"איפה? בחיפה" * מהיום ב-16:00 ועד למחרת באותה השעה. פרטים נוספים במוקד העירוני של חיפה: 8356860-04
אין ספק שהשם "איפה? בחיפה", שנבחר ככותרת לאירוע האמנותי הגדול שיתקיים היום ומחר בחיפה, הוא לא לגמרי מוצלח ואפילו קצת ילדותי. עם זאת, גם הכותרת "לא מפחדים מאמנות", שליוותה את פתיחת עונת התערוכות שהתקיימה בתל אביב לראשונה ב-2002, היתה קצת חסרת מעוף. ולמרות זאת, הוכתר האירוע בהצלחה.
חיפה מתפתחת מבחינה תרבותית, יותר נכון מתמלאת ברוח תל-אביבית. תמי כץ-פריימן אוצרת את מוזיאון חיפה לאמנות; רותי דירקטור אוצרת את הגלריה האוניברסיטאית באוניברסיטת חיפה; חגי שגב אוצר את הגלריה בטכניון; רונה סלע מירושלים (לשעבר אוצרת הצילום במוזיאון תל אביב) התמנתה לאוצרת מוזיאון העיר, וכרמית יעקובסון, שניהלה בעבר את תיאטרון תמונע בתל אביב, היא מנהלת אגף התרבות החדש בעירייה.
כדי להשלים את התמונה, הזמינו מפיקי האירוע את מעין שלף, אוצרת תל-אביבית, שמתמחה בתערוכות חוצות, כדי שתאצור את "אמנות בתנועה". התערוכה כוללת יצירות של 80 אמנים מתל אביב ומחיפה, המציגים לאורך מסלול הכרמלית. האמנים התכנסו בחיפה כדי להפוך אותה לעיר שמתחשק לנסוע אליה, באירוע שיחל היום ב-16:00 ויימשך עד מחר.
חוץ מהתערוכה מתקיימים גם אירועים רבים, ובהם מיצגים והופעות רחוב, והכניסה לכל המוזיאונים חופשית. במוזיאון לאמנות חיפה מוצגת התערוכה "פאטאמורגנה", ובערב יוקרנו בו עבודות וידיאו מהאוסף. באוניברסיטת חיפה ייפתחו ביום שישי שתי תערוכות: תערוכה על יופי בהשתתפות דוד עדיקא, טליה קינן והלל רומן (אוצרת: רותי דירקטור), והתערוכה "הוצאה לאור" של בוגרי תוכנית התואר השני באמנות בהדרכת ציבי גבע.
לרשות המבקרים יעמוד אוטובוס שיסיע אותם בין מוקדי התצוגה בעיר. במשך הנסיעה יתקיים מיצג של דניאל יהל, ועל האוטובוס עצמו תוצג תערוכה של קבוצת "סלונה" (כן, גם הם מתל אביב). על תחנות האוטובוסים ברחבי העיר יוצג פרויקט תיעודי של סטודנטים מויצו חיפה, שתיעדו את השינויים שחלו בשכונת קרית אליעזר.
כולם נוסעים לחיפה.
דנה גילרמן
מופע
השקת האלבומים החדשים של להקת "Zaka" ואלעד זאב * רח' פראנצויז 14 בתל אביב, על הגג. שבת, 20:00
גג של בניין מתקלף בדרום תל אביב - האם יש מקום מתאים יותר לקיים בו הופעות של להקות רוק עצמאיות?
להקת "Zaka". נצורים בבועה
בגג כזה, שכדי להשלים את העלייה אליו יש להיאחז בחבל מאולתר ולזנק במעלה שיפוע חלקלק, יתקיימו במוצאי שבת הופעות השקה לשני אלבומים חדשים שיוצאים בחברת התקליטים "פית/קית" - "אל תפחד מהמחשב" של אלעד זאב ו"Half of Best Hits" של להקת "Zaka".
