עדכון אחרון - 12:51 20/06/07 ספרות הכאב הרושם את עצמו בגוף מאת אורית מיטל בכל שנות כתיבתה מתעניינת יהודית הנדל באלה שמתו, הממשיכים לחיות באמצעות מי שחיים עדיין. אורית מיטל קוראת להציבה מחדש במקום מרכזי בין סופרי תש"ח המקום הריק יהודית הנדל. הספרייה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 114 עמ', 60 שקלים באחרית הדבר שצירפה למהדורה המחודשת של ספרה הראשון "אנשים אחרים הם" (1950, מהדורה מחודשת ב-2000), תיארה יהודית הנדל פגישה עם דוד בן-גוריון ופמלייתו במסדרונות הכנסת בסוף איור: ערן וולקובסקי שנות ה-40. ראש הממשלה, שקרא את הסיפור "אנשים אחרים הם", שעל שמו נקרא הקובץ, עצר ליד הסופרת הצעירה ושאל: "אין לך כבר על מה לכתוב?" בן-גוריון הוטרד מהזדהותה של הנדל עם עמדה שנחשבה זרה ושולית באותם ימים - זו של ניצולי השואה. בספרה תיארה את תחושותיהם הקשות של הפליטים שנשלחו ללא הכנה מוקדמת מן האונייה ישר אל אזורי הקרבות. מנקודת מבטם, דווקא הלוחמים הצברים, אלה שעמדו במרכז ההתעניינות של סופרי הדור - הם שנראו זרים ובלתי נגישים. תגובתו של בן-גוריון היתה אופיינית. למעשה, עד היום לא זכתה כתיבתה של הנדל למעמד הראוי לה. חוקרי ספרות לא מונים אותה בדך כלל בין סופרי תש"ח למרות שהיא בת זמנם של שמיר, מוסינזון, ברטוב, חיים גורי ואחרים. גרשון שקד, בפרויקט המיפוי המונומנטלי שלו, "הספרות העברית 1970-1880", טען שהיא בכלל שייכת לסופרי שנות ה-60, וגם ביניהם הוא התקשה להעניק לה מעמד של בכורה. כך, במקום להכיר בראשונותה מנסח שקד את ביקורתו על ספרה המוקדם "החצר של מומו הגדולה" (1969) כאילו הושפעה מספרו המאוחר יותר של קנז "האשה הגדולה מן החלומות" (1973): "באווירתה קרובה נובלה זאת יותר לנובלות המאוחרות של יהושע קנז (...) מאשר למסורת של בני דורה, או מוטב לומר - קנז קרוב יותר ביצירותיו אלה להנדל". קשה לשקד למקם את הנדל בדור תש"ח ולהכיר בהשפעתה על סופרים, שלימים נהפכו למרכזיים הרבה יותר ממנה. אבל יהודית הנדל החלה לפרסם את סיפוריה הראשונים בשנות ה-40, וכתיבתה היתה יוצאת דופן על רקע זה של בני דורה. גם העורך של ספרה הראשון "אנשים אחרים הם" חשב כך, ואף הרשה לעצמו לשנות את אחד הסיפורים כך שיתאים יותר לרוח התקופה. ממרחק של חצי מאה אפשר כבר להודות: שונותה הצביעה על מגמה שנתפסת היום כיורשת מרכזית של תקופות קודמות. שכן בספריה הבאים של הנדל התברר שהמבט מן השוליים אל המרכז לא היה מקרי. בניגוד לסופרים-הגברים בני דורה היא לא תיארה את החיים בקיבוץ, ולא את חוויית הקרב; היא לא היתה חלק מן ה"רעות" ומאחוות הלוחמים; היא לא העמידה במרכז את בני המייסדים והחלוצים והיא לא התעניינה בגוף ראשון רבים - שייצג את הקולקטיב המצוי בשלבי התגבשותו הלאומיים. ובכל זאת, כתיבתה התמקדה לאורך השנים בדימוי שהטריד גם את סופרי תש"ח, זה של "המת-החי". בניגוד אליהם הנדל אינה מדובבת את המתים. כשהיא כותבת על שכול אי אפשר למצוא אצלה שורות כגון "הנה מוטלות גופותינו" של גורי, או "אנחנו מגש הכסף" של אלתרמן. כשהיא עוסקת בשואה היא אינה שמה מלים בפי המתים, כמו אורי צבי גרינברג, שהודיע בשמם כי הנקמה חשובה בעיניהם יותר מן החיים ("לו שאלום לחפצם: תחיית גופיהם,/ או חרב-דוד-ביד-גואל-דמם,/וענו: לו יחי הגואל במקומם,/זה חפצם חלומם", מתוך "רחובות הנהר"). הנדל אינה עוסקת במורשת הלאומית של מתים קולקטיביים אלא במורשת הסבל של מתים פרטיים. בכל שנות כתיבתה היא מתעניינת באלה שמתו, הממשיכים לחיות באמצעות מי שחיים עדיין, ובחיים הנושאים אותם בקרבם. מלבד ניצולי שואה היא כתבה גם על חווייתם של בני עדות המזרח, על בעיותיהן הספציפיות של נשים, על חולים, על זקנים ועל אנשים שהצער העבירם על דעתם. אבל יותר מכל עסקה הנדל במוות: הדמויות חסרות המנוחה המשוטטות בספריה חולקות תכונה משותפת: אלה אנשים שמותו של מישהו קרוב שינה אותן ללא הכר. בפרפראזה על דבריו של בן-גוריון אפשר לומר שהעניין אינו בזה שלהנדל "אין על מה לכתוב", אלא שהיא כותבת על ה"אין". בין אם היא מתארת את המוות הסיטוני במלחמת העולם השנייה ("ליד כפרים שקטים"), או את השפעתו על הניצולים שהגיעו לארץ ("החצר של מומו הגדולה"); בין אם היא מתארת את הטראומה חשוכת המרפא של הורים שכולים ("קבר בנים", "הר הטועים"); ובין אם היא עוסקת באובדנים הנתפסים כאישיים ופרטיים יותר, כגון מותו של בן-זוג ("הכוח האחר", "ארוחת בוקר תמימה"), מותם של הורים ("נמוך, קרוב לרצפה"), או מותם של חברים ("הסעודה החגיגית של ידידתי ב.") - הנדל מתעניינת במי שהמוות טבע בהם חותם בלתי נמחה. בספרה החדש, "המקום הריק", מתבררת שרשרת המסירה של אותו חותם באופן נוסף. הנדל מופיעה שם בתפקיד חדש, כאם שמחלתה והידיעה על מותה הקרוב נרשמות ללא תקנה על בשרו של בנה. במכתב המצוטט על כריכת הספר היא מתארת את כתיבת הסיפורים הראשונים המופיעים בו בצל אותה מחלה: "את שניהם כתבתי אחרי המחלה הארורה ההיא, שבה גם עמדתי למות, והרופאים הזעיקו את הבן שלי באמצע הלילה ואמרו לו שלא אחיה עד הבוקר, וצריך להכין את הלוויה. הוא כמובן קיבל באותו לילה הרבה שערות לבנות, ועד היום, כשאני רואה אותו, אני רואה שהמחלה שלי עוד מונחת לו על הפנים". המכתב מספר בתמצות את הסיפור שהנדל חוזרת עליו בכתיבתה: קשרי המשפחה והידידות אינם נמוגים עם מותם של האנשים האהובים, אלא ממשיכים לפעול את פעולתם. סבלם של אנשים קרובים, גסיסתם ומותם נרשמים בגוף קרוביהם וידידיהם. כך מוסרים המתים את עצמם הלאה, וממשיכים לחיות עוד זמן מה, עד שאלה העשויים מהם ייעלמו אף