"דופקים. דופקים, דופקים, אולי סוף סוף ישמע, האלוקים"
מאת יקיר בן-משה
הפער שבין הסיטואציה לבין האסוציאציה מעניק לכל תמונת עולם שנלכדת בעיניו של אדמיאל קוסמן תחושה של חגיגה אנושית. יקיר בן-משה על קובץ השירים השמיני שלו
סידור אלטרנטיבי אדמיאל קוסמן. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 129 עמ', 75 שקלים
את שיריו של אדמיאל קוסמן פגשתי יום לאחר שהופיע בתוכנית טלוויזיה של קובי מידן, לפני 12 שנה; באותה תוכנית לילית התארח קוסמן לשיחה אינטימית עם מידן, ואני, שלא ציפיתי לשום אינטימיות טלוויזיות בשיחה עם
אדמיאל קוסמן בפסטיבל המשוררים הישראלי
תצלום ארכיון: ג'יני
משורר דתי, מצאתי פתאום את הלסת שלי נשמטת בכל פעם שקוסמן דיבר. שוב ושוב התעקש קוסמן שהוא אינו מופיע בטלוויזיה כאדם בעל יישות אותנטית, אלא כמי שחי במחוות שקריות; ובמלותיו (אם אני זוכר נכון): "אני מדבר אל המצלמה מתוך פוזה". הכנות, הדיוק והתעוזה להניף את שמלת האני המדומה שלו כלפי הצופים בבית ולחשוף את ערוותו הריקה גרמו לי בעתה. לא פחות.
כך שאין שום דרך לפתוח רשימה על שיריו של קוסמן בלי לדבר על האומץ של המשורר, שמעז, לא רק בראיונות, אלא גם בשיריו, לפרק ולהרכיב עולמות, בטכניקה של מונטאז' רוחני מפואר. כמי שהגיע מעולם דתי והיה מסוגל לפרסם את שירו "ריקוד הלבנה", הפותח בשורות "מתוקף היותי בן-מלכים החודש וסמל-סקס נבחר,/ ואת - מהיותך מלכת-החודש וסגולת-השפנפנה -/ אנחנו מתעלסים ברגש-קודש, למרגלות ההר" (מתוך הקובץ "פירוש חדש בס"ד", סדרת ריתמוס/ הקיבוץ המאוחד, 2000), כל משפט שיתאר את שירתו נידון להיות שטות גמורה, שהלוא השפה השירית של קוסמן מקפלת בתוכה תמונה שהיא תמיד יותר ממלים. ובכל זאת, מה יש בדיבור השירי של קוסמן שכל כך כובש את הלב? נדמה שהכימיה המאתגרת הזאת שבין הוויה דתית לרטוריקה מינית מקנה לכל שיר שהוא כותב תנופה פואטית, שמעטים שותפים לה בעברית.
שבעה קובצי שירה פירסם קוסמן עד כה, ואליהם מצטרף כעת ספרו החדש, "סידור אלטרנטיבי", המחולק לשבעה שערים. למקרא השירים החדשים, שוב העין רועדת: מצד אחד משתמש המשורר בציטוטים תלמודיים ממסכתות ומפירושי חכמים, לצד לשון-כתב רש"י, ובפנייה של הדובר לגוף שני מופשט כמתוך אמונה חזקה באל כנמען אבסולוטי - אך מצד שני, שומו שמים! גם מי שכבר התרגל לאנרגיה הארוטית-רליגיוזית של המשורר, מופתע לגלות פרובוקציה חדשה - מתברר שבחלק מהשירים הכתיב העברי מוביל למשמעות לועזית (דוגמת המשפט "טוטאל. טוטאל לוס הנשמה"; ובאופן חריף יותר בשיר "תפילה" מ"מחזור פיוטים חדשים לסידור התפילה", החותם את הקובץ: "אורת'ודוקס מי נאו, מיי דרלינג,/ אורת'ודוקס מי נאו, אראונד יו...")
אין ספק שקוסמן מוליך את המרקם השירי לאיכות חדשה, גם במחיר סמנטיקה לשונית, והדבר מעורר התפעלות. קוסמן הוא לא משורר שמשחזר, הוא משורר שלא מפסיק ליצור. לאחר שמתרגלים לנסיעה בכביש הרצוף מהמורות של שירתו, יש להביט אל הנוף. והנוף הפנימי של קוסמן מסוכסך: הוא עושה הרבה "רעש" מרגעי מציאות "קטנים", כמו שיח זעיר המפיח אוושה של יער. הפיצול הזה שבין תמונת העולם ה"מינורית" לשפת השיר ה"מז'ורית" מלווה את כל שירי הספר החדש, ובמידה מסוימת גם את ספריו הקודמים (למשל בשיר "להולדת הבן שיר מס' 2", מספרו "מה אני יכול", 1995 - כמה מלים הרעיף קוסמן על הסיטואציה הפשוטה, והכל כך בנאלית, שבה הוא ואשתו החליפו את חיתוליו של הבן).
כך, לדוגמה, הוא מתאר בספרו החדש את הרגע הפשוט של הגשם שיורד על בית הכנסת: "רגע לפני הגשם,/ עננים דופקים בעבורי/ על השמים. חרש-חרש, עננים/ דופקים בעבורי על השמים,/ על שמי הפח, על שמי הקרש./ עננים דופקים בעבורי על השמים (...) ועוד דפיקה/ אחת, נוספת./ מתגלגלת לה, רועמת./ דופקים. דופקים. אולי ירגיש./ דופקים עלי, על ילדיי, דופקים/ בשקט. בדמעות שליש. דופקים,/ דופקים. דופקים, דופקים, אולי/ סוף סוף ישמע, האלוקים (...)".
הפער שבין הסיטואציה (גשם שיורד על בית הכנסת) לאסוציאציה ("דופקים. דופקים") מעניק לכל תמונת עולם שנלכדת בעיניו של קוסמן תחושה של חגיגה אנושית. בנוסף, התנועה המוסיקלית של שפת השיר כמעט אינה מתקדמת אלא חוזרת במעגלים (תכונה המשותפת, כמובן, לתבניות ריטואליות של מזמורי התפילה), וכך נוצר למעשה ה"ואו" הגדול, המשוחרר והמשכר, של השפה השירית - וזהו אולי סוד האפקט הרטורי של שירי קוסמן.
יחד עם זאת, כשקוראים בשירים הפוליטיים שבספר, הרטוריקה הזאת לא עובדת. הלשון האסוציאטיבית של קוסמן מפתה את הקוראים להתרחק מהאמירה הנוקבת לטובת השעשוע הלשוני, וחבל. וכך הוא פותח את שירו "משחק": "יש לי דיבורית בפה./ גם לו יש דיבורית. צבאית./ כמו שלי, אבל פיה אחרת./ אנחנו מנסים את שק השפה./ את העברית והערבית./ במכות שנאה קטנות./ אנחנו מנסים את שפת השפה./ את השק של העברית,/ ואת השק של הערבית./ בחבטות קטנות,/ בכדי לראות,/ אם ראש הדיבורית/ נשבר פתאום לחתיכות./ אנחנו מטלטלים את שק השפה (...)". זה לא שהשיר לא טוב או פחות מעניין, זוהי האמירה הפוליטית שאינה מצליחה לעקוץ את קוראיה.
בראשון שבין שערי הספר, "אור ראשון", נמצא שירו היפה ביותר של קוסמן: "את התורה שעל הפה שלך אני יונק". ולמרות האזהרה המצורפת בתחילת השיר לקוראים שלפיה "שיר זה יש לקרוא רק כאלגוריה!" קשה להתאפק מלקרוא אותו כפשוטו: "את התורה שעל הפה שלך אני יונק/ במציצות קטנות. את התורה המתוקה/ שעל הפה שלך, מדבש הדת, אני/ יונק, משפט משפט, לאט/ לאט, בהוויות (...) וכל דברי העור והבשר/ שלך,/ הינם הרי איתי משל,// כיצד ניתן לחיות./ באור הדק של הנמשל,/ הנח בלב ההוויות".
לסיום, כמה מלים על העיצוב. זהו הספר השני ברציפות של קוסמן המודפס בכריכה קשה ובפורמט רחב (קדם לו "ארבעים שירי אהבה ושני שירי אהבה נוספים לאלוהים", הקיבוץ המאוחד, 2004) - פורמט הנע על התפר שבין אלבום תמונות לספר ילדים, אולי מתוך כוונה להקנות לשירים הללו ממד "הרואי" ומפואר, לאו דווקא "גנדרני". את שני הספרים מלווה האמנית מאיה כהן לוי. ב"ארבעים שירי אהבה" יצרו סדרת ציורי הצבע שלה, על שלל איכויות האור והמים, דיאלוג מאתגר בין השירה לציור. בספר החדש החליפה האמנית את ציורי הצבע בסדרת תצלומי פסלים בשחור-לבן, והתוצאה מאוד מאכזבת. מה בין הדינמיקה הרוחנית של קוסמן לסטטיות של פסלוני אבנים קטנות? השירים של קוסמן הינם מעוף אחד גדול, ואין צורך להוסיף לכך דבר זולת הקשב של הקוראים. גם כך הגוף מסתחרר.
יקיר בן-משה הוא משורר ועורך תוכניות ספרות בבית ביאליק בתל אביב
