הסיפורים המרכיבים את ספר הביכורים המאוחר של משה בר-יודא, מבטאים סלידה מסוימת ממה שמובן כסיפור מגובש ו"כתוב כהלכה"; הקריאה בהם מלווה בתחושה חריפה שהסיפור עומד להיפסק בכל רגע, שהרצף הוא אשליה שתתנפץ בשורה הבאה
צל עובר משה בר-יודא. הוצאת עם עובד, 244 עמ', 79 שקלים
בספר ביכוריו המאוחר כותב משה בר-יודא את סיפור התבגרותו כילד שהוברח בהיותו בן תשע מפני הנאצים להונגריה, ומשם לישראל; וגם את נדודיו בתוך המרחב הישראלי, "מבוהל ומבולבל, כנע-ונד שאין לו מקום להיות בו" (עמ' 102).
ההיזכרויות מובאות בספר הביכורים היפה הזה בהתפזרותן, כפרודות שצצות לרגע וחומקות כמעט מיד מן התודעה הכותבת, כרגעים שמתרוצצים ללא הרף ואינם יוצרים, ובעצם גם אינם מבקשים ליצור, קו מתפתח רציף.
אך הספר הזה, שמורכב מעשרה סיפורים קצרים ונובלה אחת, גם אינו ממש קובץ של סיפורים נפרדים. כך, למשל, סיפור שנפתח בשיטוט של איש צעיר ברחוב תל אביבי נקטע בפתאומיות ונע למקום אחר, "קופץ לפעמים מראש גבעה לראש גבעה בלי כל הדרך" (עמ' 177), אל דמות של ילד קטן שנוסע ברכבת לעבר מדינה זרה. משפט שאמר האיש הזה יופיע בתיאור סיטואציה אחרת לחלוטין, בסיפור מאוחר יותר.
ההתרוצצות שמאפיינת את הכתיבה של בר-יודא אינה מסתכמת בתנועה של פירוק בתוך נראטיב של סיפור אחד, אלא היא גם יוצרת זליגה מתמדת בין הסיפורים: לא רק משפטים מסיפור אחד, שצצים לפתע בסיפור אחר, אלא גם שברי סיטואציות, שנעלמים פתאום וקוטעים את הרצף הסיפורי, אבל שבים כמו הדים עיקשים פעם נוספת, לעתים כמה פעמים, בסיפורים שעניינם, על פניו, אחר לחלוטין.
אותן פרודות בלתי מתחברות של רגעים ודמויות, מגבשות תודעה מקוטעת של ילד מהגר, שבעצם לעולם לא פסק להיות מהגר, גם בבואו ארצה, שזרועות זיכרונותיו ממששות בכיוונים שונים בעת ובעונה אחת, ושולחות אותות רבים, חלקיים ולא מדויקים: "בשקט החדש, כמו ברק משמים בהירים, מכה הזיכרון (...) הוא בורח אל קירות הבתים מחמת הבושה, מעיף מבטים מבוהלים לאחור לראות מי ראה אותו בקלונו. מול דוכני ויטמן כבר התעשת, ומחשבותיו נתונות לעניינים אחרים" (עמ' 23). השוטטות היא התנאי מבחינתו למחשבה, ולפיכך גם לכתיבה: "מחשבות אלה, ומחשבות אחרות, עלו בזמן העשוי למחשבות - השוטטות ברחובות. הוא הרבה לשוטט ברחובות, שהרי 'מריץ רגליו מריץ מחשבותיו'" (עמ' 65).
הכתיבה של בר-יודא היא כתיבה חמקנית, ובחמקנות הזו טמונה עוצמתה: ההתנודדות בין שברי הזיכרונות השונים מבטאת לא רק את חוסר היכולת לגעת בזיכרון שלם, אלא גם את ההתעקשות לחמוק ממנו כמעט ברגע הופעתו ולהותיר את ההיזכרות בחלקיותה גם אם יכולה אולי להיות "גישה" אל נתח זיכרון רחב יותר.
