רומן הביכורים האמיץ של יניב איצקוביץ' הוא מסע אל תוככי הבורגנות הישראלית השבעה והמרוצה מעצמה
דופק יניב איצקוביץ'. סדרת ספ, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 272 עמ', 82 שקלים
על עטיפת "דופק", רומן הביכורים של יניב איצקוביץ', יש דבר מה המטריד את העין. נראה בה בית בורגני אופייני מהפרברים עם חנייה פרטית ומרצפות אקרשטיין, על רקע "ירוק בית חולים" דהוי ושמנוני, שכמו מבקש לומר
יניב איצקוביץ'
תצלום: ינאי יחיאל
כי בספר הזה הבורגנות עצמה, על אמונותיה, קלישאותיה וחוויותיה, חולה ומאושפזת. הרומן הוא מעין מסע אל תוככי הבורגנות הישראלית ה"נורמלית", השבעה, השבלונית והמרוצה מעצמה, ובעיקר אל תוך תוכה של הבורגנות המגדירה עצמה כשמאלנית והומנית אך למעשה, כפי שהיא מיוצגת ברומן, אין היא רואה ושומעת דבר לבד מאותן קלישאות נבובות ושקריות, שהיא מספרת לעצמה שוב ושוב.
צירו של הספר נע סביב החוויות הרגשיות המטלטלות העוברות על שני הגיבורים: יונתן, רואה חשבון צעיר, המשוכנע שהעובר בן שבעת השבועות, שאותו נושאת מירה אשתו בבטנה, מת; ויהודית, דודתו של יונתן, המתמודדות עם הדיכאון שתקף אותה ועם החלטתו של בנה, אודי, צנחן משוחרר ומוכה טראומה, להתנתק ממשפחתו ולהשתקע בהודו.
חללו של הסיפור עמוס בטקסטים ובמעשים נבובים ושקריים המעצבים את תודעתם של הגיבורים: מהסרטים הפורנוגרפיים שיונתן רואה באינטרנט, דרך הנאומים הממלכתיים הא-פוליטיים שדורפמן, חברו המסומם והמפורק של יונתן, כותב בשביל ראש העיר תל אביב, ועד האמירות הפוליטיות שעמוס, דודו של יונתן, שומע בתוכניות אקטואליה ומצטטן בבלי דעת: "הרי הם רוצים שנהרוג אזרחים חפים מפשע כדי
שיוכלו להראות לעולם כמה הם מסכנים" (עמ' 134).
נביבותן של הדמויות מגיעה לשיא קומי-טרגי בדמותה של אילנה, אמו של יונתן, מורה לאלגברה הרואה לעצמה חובה בתור "מורה בישראל הגרה ברוחב ברנר" לקנות את כל כתבי ברנר. ואולם, היא משתמשת בספר כדי להניח עליו קפה ועוגיות מפני ש"ממש קשה לקרוא אותו, מהדור הישן, את יודעת, דיכאוני כזה, והקצב, אלוהים, כל כך אטי" (עמ' 69-70).
התפרקותה של הפנטסיה הבורגנית נובעת מחדירתו של הפוליטי אל תוך המרחב הפרטי, המוגן לכאורה על ידי הקלישאה הקולקטיבית. כך, יהודית הרודפת אחר צלו של בנה האהוב, האבוד אי שם בהודו, מנסה שוב ושוב להבין היכן היא לא הבינה. בעיניה, כדי לשמר את התא המשפחתי המושלם יש להפריד, בכוח ממש, בין הפוליטי-צבאי ובין המשפחתי. את עיקר תפקידה כאם בזמן שירותו הצבאי של בנה היא מזהה בצורך להתעלם ממעשיו ולגונן עליו מפניהם בו בזמן.