"פית/קית" היא בין הבולטות בחברות התקליטים העצמאיות הרבות שצצו בשנים האחרונות, וכפי שהבהירו האלבומים שיצאו בה בחודשים האחרונים (של דני הדר, אלי לס ו"שוורצע קינדר") - זו חברה עם אופי. בניגוד למוסיקאים עצמאיים רבים שבורחים מפוליטיקה, נדמה שהאמנים של "פית/קית" מחוברים מאוד למציאות הישראלית, שונאים את דמותה העכשווית ורוצים לדבר על זה (זה לא מקרה שרובם שרים בעברית - שינוי מרענן על רקע ריבוי הלהקות ששרות באנגלית). אמני "פית/קית" מתייחדים גם בהעדפה לצליל גולמי, נגינה פונקציונלית ואיכות הקלטה בסיסית עד מפוקפקת. אסתטיקה היא כמעט מלה גסה.
כפי שמעיד השיר "שוטף כלים", על מנקה במסיבה גועלית של בני עשירים, אלבומו של אלעד זאב מתאר אדם שמרגיש אבוד, מנוכר ונצור בתוך עולם של מועדוני לקוחות, ועם זאת מקווה עדיין ש"בקרוב הניצחון".
גם לחברי "Zaka" (אריאל פלג, שמיר מנסל מנשה ואסף שריג, לשעבר גיטריסט "איפה הילד") אין חלק במציאות הקיימת, אבל בניגוד לזאב נדמה שהם נהנים להיות נצורים בתוך הבועה שלהם - הפאב של קיבוץ גבעת ברנר, שבו הוקלט האלבום - ולנגן בשביל הכיף שילוב מהנה של רוק פסיכדלי, פאנק, בלוז וגראנג' כבד בנוסח "אליס אין צ'יינס". זאב ו"Zaka" יהיו האמנים המרכזיים בערב ההופעות של "פית/קית", שייפתח בהופעות קצרות של הלהקות "ורנר אלארם" ו"מורה חיילת".
אסתטיקה היא מלה גסה.
בן שלו
ספר
"ימי נטישה" מאת אלנה פרנטה * מאיטלקית: אלון אלטרס. הוצאת הספרייה החדשה הקיבוץ המאוחד. 212 עמ'
אלנה פרנטה, שם בדוי, לא הופיעה מעולם בציבור, אף לא כדי לקבל פרסים ספרותיים. אין עליה כתבות צבע בעיתונות, היא אינה מעניקה ראיונות מכל סוג. "הסופרת חסרת הפנים", מכנים אותה במולדתה. יש מי שסבורים שהמחברת אינה אלא גבר. גבר או אשה, "ימי נטישה" הוא חדירה עמוקה ומרשימה לנפש האשה, המתבססת על מצבים מוכרים.
הזוגיות כאן דומה לניטרו גליצרין: כל אחד מבני הזוג הוא טיפה שאינה מסוכנת כשהיא לעצמה, אבל המגע בין שתי הטיפות גורם להתפוצצות איומה. הישירות הבוטה, היושר הלא מתפשר, היכולת הספרותית ליצור מיקרוקוסמוס אמין, פשוט ומוכר להפליא, ובעיקר הפשטות הכובשת של הסגנון ושל הביטוי הלשוני (שאלון אלטרס היטיב לתרגם), מקנים לרומן הזה את ייחודו הכובש וקסמו המיוחד כמותחן נפשי, שנקרא כאילו היה מותחן בלשי.
"חיי הנישואים, כפי שהם כיום, הם המתועב שבשקרים, הביטוי לאנוכיות הגדולה ביותר", כתב טולסטוי ב"סונטת קרויצר" בסוף המאה ה-19. "ימי נטישה" הוא סיפור כאבה, התפכחותה והשלמתה עם עצמה ועם המציאות של אשה נשואה, אם לשניים, שבעלה מודיע לה בעיצומה של שגרה שהחליט לעזוב אותה. אין לו תלונות, לא עליה ולא על הילדים, אבל הוא "מבולבל ועוברים עליו רגעים נוראים של עייפות, של חוסר סיפוק, אולי של פחדנות".
וכך, אחרי 15 שנות נישואים, הבעל "סגר מאחוריו בזהירות את דלת הבית, והותיר אותי מאובנת ליד הכיור". אבל בהדרגה האשה מתחילה להתרגל למצב החדש ומעידה על עצמה: "התחלתי להשתנות. תוך חודש אבד לי ההרגל להתאפר בקפידה, ועברתי מסגנון דיבור אלגנטי, נזהר לא להפריע לזולת, לאופן הבעה יותר ויותר סרקסטי, שנקטע בצחוקים חסרי רסן. אט אט, למרות התנגדותי, גם נכנעתי ללשון גסה".
היא מתחילה לחוש בעול היום-יום הכבד המונח על צווארה: הדאגה לילדים, האחריות, הצרכים החומריים. כחלק מהתעשתותה ומבנייתה המחודשת של זהותה היא מפנטזת על נקמה אלימה בבעלה ובמאהבת הצעירה שלו, אבל מרגישה שמיידי ומעשי יותר יהיה ליזום סצינת סקס סוער עם השכן המוסיקאי. אבל במקום סיפוק מיני היא מגיעה לתובנה חשובה: התפוררות האישיות והשינוי בהתנהגות הם תנאי הכרחי בתהליך ההיכרות המחודשת עם עצמה.
מתוך "Battlefield 2 - Complete Collection". הדרך הטובה ביותר לנצח היא לשתף פעולה עם שחקנים אחרים
חבילות הרחבה, כמו סרטי המשך, הן בדרך כלל דרכן של חברות המשחקים לסחוט עוד קצת כסף מהכותר המקורי המצליח. המקרה של "Battlefield 2 Complete Collection" אינו שונה בהרבה. למעשה, המשחק הוותיק הוא בעצמו נצר לשושלת מפוארת של משחקים שמנצלים נוסחה אחת מוכרת, שהחלה במלחמת העולם השנייה, עברה בווייטנאם, ובמשחק האחרון בסדרה, "באטלפילד 2142", הגיעה לעתיד הרחוק.
"באטלפילד 2", שנמכר עתה עם שלוש ההרחבות שלו בחבילה אחת ("Spiecal Forces", "Euro Force" ו"Armored Fury"), משליך את השחקן אל השדות הדמיוניים והפחות דמיוניים של זמננו. הנוסחה, כאמור, זהה: משחק פעולה בגוף ראשון, שמתרחש ברשת, וצריך להחזיק בו בכמה שיותר דגלים על המפה לאורך זמן כדי לנצח בקרב. זה נראה פשוט לכאורה, אבל בדרך צריך להתמודד עם צלפים, חיילי חי"ר, טנקים, מסוקי תקיפה, מטוסים וארטילריה, שמאחורי כל אחד מהם יושב שחקן אנושי. מובן שהדרך הטובה ביותר לנצח היא לשתף פעולה עם שחקנים אחרים; מה שהופך את המשחק למהנה אף יותר הוא האפשרות לתקשר אתם.
ההרחבות משקפות היטב את המוטו הלא רשמי של הנחתים האמריקאים: הג'וב הוא לנסוע למקומות רחוקים, לפגוש אנשים מעניינים ולהרוג אותם. המשחק המקורי היה מוגבל למלחמה בין אמריקאים למגוון מצומצם של איומים גלובליים (סינים וקואליציה ערבית). ההרחבות הוסיפו אליהם כוחות מיוחדים בריטים ורוסים, כוחות אירופיים נוספים ומורדים ערבים, כל אחד מהם עם וריאציות שונות של החימוש הבסיסי.
אבל בסופו של דבר, החידושים הם קוסמטיים. אז למה להוציא 220 שקלים על משחק שיצא לפני כמעט שנתיים רק בגלל הזכות לקבל עוד כמה מפות וכלי נשק? כי הנוסחה מנצחת. יש כל כך הרבה דרכים לשחק ב"באטלפילד 2", ואפשר להעביר שעות על גבי שעות באותן מפות מבלי להשתעמם. המפות הנוספות וכלי הנשק החדשים רק מוסיפים לחגיגה של מלחמת הכל בכל. אבל הערה: חבל שתהליך ההתקנה מחייב לעבור הרחבה-הרחבה בתהליך שאורכו כאורך הגלות, ובכל פעם צריך להזין קוד נפרד ולהתקין טלאי לכל אחת מהן.
באתרי המשחקים הישראליים ויגיימס וגיימר אפשר למצוא קהילות של אוהדים.
