כל כך הרבה סמליות יש במושג "גולם", עד שהיא יכולה היתה להטביע את ספרה הראשון של שהרה בלאו, מעין וריאציה חדשה שלו; אבל כוחו של הספר אינו בסמלים דווקא, אלא בסיפור האהבה המופרך והסוחף שהוא מספר
שהרה בלאו
תצלום: רלי אברהמי
יצר לב האדמה שהרה בלאו. הוצאת זמורה-ביתן, 286 עמ', 84 שקלים
דם, ואש, וקיא, ובוץ, ורוע, ובכי, ומוות - אין הרבה רחמים בספר הביכורים של שהרה בלאו. המספרת, רווקה בתולה ומרה בת 30, המתגוררת עדיין בדירת הוריה, מתפקעת מתיעוב ומיצרים ומשתלחת בכל, ובעצמה יותר מכולם. אביה הוא מת-חי בזוי; אמה "פרה שמעלה גרה", ש"נוטשת את בתה לדמם למוות בשדה הקרב שהוא הסלון" (עמ' 43); והיא עצמה - "תולעת-אדם גדולה וורודה" או, מיד אחר כך, "כתם הרטיבות שהתפשט על קיר הדירה" (עמ' 93) וגם "חזירה קטנה ונואקת" (עמ' 116), שזוללת ומגירה ריר ומקיאה ומייללת והוזה ומשקרת ומתפלשת בחול ונוטפת זיעה ורעל ושונאת את כולם ורוצה להרוג ולהטיח ראשים בקירות.
אחרי שעתיים בערך חשבתי לרגע לוותר, ובכל זאת המשכתי. אולי בגלל נוכחותן של התכונות האלה שמבקרי ספרות מנסים שוב ושוב לאבחן, בלי יותר מדי הצלחה: מה שאפשר לכנות "מיומנות סיפורית", "סגנון מובחן" או "עריכה מוקפדת". אבל זה הרי לא לגמרי זה, כי הסגנון כאן רוב הזמן וולגרי, הדימויים נסחטים עד דק, ההומור חמוץ... חוקי הטעם כאן אחרים. ודווקא הטעם הרע, מתברר, יהיה מצע מצוין לאהבה. כי בהמשך הקריאה קרה לי הדבר הכי טוב שיכול לקרות: הופתעתי. לא ידעתי שאצליח להיסחף לספר הזה, אבל כמה שעות מאוחר יותר כבר הייתי לגמרי בפנים.
תלמה, המספרת, היא אכן לא קלה לעיכול: היא רעבה מאוד. חייה מתנהלים ברדיוס המצומצם שבין הגיהנום של בית הוריה, בית סבתה הסמוך ובית הספר לבנות ("בנות שטן", היא אומרת) שבו היא מלמדת - ואף הוא מוכר עד זרא, כי היא גם למדה בו. גבר לא היה לה מעולם, וכל מעייניה נתונים אל דודנה הטוב והדאגן שהיא חושקת בו מאז ומתמיד, אלא שהוא מאוהב בבת דודתה היפה (חיים שלמים מתנהלים כאן בכלא הביתי הצר - אם הגיהנום הוא בבית, גם התשוקות הגדולות ביותר הן כאן).
תלמה חיה חיים מורעבים. אבל היא יודעת שאת הרעב הזה - "אותו רעב שהגוף הזה שלך מייצר כשהוא מתכסה בבלוטות שומן ובשיער, ואת מתחילה לטפטף מרוב רצונות שלא מתמלאים בכלל" (עמ' 24) - חייבים להסוות, כי רעב כזה הוא לא יפה; כי "ילדות טובות אינן רוצות דבר" (עמ' 109), ולרצות עד
כדי כך, אומר לה הרב, זה פשע גדול: רצון חזק מדי מגרה את הרוע שבאוויר.
אבל מה לעשות שלפעמים "הנמייה ששוכנת מתחת לעור" מתחילה להשתולל, ורוצה "לנשוך" ו"לנעוץ אצבעות" ו"למשוך" (עמ' 68), מתאווה לגבר. ותלמה, שאחרי מות סבתה ירשה את ביתה וכעת מתגוררת בו לגמרי לבדה, יוצרת - ממלים, מלות סוד שלמדה מסבתה - אדם. כלומר גולם. גבר מושלם שפיסלה בידיה מתוך אדמת הבוץ של בית הקברות, גבוה ורחב ("כמה טוב שהשתמשתי בכל כך הרבה עפר. אם כבר אז כבר", היא מעירה, עמ' 130), שיסתובב בביתה עירום כמעט, רק חתיכת בד מכסה את אזור חלציו, בכל זאת.
אפשר לקרוא לתלמה מכשפה. בכל אופן, הכישוף הזה שלה, הפורע-סדר, עוד יביא איתו פורענויות גדולות, מזעזעות (לא בכדי דבק בה כבר בתחילת הרומן אות קלון, נתז אדום של עגבנייה במרכז המצח). אבל בעיני תלמה, הגולם הוא יותר מכישוף, הוא בריאה, בריאה של חיים מצירופי אותיות ומלים. אלא שהמלים יוצרות כאן מציאות ביותר ממובן אחד.
למשל בפתיחה; הרומן נפתח בסצינה ארוכה של בחינה מדוקדקת ואכזרית מול הראי. במלים בוטות מתוארים השיער השמנוני, העור הבוהק משומן, האף שגבנון קטן במרכזו מאז נשבר, השפתיים כשני חלזונות, הלחיים התפוחות, החזה הלא-סימטרי, הידיים דמויות הנקניקייה. אל מול התיאור הזה עולה על הדעת העמידה המנוכרת מול הראי ב"הבחילה" של סארטר. שם המבט אינו מצליח לראות דבר בעל מובן, ופוגש בעולם ירחי רופס, מפה גיאולוגית ללא איברים מובחנים. ואילו כאן ברור שהמלים קודמות להסתכלות, והמבט, יותר משהוא רואה, רק מלבה את הנתון-מראש, את השנאה-העצמית המתומללת עד זרא, שהיא כאן פולחן ממש, שתלמה מקיימת במין פסוקי שנאה שיחזרו שוב ושוב. "זוזי כבר, תלמה שכמותך! תניעי את הגפיים הענקיות שלך" (עמ' 64), היא מדרבנת את עצמה בגסות, "קחי כבר את עצמך בידיים השמנות שלך, עכשיו!" (עמ' 100). אבל המלים האלה, השונאות, שמדריכות את מבט השנאה העיוורת במראה, יותר מאשר משקפות, הן יוצרות מציאות שקרית. כי למעשה, תגלה תלמה בהמשך, היא בעצם דווקא אוהבת את עצמה.
זה אולי הדבר החשוב ביותר שיגלה לה הגולם שלה. והגילוי הזה על אהבת-עצמה יבוא לא רק משום שהוא ירשה לה לאהוב אותו, אלא מסיבה הרבה יותר מעניינת: הוא מתייחס למלים שלה ברצינות. כי לגולם יש תכונה מופלאה: הוא מציית. ואם כך, אין דרך לשקר, ואין סיבה. לא בשנאות ולא באהבות. וכאשר לפעמים הוא מגשים אפילו את הרצונות שאינם זוכים לביטוי מפורש במלים, זה מאלץ את תלמה להכיר בהם. לא בכדי כנראה מלמדות אותנו אגדות שהגשמת משאלות מביאה את הפורענויות הגדולות ביותר: זה לא רק בגלל שהמשאלות אסוניות כל כך. לפעמים זה דווקא בגלל שמתגלה עד כמה הן פשוטות בסך הכל.
אולי לכן, בתחילה, מבועתת שמלותיה הן בעבור הגולם פקודות, ורצונותיה עכשיו בדרך להגשמה - תלמה נאלמת. במשך ימים אינה פוצה פה. פתאום צריך לדעת מה רוצים, ועדיף לבקש אותו במלים מפורשות. "אני מרגישה איך החילזון הלח שוב מזדחל במורד ירכי, מתווה את מסלולו הרטוב, מרגישה איך הלחות ניגרת מכל נקב בגופי. אני מהדקת את רגלי". אבל דבר לא נעלם מעיניו של הגולם: הוא "מחייך מולי, חיוכו כמו לועג לי - תצטרכי לבקש, מותק, הוא אומר, תצטרכי להגיד לי מה לעשות" (עמ' 147).
"בבקשה... תנשק אותי", היא אומרת באחת הסצינות הנוגעות ללב ביותר בספר, והוא מנשק, על מצחה. "על הפה, בבקשה ממך", היא מדייקת, והוא, הקפדן, מציית. לא נותרה לה ברירה, אלא לנסח במלים, הישירות ביותר שהערפול ההכרחי מרשה: "תעשה לי", ומוסיפה את המביך ביותר: "תעשה לי חזק, בכוח". זהו, אמרה. ומה שאמרה - יהיה (עמ' 155).
•
כל כך הרבה סמליות יש במושג "גולם", עד שהיא יכולה היתה להטביע את הספר בתוכה. אבל כוחו של הספר בעיני אינו בסמלים, בטח לא בהקבלות של יחסי תלמה והגולם ליחסי נשים וגברים, או בהתייחסויות הקבליות וההיסטוריות (לסיפור המהר"ל, למשל), אלא בסיפור האהבה המופרך הזה, כמו כל סיפורי האהבה למעשה (כי איזו אהבה אינה גם אהבת-גולם). ואז מה אם לגולם אין נשמה, ואז מה אם לא הוציא מפיו מלה אחת. ואז מה אם לא היתה לו ברירה, ותלמה היא האשה הראשונה והיחידה שראה. ואז מה אם הוא עשוי מבוץ. הנה, גם הוא, כשתלמה בוכה בחיקו - חזהו הבוצי מתמוסס, ובמקום החזה נוצר חור; ותלמה, במקום בדמעותיה, היא מוצאת את עצמה שקועה בבוץ, הבוץ שלו. ומה יותר אנושי מזה.
האהבה כאן, גם אם היא ניצבת על גוש של אין, גם אם "במעמקיה (...) מזהה תלמה את החלל הריק, את החור השחור, את האינכלום. במרכזה (...) לא נמצא דבר" (עמ' 274), האין לא מפחית ממנה, לא עושה אותה פחות אמיתית, פחות חזקה או נוגעת ללב. ונדמה שבסופו של דבר, עם כל פורענויותיו המפוארות, הסיפור הזה הוא בעיקר פורענות מסוג אחר. אולי אפשר לקרוא לזה: תיאור-מקרה קיצוני של אהבה.