הם. כסופרת, הנדל מתעניינת במסירה הזאת ובאופן קיומה מחוץ ללשון. בסיפור "אגדת הכינור האבוד", המתאר את חניכתה כסופרת, היא כותבת: "בגיל צעיר למדתי לדעת שעל הדברים הכואבים אין אפשרות לדבר והם נשארים חתומים עמוק בפנים". מי שמלמד אותה הוא אהובה של דודתה נלה, מוסיקאי שחפן, שעמו מנהלת הדוברת-הילדה שיחות על המוות. "אני יודעת שאפשר להתגעגע לאיש מת", אומרת הילדה לגבר הנוטה למות, והוא נאחז בה כפי שנאחזים בחיים כל ההולכים למות בספריה של הנדל: "הוא נעץ בי פתאום מבט משונה. ואת תתגעגעי לאיש המת? אמר. כן, אפשר להתגעגע לאיש המת, אמרתי, אני אתגעגע לכינור שלו ואפילו לסיפורים שלו על באך. וליריקות הדם שלו, הוסיף ללגלג. אחר כך נתן בי מבט ארוך, כבר לא מלגלג. (...) אבל האיש ההוא יהיה כבר קבור באדמה, אמר. אפשר להתגעגע לאיש שקבור באדמה, אמרתי". האימה עוברת מן האיש הנוטה למות אל הילדה, והיא מהדהדת בחזרה את המסר הלא-מילולי באמצעות מלים דלות. החזרות - האופייניות לפואטיקה של הנדל - מצביעות על מה שאינו יכול להיאמר במלים, על הכאב הרושם את עצמו בגוף. תפקיד זה עובר בספר "המקום הריק" לאחרים. במכתב המצוטט על גב הספר מוסרת האם-הסופרת את תפקיד ה"עד", זה שנותר בחיים ומניח למת להמשיך ולהתחולל בתוכו - תפקיד שהיה עד כה שלה - לבנה. גופו הוא הטקסט שמותה הקרוב של האם נרשם עליו באותות שלא יימחו: שערותיו מלבינות, ומחלתה "מונחת לו על הפנים". בהמשך המכתב מתארת הנדל בת ה-81 את פעולת הכתיבה האובססיבית שהיא נתונה בה: "מה הציל אותי, שנשארתי בכל זאת בחיים, אינני יודעת (...) ואם כי עדיין לא לגמרי החלמתי מהמחלה הארורה ההיא, שבה הייתי בחצי תרדמת, ואני חלשה מאוד, ומקבלת תרופה קשה (...), בכל-זאת אני עובדת כל יום שעות, וכותבת אפילו בזמן שאני אוכלת (בצד ימין הצלחת, ובצד שמאל המחברת, שמא יברחו לי משפטים)". תכונתם של המשפטים לברוח נוכחת בספר במלוא העוצמה. כספר שנכתב על סף מוות, הנדל ממקדת בו את עיסוקה ב"אין", כלומר במה שאינו ניתן להיאמר במלים, ומעצימה אותו. ה"ריק" נוכח כבר בשם הספר, והוא מופיע בחייהן של הדמויות, ולא פחות מזה בחללים שבין המלים ובתוכן. הנדל מתעניינת בבלתי אפשרי שמעבר למלה "מוות", או מעבר למלים "כאב", או "געגועים", שאינן יותר מקליפה המכסה על ממשות, שאותה אפשר אולי לחוש, אבל לא להגיד. המשפטים, בין אם הם של הדמויות ובין אם הם נאמרים מפי הדוברת, מהדהדים את הריק העוטף את המלים וחודר אותן, ובאמצעות ההדהוד מסמנים את המלאות שמעבר להן. הריק ממלא את הספר הזה. לפעמים זהו ריק גיאוגרפי-מרחבי, כמו דירתה של הדוברת, או המקום הפנוי על ספסל בגן הציבורי שליד ביתה. אבל המקום הריק הפיסי מלא ברוחות רפאים אנושיות. כך בסיפור "המקום הריק", שעל שמו קרוי הספר כולו. כשהדוברת