האתר טוויטר מאפשר לכל אחד לדווח, בשורה אחת קצרה, מה הוא עושה ברגע זה ממש. את מי זה מעניין, איך בכל זאת מתמכרים לזה, ומה הבי-בי-סי עושה בפלטפורמה החדשה?
תצלום אילוסטרציה: בלומברג
"מבריז משיעור כדי לראות את 'גריינדהאוס'", "רואה חדשות ספורט", "מתייבש בעירום" ו"שונאת ללכת לכנסייה" - אלה כמה מהעדכונים השוטפים, והפרובוקטיווים יחסית לכל היתר, באתר twitter.com. לא במקרה נראים המבזקים האלה כמו גרסה גלובלית ל"דנה קמה, דנה נמה". טוויטר, על פי הצהרת יוזמי האתר, משמש "קהילה גלובלית של חברים וזרים, העונים על שאלה אחת פשוטה: מה אתם עושים עכשיו?"
בתקופה שבה אתרים רבים מתהדרים בסרטוני וידיאו ועיצוב מוקפד, העמוד הראשי של טוויטר נראה קצת כמו פורום מיושן ולא מזמין במיוחד. בעמוד נראים אייקונים של משתמשים והודעות טקסט בנות שורה או שתיים, שמדווחות על פעולות יום-יומיות, תחושות והחלטות של רגע. הנטייה לקצרנות אינה נובעת בהכרח מרצון המשתמשים, אלא מהחלטת האתר שמציב מגבלה של 140 סימנים לכל הודעה. המגבלה הזאת נובעת מכוונה מוצהרת נוספת של האתר, שלפיה אפשר לעדכן בנעשה ברגע זה ממש מכל פלטפורמה - מהאתר עצמו, מתוכנות מסרים מיידיים ומהטלפון הסלולרי ברחוב.
המיידיות הקצרנית הזאת מולידה אין-ספור הודעות בנוסח "ובכן, זה סופי, אני בהחלט לא הולך לוועידת המפתחים של אפל", "שותה בירה לפני השינה", "אכלתי יותר מדי, מרגיש קצת בחילה" ו"נמצא כבר דקה בטוקיו". לנוכח ההודעות האלה קשה שלא לתהות את מי לעזאזל מעניינים המבזקים האלה, ומדוע המשתמשים זקוקים בכלל לחצי דקת התהילה שטוויטר מציע.
ההיקף האדיר של טקסט בנאלי מעורר אי נוחות, כמו
מפת גוגל ועליה הודעה של אחד המשתתפים בטוויטר
זו שליוותה שיטוטים ראשונים בבלוגים אקראיים, שהתגלו בדרך כלל כיומני נוער אפויים למחצה. טוויטר אינו מנסה להחליף את הבלוגים, אלא אולי להשלים אותם. בין היתר על ידי Badge - וידג'ט של עדכוני טוויטר שאפשר להכניס לאתרים ולבלוגים.
למעשה, אי הנוחות שטוויטר מעורר גדולה אף יותר ממה שעוררו הבלוגים בשעתו, אולי כי הוא קשה מהם להגדרה. הוא קצת אתר אישי, אבל ברוב המקרים הוא כמעט חסר כל יומרות. זהו גם שירות מבזקים של חדשות אישיות וגם תוכנת מסרים בפני עצמה. אבל יותר מכל הוא טוויטר, עוד פלטפורמת תקשורת קהילתית עם מאפיינים ייחודיים של תרבות שזקוקה לעדכון וחשיפה 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע.
הפוליטיקאי מבטיח
כמו כל אתר קהילתי שמכבד את עצמו, גם בטוויטר אפשר לצבור חברים ולעקוב אחרי עדכונים של משתמשים אחרים, שזכו כאן לכינוי כמעט דתי: Followers (חסידים). כמו כן אפשר להגיב לתכנים של משתמשים אחרים, לא באמצעות טוקבקים אלא על ידי שליחת הודעה ישירות למשתמש.
ההצלחה של טוויטר הביאה ליצירת שירותים משלימים שיצרו מפתחים חיצוניים כמו twittervision.com, מאש-אפ שיצר דייוויד טרוי, ובו אפשר לראות את ההודעות החדשות של המשתמשים על גבי מפה של גוגל. חוסר הנוחות שטוויטר מעורר בדרך כלל נהפך להשתאות כשצופים ב-Twittervision, המתעדכן כל כמה שניות ומציג את העדכונים החדשים שהוכנסו אליו (ולטוויטר במקביל) על פני מפת הגלובוס, בהתאם למיקום שהזינו המשתמשים. בעוד שהדפים הרגילים של טוויטר לא מזמינים השתקעות בטקסטים הקצרצרים, ההתרוצצות אחר ההודעות החדשות ברחבי הגלובוס ב-Twittervision כמעט מהפנטת.
שירות משלים נוסף הוא Power Twitter של 30boxes.com, המאפשר להכניס סרטונים מיוטיוב לתוך הטוויטים (http://snipurl.com/1g). אבל הגושפנקה הסופית ניתנה לטוויטר עם הקמתו של מתחרה, jaiku.com, שעוצב בצורה נעימה יותר ומתעדכן על פי שמות המקומות שמהם נשלחו הדיווחים.
טוויטר נראה אמנם כמו ניסיון להשיב את האינטרנט שנים אחורה, אבל השירות עולה כפורח וצובר אלפי חברים. הפופולריות של טוויטר מושכת אפילו גופי תקשורת כמו רויטרס ובי-בי-סי, שמודיע על תוכניות קרובות וכתבות באתר. גם מפרסמים מיהרו לנצל את הפלטפורמה. למשל, אתר המכירות woot.com, שמפרסם רק מוצר אחד במשך 24 שעות, ומודיע בטוויטר על מכירות חדשות ועל סיום מכירות קיימות.
בשביל פוליטיקאי כמו אדוארדס, טוויטר הוא פלטפורמה מצוינת ליצירת מראית עין של קשר בלתי אמצעי עם הבוחר. רוב הדיווחים בדף שלו נשלחים על ידיו ועל ידי צוותו כדי לעדכן את הציבור בהופעותיו הקרובות. אבל בין ההודעות אפשר למצוא גם את הבטחתו לרוברט סקובל, בלוגר החצר של מיקרוסופט לשעבר, כי ישקיע במחקר שיאזן את כמות הפחמן שנפלטה במסע הבחירות שלו.
