הספר "שירים עליזים וחרוזים פוחזים" הוא מעין הומאז' לסופר הילדים המחונן והפרובוקטיבי רואלד דאל, הכולל קטעים מתוך יצירתו המחורזת, מאוירים בידי עשרים מגדולי המאיירים בעולם; ילדים אולי ייהנו ממנו פחות, אבל להורים מזומנת חוויה חצופה
שירים עליזים וחרוזים פוחזים רואלד דאל. נוסח עברי: לאה נאור. מאיירים שונים. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 192 עמ', 98 שקלים
שלא בטובתו היה רואלד דאל בימי חייו, וגם אחרי מותו בשנת 1990, מטרה קבועה למטחים עוינים של ביקורת; אנשי חינוך, ספרניות וכלי קודש למיניהם, כל חסידי
ספרות הילדים המחנכת, "ירדו" עליו דרך קבע ואף דרשו להסיר את ספריו מן המדפים.
האשימו אותו בגזענות בגלל שבט האומפה-לומפה הננסי שעבד בשירותו של וילי וונקה בבית החרושת לשוקולד בספרים "צ'רלי ובית החרושת לשוקולד", ובהמשכו "צ'רלי ומעופפלית הזכוכית" (בלחץ הביקורת אכן הוחלפו באיורי המהדורות המאוחרות הננסים השחורים בננסים לבנים). מבקריו מחו גם על האכזריות בספריו, למשל בפרשת "גיהוצן" של הדודות הרעות, גרומה ועצולה, בידי אפרסק ענקי בספר "ג'יימס והאפרסק הענקי"; טענו נגדו כי הוא משחית את נפש הנוער, אחרי שבספרו "דני אלוף העולם" עיצב גיבור-ילד שמשתף פעולה עם אביו בהסגת גבול פלילית; וגם קבלו כי הוא ברוטלי ונקמני, אחרי שתיאר ב"מטילדה" מנהלת בית ספר אנגלי כמפלצת דורסנית. לנו, יהודים וישראלים, יש עמו חשבון מיוחד על כמה אמירות אנטישמיות ואנטי-ישראליות בוטות, שלא לומר נבזיות, שהוא הטיח לעברנו בהזדמנויות שונות.
אבל אין ספק שרואלד דאל ידע לכתוב; אוהו, איך שהוא ידע. הוא היה מספר מקורי, רב המצאות ומרתק, אמן בטוויית סיפורים עוצרי-נשימה, בפיתולם, בהטייתם לתפניות בלתי-צפויות ובניתובם לפתרונות מפתיעים. כך בספריו לילדים ולנוער, וכך בסיפורי האימה הקצרים שלו למבוגרים. הוא היה בחייו, ונותר אחרי מותו, סופר אהוב ומצליח בכל העולם, גם אצלנו. חרף התבטאויותיו בעניין יהודים וישראלים תורגמו רוב ספרי הילדים שלו לעברית (גם חלק מן הזוועתונים למבוגרים) והורעפו עליהם בעיתונים שפע של ביקורות מחמיאות, כשרובן אינן מתאפקות מלחזור שוב ושוב על הקלישאה (המוצדקת), האומרת שאצל רואלד דאל "אין רגע דל". מי שמצביע עבורו במיוחד הם הילדים: על עטיפתו הפנימית של אחד מעותקי "דני אלוף העולם", בספריית בית אריאלה בתל אביב, כתב ילד אלמוני בכתב יד את המסר הבא: "ספר מומלץ בצורה לא רגילה. מקסים. משהו מטריף. לקרוא תוך יום. אני גמרתי אותו אחרי 60 דקות".
*
הספר "שירים עליזים וחרוזים פוחזים" הוא מעין הומאז' לרואלד דאל, זר הוקרה לזכרו של סופר ילדים מחונן, אנגלי ממוצא נורבגי, שמגישים לו אוהבי יצירתו המבוגרים. היוזם והכוח המניע מאחורי הפרויקט הוא המאייר האנגלי עטור הפרסים קוונטין בלייק, שאייר את רוב ספרי דאל המאוחרים. איוריו הנבונים, ההומוריסטיים ונטולי הרוע הם מעין פרשנות מרככת לטקסטים החדים והבוטים לעתים של דאל.
הספר הוא אסופה כבדת משקל של עבודותיו ה"פואטיות" של דאל, שהיה רב-אמן גם בכתיבה מחורזת, ממושקלת ומושחזת לעילא. רבים מספרי הפרוזה שלו זרועים בקטעים מחורזים, שמרחיבים איפיונים או מעניקים לגיבורים פתחון פה. מודע לפוטנציאל הדרמטי-קולנועי של יצירתו, ייתכן שדאל כיוון קטעים אלה להיות פזמונים מושרים. כמו כן הוא כתב שלושה קבצים שכולם חרוזים: ב"חרוזים נלוזים", למשל, הוא כלל שש פארודיות שנונות על מעשיות ישנות, שגם שמות ללעג את הרצינות המוגזמת שבה מתייחסים אליהן פולקלוריסטים ופסיכולוגים, וגם מאפשרות לדאל לשעשע, להבריק, להפתיע ולהוכיח את שליטתו בז'אנר.