רוצה להתיישב על ספסל בגן הציבורי, לצדו של גבר זר, מתברר שהמקום הפנוי על הספסל רק נראה ריק, ובעצם הוא תפוס: "הוא עשה תנועה משונה בידיו, ואמרתי: המקום פנוי? אפשר לשבת פה קצת? הוא הניע את ראשו בשלילה ואמר: אני מצטער, המקום לא פנוי, הוא רק נראה ככה, ואמרתי: אבל הוא ריק, אני לא יכולה לשבת פה קצת? שוב הניע את ראשו בשלילה. אי אפשר, אמר, כבר אמרתי לך, הוא רק נראה ככה, ואמרתי: אבל הוא ריק. אי-אפשר, אמר." בהמשך מתברר שהמקום הריק מלא באשתו המתה של הגבר: "'בשבילי היא עדיין יושבת כאן', הוא אומר". כמו הדוברת, עסוק הגבר שעמו היא משוחחת בפער שבין החוויה למלה. אחרי שהוא מתאר לאשה הזרה את מותה הפתאומי של אשתו, הוא עובר לדבר על הדיבור עצמו: "'משונה שאני מספר לך את זה, את אדם לגמרי זר, אשה לגמרי זרה, שאף-פעם לא פגשתי ופתאום אני מספר לך את הסיפור הזה'. לא ידעתי מה לענות. שתקתי והתיישבתי במקום הריק, מביטה בגן הריק ומדליקה סיגריה במבוכה ושואפת עמוק את העשן. ואחר כך הייתי נופל ונופל, אמר, מביט גם הוא בגן הריק. הכול ריק, אמר, ואמרתי לעצמי, הרי אני מכירה את זה, כשאדם חש ואקום נורא". הדוברת, האשה הזרה, מתיישבת במקום הריק, המלא באשה המתה. היא יכולה לעשות זאת משום שהיא עצמה עשויה מריק. הוואקום הפנימי שהיא מכירה מאפשר לה להאזין לגבר, המלא בחסרונה של אשתו, מתוך אמפתיה. היא מתבוננת בו בתשומת לב ומקשיבה לו, כלומר היא הופכת לקוראת שלו. והיא מעבירה הלאה את סיפורו, שהוא גם סיפורה שלה, לקוראיה. זהו גם הסיפור שלהם, וההעברה הזאת סומכת על כך שאותו "ואקום נורא" מוכר גם להם. כתיבתה של הנדל עסקה במקום הריק הזה מראשיתה. הצבתה מחדש במקום הראוי לה בין סופרי דור תש"ח מחזקת מגמות עכשוויות במחקר, החושף את האמביוולנטיות של ספרות זו, שביקורת התקופה לא היתה ערה לקיומה (ראו למשל את הקריאות החדשות בספרו של משה שמיר, "הוא הלך בשדות"). למרות שתוארה כסופרת לירית-אימפרסיוניסטית, יש בכתיבתה ממד פוליטי. לא במובן הלאומי בלבד, אלא במובן אתי-אוניברסלי שהשלכותיו על חיינו מתבררות כחיוניות. היא כתבה בגלוי על מה שסופרים בני דורה הצניעו: על האמביוולנטיות ביחס למחיר שגבתה העלילה הציונית, על הסבל. הצבתה מחדש של הנדל במקום מרכזי בין סופרי דורה תאפשר לקול הזה, שהיה קיים בשעתו - אם גם בשוליים - להישמע. זהו קול חשוב, הקורא להקשבה אמפתית, לנכונות להיחדר על ידי כאבו של האחר, לכלול את החסר שהוא עשוי ממנו בוואקום הפנימי. גם בספרה האחרון היא מציעה להקשיב למקום הריק, לבלתי אפשרי, לתת לגעגועים אל המתים את המרחב הראוי. עד עתה היא לקחה על עצמה את התפקיד הזה. כעת היא מבקשת מאיתנו להתיישב לצדה לרגע במקום הריק, ולהקשיב. אורית מיטל מלמדת בחוג לספרות עברית באוני' בן גוריון בנגב