שלא").
גוטפרוינד ב"העולם, קצת אחר כך" מנסה כמדומה לכתוב כמו ברנר (הוא מרבה לצטט אותו, לכל הפחות) ולדבר בשם החברה הציונית כולה ("'יודע אתה דב מה תכליתה של הציונות? (...) שנהיה נשכחים (...) שנהיה עם, עם סתם כך, בלי אוהבים, בלי שונאים. ובתכלית הקיצור, עם בארצו'"), או כמו שנכתב על העטיפה: "'העולם, קצת אחר כך' הוא רומן הומניסטי במלוא מובן המלה, המכבד מיתוסים כגון הרצל וז'בוטינסקי וגורדון, ועם זאת מוקדש כל כולו להמונים האלמונים".
נבו כביכול כותב על חברה ישראלית מפורקת, אבל בעצם מארגן את הסיפור הישראלי בסטריאוטיפים, בלי שום ניסיון לחרוג, לערער, לחצות גבולות: "בירושלים (...) כולם נראו לי מחופשים", אומרת אחת הדמויות, "הדוסים, עם תלבושת הפינגווין שלהם; הדוסיות, שהנשיות שלהן פורצת דרך השמלות הרכוסות (...) החנונים של הסינימטק, עם החולצות המשובצות והמבט הזה, הרציני כל כך, שפשוט לא יכול להיות אמיתי; הערסים עם הג'ל העצבני".
וברעם כותב לפעמים בפאתוס של נעורים: "העיר (....) היא משכנה הקבוע של הסערה, הוא מהרהר. שלטון חדש קיים בה, גחמני, אין בו היגיון, אי אפשר לרצותו, ואין לגביו כל ודאות. אפילו האפשרות שהעיר כולה תרד למצולות, כמו ערים עתיקות שהיו ואינן, חולפת בהרהוריו. אולי עדיף להתחבא"; ועל העטיפה: "'מחזיר החלומות' הוא רומן בעל נשימה אפית המצליח להקיף, בשילוב מרהיב בין דמיון ומציאות, ממדים רבים של הקיום האנושי הישראלי המשורטטים ביד אמן".
סגנונם של הספרים האלה שונה והסיפורים שהם מספרים שונים. אבל משותפת לכולם כתיבה מנקודת מוצא של ספרות מז'ורית-בכוח, מארגנת ומלמדת, שהיא ממילא ספרות כושלת, משום שכתיבה כזאת מחמיצה בהכרח מצב אנושי מגוון, מפורק; מצב בתנועה, בסימני שאלה, מצב אנושי שאין לו ה"א הידיעה.
מעניין להבחין כי הכתיבה הזאת, הנתפסת לפי וולף כגברית, היא במקרה שלנו גם ישראלית מאוד, אפשר לומר, לפחות באופן שבו היא בולמית ואדנותית, רגשנית אבל חסרת רגישות. ואולי זהו סוד הצלחתה במקומותינו?
ההצלחה המסחרית של "אם יש גן עדן" (יותר מ-46 אלף עותקים נמכרו מאז נובמבר 2005), והקאנוניזציה שלו (הספר זכה בפרס ספיר לשנת 2006) מפתיעות כמדומני יותר מכל. את הספר קראתי אך בקושי, בריחוק ובאדישות. לא הצלחתי להיכנס אל הסיפור, אל הדמויות ואל עולמן. ואף שיש בספר נושאים גדולים ומרגשים בעליל - כמו מלחמה, מוות, אובדן וכעס, וגם פחד ואפילו, אפשר לומר, מחאה - אף שכל זה אמור לעורר עניין ולמשוך את הלב, בקריאה המאומצת שלי נפער רק פיהוק.
מעניין לנסות להבין: מה בהוויה הישראלית מאפשר לספר כזה להגיע לרבים ואף לזכות להערכה? האם זו "הישראליות" לשמה שמבוטאת בו? האם זה העולם שהספר הזה מעמיד, עולם של גסות, רגשנות, סלנג וזימה, עולם נפשי שהרגשות שבו נעים בין אבל על נופלים לבין הערצת מפקדים, בין זעם על תפקוד גרוע של המערכת לבין זעזוע מזוועות המלחמה (שהוא בהכרח גם התלהבות מגבורות המלחמה)? האם העולם הזה, שהוא טוב ומתאים לסדרת דרמה בערוץ 2 או לסרט קולנוע שנעשה בחסות הצבא, וטוב אולי להנצחת אתוס הגבריות הישראלי, מספיק גם ליצירה ספרותית במיטבה?
לקראת ספרות אנדרוגינית
חשוב אולי להדגיש את המובן מאליו: לא כל ספרות שנכתבת בידי גברים היא "ספרות גברים". הנה, לדוגמה, את הספר "יונה ונער" של שלו, שהסב לי עונג רב, בידור לשמו, אציע לצרף, בשמחה ובחיבה, לקטגוריה של "ספרות נשים", העומדת כנגד. זהו ספר שאינו מתרומם לדרגת "ספרות יפה" במיטבה, משום שהוא לוקה בסנטימנטליות, בנוסטלגיה לשמה, ואינו מטריד ואינו מעורר למחשבה ואין בו שום זעזוע. כל כולו נחמה ורגש. אבל הוא כתוב יפה ומתאר בחיות וברגישות רבה אהבה של בן לאמו, ומעלה על נס ערכים של בית, וקושר ומתיר בחן סבך של חברות ומשפחה. מבין ספרי "ספרות הנשים", אפשר לומר, "יונה ונער" הוא בוודאי אחד הטובים.
ועוד אדגיש: מה שחשוב בעיני כאן, מה שוולף עשתה במסתה בסוף שנות ה-20 של המאה הקודמת ועדיין רצוי וראוי להדהד את מאמציה, הוא הניסיון להפריד בין אוניברסליות לבין גבריות; כי אם נהוג עדיין להבחין בין "ספרות טובה", כללית, ובין "ספרות נשים", אולי הגיעה העת ליצור מדף גם ל"ספרות גברים" לצדה. כמו כן, חשובה האפשרות להעלות על נס את המצב האנדרוגיני של היצירה; כי האוניברסליות של הנפש היא בהכרח דו-מינית (או רב-מינית).
הרשימה הזאת לפיכך היא ניסיון לקדם את השאיפה, בספרות ובחברה, ליצור אינטגרציה של מאפייני הארכיטיפים המיניים ולחרוג מהם: לכתוב על המרכזי מתוך הצדדי; על הסוגיות הגדולות מתוך השאלות הקטנות; לא לחפש את המארגן והמאחד אלא להשתהות על הפרטיקולרי ועל המפורק; להיפרד בכתיבה מקטגוריות מיושנות של שכלתנות, ניתוח וסמכותיות (גבריות), לעומת רגשנות, קשרים ואמפתיה (נשיות); לערבב בין אמצעים ונטיות ולשאול עליהן ובאמצעותן שאלות חדשות, מטרידות, מעוררות אי-נחת, על העולם.
ספרה של ארנה קזין, "פיקניק", ראה אור בסדרת ספ בהוצאת הקיבוץ המאוחד