כתיבתו של בר-יודא מגלמת את האי-יכולת להתקבע במקום ולהכות שורשים; שינויי המקום התכופים כרוכים בשינויי לשון ובשינוי הצורה הגופנית ממש: הילד שעובר מברטיסלבה להונגריה נדרש לחתום את שמו בשפה שאינו מכיר, ובמעבר מהונגריה לארץ, "קיבל זהות של ילד גדול ממנו בארבע שנים", זהות שמשנה גם את אופן התהלכותו במרחב: "התקינו לנעליו סוליות כפולות על מנת להגביהו, וריפדו את מעילו בכריות גדולות כדי לרבע את כתפיו" (עמ' 21). שינויי הגוף במעבר לישראל נהפכים לתכופים ואף מתעצמים: "שלושים ואחד קילו, אומרת הדודה בקול דרמטי, שלושים ואחד קילו שקל כשבא, ועכשיו ארבעים ושלושה, ארבעים וארבעה, ארבעים וחמישה..." (עמ' 14).
בישראל לא נמצאת המנוחה, והזהות אינה מצליחה להתקבע: "עם ההגעה לארץ ישראל (...) הדלת ננעלה אחריו בטריקה. העולם שהיה אבד. מציאות חדשה נוצרה כאן. לפעמים גם אדם אחר" (עמ' 178). שינויי הצורה התכופים של הילד המתבגר, ההתרחבויות וההצטמצמויות התכופות של גופו, סד שינויי הלשון והצורה שבהן הוא נתון קשורים גם בהתעקשות שלו שלא להיקבע באף אחת מן הצורות המשתנות הללו: "זה לא אני" (עמ' 174), אומרת דמות מהגרת אחרת, והילד מבין: "ההצגה היא לא רק כישרון (...) היא גם השקפת עולם" (עמ' 172).
בסופו של דבר, "השמן עשה דיאטות, הילד הזדקן" (עמ' 24) - ומן העמדה הזו כותב בר-יודא את סיפורו של אותו ילד, שבו הוא מתבונן כמו בזר: "אז מה אתה רוצה? כמעט אומר הזקן לנער ההוא, אולי אפילו בנימת תוכחה (...) אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו, כך נאמר, והזקן הלוא במקום אחר" (עמ' 66).
מבעד למעטה ההתרוצצות והפיזור של הסיפורים מתגבשת עם הקריאה תחושה חריפה שבעצם, לכל אורכו של הספר הזה, מסופר שוב ושוב אותו סיפור. אותה עקירה מכוננת, שפצעיה לא יגלידו גם אחרי שנים ארוכות של שהייה במקום אחד, מגבשת קול של כותב שהוא בעצם "עקשן כמו אספן" (ככותרת אחד הפרקים בספר), שאינו מסוגל ובעיקר אינו מבקש לכתוב משהו מלבד אותו הסיפור עצמו. לאחר כל שנות השתיקה, כמו אומר בר-יודא, בגיל מאוחר, זהו הסיפור היחיד שאפשר וראוי שאספרו. ההתנודדות והזליגה הן עיצוב חריף של היזכרויות ועמדה מגובשת כלפי פעולת ההיזכרות - שאינה מבקשת להשיג איזה קיום רציף, מתמשך או מתפתח, ונשארת נאמנה לחוויה שמכוננת אותה מלכתחילה.
הקריאה ב"צל עובר" מתגבשת עם התקדמותה כקריאה חשדנית; כשהיזכרות ברגע מסוים מתגבשת לכדי משהו שנדמה כ"סיפור" של ממש, עם התחלה, אמצע ומשהו שמתחיל להידמות לסוף - מתעורר ספק לגבי מה שמובן, כעת, כמראית עין, ועולה תחושה חריפה שהסיפור הזה עומד להיפסק כל רגע, שהרצף הוא אשליה שתתנפץ בשורה הבאה, ואם לא בפסקה הקרובה, הרי בזו שאחריה. החשד הזה מוצדק; נדמה שבר-יודא מבקש לעורר חשד כלפי כל חוט סיפורי שנמשך יתר על המידה - ואולי אפילו מבטא סלידה מסוימת ממה שמובן כסיפור מגובש ו"כתוב כהלכה". מה שנחווה ומה שמסופר, מבחינתו, עומדים תמיד להסתיים בפתאומיות, ולפנות בחדות לכיוון אחר.
נעמה צאל כותבת עובדת דוקטורט בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים
