לקראת יום השואה החובה להשאיר בכתובים את קורות הנוער היהודי בגרמניה מאת אורי דרומי בספרו "בטבעת החנק", מצייר אורי בן ארי בצבעים עזים את התקופה שבין עליית היטלר לשלטון ומלחמת העולם השנייה בטבעת החנק אורי בן ארי. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 351 עמ', 78 שקלים אורי בן ארי, פלמ"חניק, מצביא שריון, חוזר אל נעוריו בברלין ומצייר בצבעים עזים את התקופה שבין עליית היטלר לשלטון ומלחמת העולם השנייה. הוא מתאר את התהליך שבו דחקו הנאצים את היהודים ממעמד של אזרחים בעלי מעמד אל שפל המדרגה של התלישות והייאוש. דרך סיפוריהן של שבע משפחות, הוא משרטט את ראשיתה של הדרך אל הדה-הומניזציה של היהודים בגרמניה, שסופה בתאי הגזים. עו"ד מרינה רוזוב מושפלת בבית המשפט; פרופ' תיאו כהן מגורש מהאוניברסיטה; נתן ברגמן מפוטר ממשרתו כעיתונאי רב השפעה בעיתון החשוב; אלברט רוזנטל נאנס למכור את מפעלו ברבע מערכו ועוד. היו אז כאלה שחשבו כי זוהי תופעה זמנית, חלום רע שעד מהרה יחלוף. זיגפריד לנץ, ב"השיעור בגרמנית" (זמורה ביתן, 1978), מתאר איך השוטר הממלא את חובתו מנסה לאלץ את הצייר מקס לודוויג ינזן להפסיק ולצייר את ציוריו, שהוכרזו כ"מנוונים" על ידי הממשלה. "צריך לחכות עד שתעברו מן העולם", נאנח הצייר. גם היהודים בגרמניה ביקשו לחכות שהנאצים יעברו מן העולם, אלא שמבוקשם לא ניתן להם. טבעת החנק התהדקה סביב צווארם מדי יום. אבל לא היתה זו רק התאנות של השלטון: גרמנים מן השורה התמסרו בהתלהבות לבעירה האנטישמית שהבעירו הנאצים. בן ארי מתאר כיצד שיתפו הגרמנים פעולה ברצון עם החרם על חנויות היהודים, איך צהלו כשנשרפו בכיכר האופרה ספריהם של האחים צווייג, אריך מריה רמארק, ליאון פויכטוונגר ושאר היוצרים היהודים, ואיך חככו ידיים בהנאה כשתהליך ה"אריזציה" נישל את מתחריהם היהודיים. צעיר בשם יעקב פליישר, לימים ההיסטוריון הדגול יעקב טלמון, ראה זאת נכוחה כבר באותם הימים. כך כתב בעקבות "ליל הבדולח" ב"ניב הסטודנט העברי" (פברואר 1939): "יש אומרים שהרדיפות בגרמניה או במקומות אחרים הן תופעה ארעית, ראשית משום שמעשה ידי עריצים מתי-מספר הן, וההמונים, הסבילים במובן המדיני, אין איבה בליבם ליהודים (...) דרך מחשבה זו מוטעית היא לחלוטין. אל תדמו בנפשכם שדמגוגים ובני בליעל אחדים מוליכים שולל את ההמונים, מטמטמים את מוחותיהם שלא ירגישו בשעבוד, ומרעילים אותם בשנאה חסרת שחר (...) לאסוננו, כוחו של הפשיזם הוא דווקא בתסיסת ההמונים. נכון, לא במחשבתו הקיבוצית ובמשאל עם חופשי כי אם ברעש ובצווחה" (מתוך "חידת ההווה ועורמת ההיסטוריה", בעריכת דוד אוחנה, מוסד ביאליק, 2000). הרעש והצווחה אכן התגברו, ועמם עוצמת האלימות. דני קמינסקי מאבד עינו, אמו מושלכת אל מותה מתחת לגלגלי משאית ואביו יוסף נזרק מן החלון עם כיסא הגלגלים שלו, ומתרסק למוות על המדרכה; טדק שרייבר נאנס על ידי בריון נאצי; אלק רוזוב חוזר ממחנה הריכוז דכאו בארון מתים, וכן הלאה. הקורא מוצא עצמו, לבושתו, נאטם בהדרגה בפני התיאורים הקשים הללו, העוקבים זה אחר זה ללא הפוגה. במבט לאחור, בשל אותה התקהות החושים המתפתחת עם הקריאה, מתחוורת עוצמת החוויה של הפעם הראשונה שבה נסדק הסדר הישן. היה זה בבית המשפט, שם ייצגה עורכת הדין הנמרצת מרינה רוזוב את לקוחה, יהודי שהוכה על לא עוול בכפו בידי בריונים נאצים. "מרינה נשמה עמוקות. אולם זה, שבו לעתים ניצחה ולעתים הפסידה, השרה עליה מאז ומתמיד מורא וכבוד בפני החוק והמשפט הגרמני". אך בעוד היא נושאת את נאום הסיכום שלה, פרצו פנימה אנשי אס.אה בצעקות פראיות: "זונה יהודייה, כאן שולט אך ורק הצדק הארי של האדם הגרמני הטהור! כאן אין מקום ליהודייה שקוראת לעצמה עורכת דין! חזרי לגליציה שבפולין שמשם באת!" הם היכו אותה והשליכוה מעולפת אל הרחוב. מדוע לא עזבו יותר יהודים את גרמניה? הרי הם נחשפו לטיבו של המשטר הנאצי הרבה לפני אחיהם בשאר אירופה. בן ארי מתאר את הפולמוס בין "האופטימיסטים", הסבורים שהסערה תחלוף, לבין "הפסימיסטים", הדוחקים לעזוב, כאשר הוא וחבריו - ילדים שהתבגרו טרם עת - משמיעים קולם בתקיפות למען הגירה. הוא שוזר בסיפורו את פעולות המשרד הארצישראלי בברלין והכשרת "החלוץ", שם נפסלה חברתו ריטה לעלייה בשל בריאותה הרופפת - הד לדרישה שבאה אז מארץ ישראל, כולל מהתאחדות עולי גרמניה, לא לשלוח אנשים שייפלו למעמסה על היישוב. כמו כן מביא הוא תיאורים דרמטיים של ניסיונות בריחה אל מחוץ לגרמניה, שחלקם הסתיימו בכי רע. עמוס אילון מסיים את ספרו "רקוויאם גרמני" (דביר, 2004) עם חנה ארנדט העוזבת את גרמניה ברכבת: "הרכבת דהרה מברלין, בכיוון הפוך לזה שעשה הנער משה מנדלסון מאתיים שנה קודם לכן, בדרכו לתהילה בברלין הנאורה". הנער אורי בן ארי עזב אף הוא את ברלין והגיע לארץ ישראל, מותיר מאחוריו את כל בני משפחתו, שנרצחו בשואה. לימים ידהר בראש גייסות השריון של מדינת היהודים. עתה הוא חוזר אל ברלין של שנות ה-30, משום שכדבריו הוא "חש חובה, כיהודי וכאדם, להשאיר בכתובים את קורות הנוער היהודי בגרמניה, שעליו עבר מכבש השנאה התהומית הנאצית". הוא עמד במשימה הזאת בכבוד. אורי דרומי הוא עורך הפרסומים במכון הישראלי לדמוקרטיה