כך למשל, כיפה אדומה שולפת ברגע האחרון אקדח ויורה בזאב, וכעבור זמן-מה כבר מתנאה במעיל שעשוי מפרוותו; זהבה, החודרת לביתם של שלושת הדובים, מתוארת כפולשת חסרת עכבות, ומסיימת את הקריירה, כך נרמז, בבטנו של הדובון; וסינדרלה-לכלוכית בוחלת בסופו של דבר בנסיך, נישאת ללבלר וחיה עמו באושר רב עד קץ כל הימים. הספר השני עוסק אף הוא במעשיות בלבוש חדש, ואילו השלישי כולל סיפורים הומוריסטיים שונים.
באסופה שלפנינו נכללים השירים מתוך ספרי הפרוזה, כולל כאלה שמשום מה לא הודפסו, וכן מבחר משלושת הספרים שנזכרו קודם לכן. במחווה יוצאת דופן ויתר קוונטין בלייק על הבלעדיות או הבכורה שהיה יכול לקחת לעצמו על האיורים, והזמין כ-20 מאיירים מן השורה הראשונה להעניק לשירי דאל פרשנות משלהם. תקצר היריעה מלמנות את כולם; הנה מבחר מייצג, כאלה ששמותיהם אינם זרים לקורא העברי: כריס רידל, בבט קול, אקסל שפלר, טוני רוס, ראסל אייטו, הלן אוקסנברי, לורן צ'יילד ואמה צ'יצ'סטר קלרק, אם להזכיר מעטים. כל מאייר וסגנונו, כל מאייר ופרשנותו לטקסטים של דאל, והסך הכל עשיר ומגוון.
את תרגום השירים הפקידה ההוצאה בידי לאה נאור, סופרת ומתרגמת עם "קבלות", שבמפעל תרגומיה לכ-30 ספרי "דוקטור סוס" העמידה למקצוע התרגום רף גבוה של נאמנות, עקביות ויצירתיות. המיומנות הלשונית שלה, יכולת החריזה וכישרונה לסגל טקסט זר לשפה העברית העיקשת בולטים גם כאן. הקורא המתעניין, שאוהב להשוות תרגומים, יוכל להעמיד את תרגומיה של נאור ל"שלגיה ושבעת הגמדים" ול"זהבה ושלושת הדובים" מול תרגומיה של נימה קרסו לסיפורים מחורזים אלה, שנכללו בספר "חרוזים נלוזים" (מודן, 1997). שורותיה של קרסו ארוכות יותר וממושקלות יותר, "יושבות" טוב יותר על המקור בקצבן ובנגינתן הפנימית, אך פתרונותיה חופשיים יותר. נאור צמודה יותר לטקסטים המקוריים, אך שורותיה קצרות יותר ולעתים מתרחקות מעט מהריתמוס, מהקילוח ומהממזריות של המקור.
האם זה ספר ילדים? האם זה ספר לילדים? לא כל כך בטוח. זהו, ראשית כל, ספר לאוהבי דאל, ל"שרופים" על יצירתו, המוכנים גם לצאת לשיטוט במעין מוזיאון-דאל לחרוזים. ילדים הרי אינם נוהגים לקרוא אסופות. בעצם, גם שירים ארוכים אינם בדיוק כוס השוקו שלהם. כשהם פוגשים אותם בספר, אפילו בספר של דאל, הם מדלגים עליהם בקלילות כדי לדעת מה קרה בהמשך העלילה ("ילדים הם המבקרים הקשוחים ביותר", כתב פעם דאל, "ועל כן מחייבים את הכותב למשמעת כתיבה חמורה במיוחד. אין להם כושר ריכוז כמו למבוגר, ובחדר השני תמיד ממתינה להם הטלוויזיה. אם הם משתעממים בקריאה, העיניים שלהם הופכות מזוגגות. הם אינם מנסים להיות מנומסים. כשאתה כותב, בייחוד לילדים, עליך להיות מצחיק והמצאתי, לצייר תמונה ברורה וחדה, לטוות עלילה יוצאת מן הכלל"). לא סביר, אם כן, שילדים יטרחו לקרוא קטעים מחורזים ארכניים, המנותקים מהקשרם.
הספר הזה לפיכך הוא נכס תרבות שמיועד למכורים מבוגרים, לאנשים שאי שם בילדותם חלפו דרך ספרי דאל, התאהבו ב"ראש" שלו ומוכנים לשוב אליו גם בבגרותם; לדעתי, ילדים יוכלו ליהנות מהספר רק בתיווך הורי.