בשיחה עם עומאר מג'נין, אחד האנשים האחרונים שאותם פגש אודי לפני נסיעתו, היא מסכמת את תפקידה כאם לחייל המשרת בשטחים במלים הבאות: "הוא היה בא בסופי שבוע והייתי מכינה לו את האוכל שאהב" (עמ' 196). לעומת זאת, בתשובה לשאלתו של עומאר אם היא יודעת מה עשה בנה בשטחים, היא משיבה: "אל תכעס, אני לא מבינה בדברים האלה של הצבא, אני לא מתעסקת בפוליטיקה" (עמ' 196).
אודי, במפגש טעון עם יונתן, בן דודו, שנסע אליו להודו כחלק מ"משלחת חילוץ" משפחתית, מזהה את השבר האישי שלו בחוסר יכולתם של הוריו לנכוח באופן אמיתי בחייו הפרטיים שנהפכו, עקב שירותו הצבאי, לפוליטיים מאוד: "וכל היום אבא שלי יושב ומברבר על פוליטיקה, אבל אין לו מושג מה קורה שני מטר מהבית שלו. אין לו מושג שכל מה שקורה שם, לא קורה באיזה מקום בחוץ, באיזה כפר ערבי (...) זה קורה אצל הבן שלו בפנים. כי אצלי זה מזמן כבר לא קרה בג'נין או בשכם. זה מזמן קרה אצל אודי. בלב של אודי, בעיניים של אודי. בכאב של אודי. הכל אצל אודי. הכל פה. ג'נין כבר צמחה לי על הלב, יונתן, וצפוף שם ומחניק וגס" (עמ' 188). חוסר יכולתן של הדמויות הסובבות את אודי, הוריו וחבריו, להבין את המצוקה שבה הוא שרוי מוביל לבריחתו להודו ולקריסת המערכת המשפחתית.
כדי להתמודד עם התפרקותה של הפנטסיה הבורגנית השלווה והמגוננת, מנסים גיבורי הרומן לנוע אחורה בזמן ולאתר את הנקודה שבה החל הקלקול. כמו טוני ודאג, גיבורי סדרת הטלוויזיה "מנהרת הזמן" השבים וצצים ברומן, מנסים הגיבורים לאתר את המקום שבו סטו חייהם מהמסלול הצפוי וה"נכון": "וגם עכשיו, כשהלך (יונתן) בשדרה הרחבה, תהה, לאיזה זמן הייתי הכי רוצה לחזור? וניסה לחשב את הנקודה המדויקת שבה עשה את הטעות המרכזית שהובילה אותו למצב הנוכחי, שגיאה אשר הצטיירה בעיניו כרגע מוחלט שעמדו בו על כפות המאזניים שתי אפשרויות" (עמ' 43).
חוויית התיקון והגאולה שמציע הרומן נשענת על היכולת לדבר דיבור אמיתי ומשמעותי עם האחר: אודי, הבן הבורח, מנסה לשקם את עצמו ולתקן את הנזקים שאותם גרם בג'נין באמצעות שליחת מכתבים למשפחה שעל ביתה השתלט; יהודית לומדת להתמודד עם הדיכאון ברגע שבו היא מחליטה לוותר על הכדורים שרשם לה הפסיכיאטר ולדבר עם דמות גברית ומאיימת החיה בתוכה וחופרת מחילות בגופה: "והיא תיכנס ותתיישב מולו, הנה אני פה. האיש הזה ימחה מעל פניו את האבק ויסיר את החול וינגב את מצחו, עד שאט אט יהפוך להיות מין אשה כזאת שיש לה שיער ארוך, שכבר זמן מה היא ממאנת לקצר. 'בואי, יהודית, בואי'. אני כאן. מוכנה לדבר. כלומר ישירות. לא עם הד" (עמ' 237).
כמו המכתבים של אודי והשיחות של יהודית עם הדמות המקננת בה, גם הרומן עצמו הוא פעולה של דיבור. איצקוביץ' מנסה לומר לקוראיו דבר מה חיוני ומדויק על המציאות הישראלית, והוא עושה זאת באומץ, בכישרון רב ובעיקר במאמץ גדול לדייק.
ד"ר חיים וייס מלמד במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון
