הילדים נרצחים בזה אחר זה, האדמה אינה מוכנה לקלוט אל קרבה את המתים, העיר - ולא רק היא - עולה בלהבות. תמיר גרינברג כתב מחזה, "חברון", שדמויותיו אומרות שירה והוא תמצית הטרגדיה הישראלית
מתוך "חברון". "היה לי חשוב ליצור משחק מאופק ולא סנטימנטלי, גם כאשר מתרחשים דברים קשים", אומר גרינברג
תצלום: דניאל צ'צ'יק
המחזה "חברון", שיועלה ביום שני בתל אביב (באודיטוריום אריסון), עשוי לעורר את השערורייה הפוליטית הבאה בתיאטרון הישראלי. די לצפות בסצינה המזעזעת של גדיעת עצי זית בידי חיילי צה"ל, כדי להבין שההצגה הזאת לא תעבור בשקט. תמיר גרינברג, שכתב את המחזה, אומר שהמניע שלו לא היה המצב הפוליטי, אלא הרצון לכתוב טרגדיה שעושה שימוש בסיטואציה הקשה המתקיימת כאן. התוצאה מציגה ישראלים ופלשתינאים הלכודים בקונפליקט בעל ממדים מיתיים.
בטרגדיה הפוליטית הזאת משתתפים לא רק בני האדם, אלא גם היקום עצמו. אמא אדמה, עצי זית, עשבים - כולם נהפכים לדמויות אנושיות. הם מתפקדים כמעין מקהלה בטרגדיה היוונית, זו המספקת את המבט המרוחק, הגורלי, המתערבת בעלילה ומפרשת אותה.
התיאטרון הישראלי אינו מרבה להעלות הצגות כאלה גם בגלל הסיכון הכלכלי, ובעיקר משום שלא לעתים קרובות נכתבים כאן מחזות באיכות כזאת.
זהו מחזה שירי שכרוך בו אתגר אמנותי לא מבוטל והוא נוגע בעצב החשוף של הקיום הישראלי. אם לשפוט על פי החזרות, זוהי אחת ההפקות המסקרנות ומאתגרות שהוצגו כאן בשנים האחרונות.
שורטים, נושכים, קורעים
זירת ההתרחשות היא העיר חברון, וכדי להעלותה לבמה חברו שני תיאטרונים, הבימה והקאמרי, צוות של 17 שחקנים יהודים וערבים המגלמים 38 דמויות, שלושה נגנים המלווים את ההצגה בצליליה של המלחינה שוש רייזמן, והבמאי עודד קוטלר שהיה הרוח החיה מאחורי ההפקה.
בשפתו השירית משרטט גרינברג את מצבן הבלתי-אפשרי של שתי משפחות, משפחת מימון ומשפחת כנעאני, המתגוררות זו לצד זו בחברון. בעז מימון (יגאל שדה) הוא המושל הצבאי של העיר חברון. חאדר כנעאני (מכרם חורי) היה ראש העיר וכיום הוא פלח.
ההתחלה דווקא אופטימית. חברון מתעוררת לחיים, "שפע של פרפרים מעליה, סמטאותיה נודפות ריח של לילך, לעצי הזית צמחו זיתים נהדרים, הרוטטים בתשוקתם להיקטף, נדמה שאין יפה ממנה בעולם", כדברי הדמות המכונה "יום אביב חמים". את השלווה הרגעית הזאת מפירה אמא אדמה, אותה גברת שעליה נלחמים כולם. "בני האדם החלו במחול דמים ומוות", היא אומרת ומצפה ליום סופה "שיצנן את להט הנקמה, שיקפיא בנפש האדם את תאוות ההרג".
זמן קצר אחר כך מתרחש רצח. הנרצח הוא יותם, בן שלוש, בנו של המושל הצבאי בעיר. הרוצח הוא חליל (יוסף סוויד), בנו של ראש העיר לשעבר. הוא כיוון לראשו של המושל אך החטיא, אבל אם פגע בילד זה רצון האל, הוא אומר.
הרצח מוביל לעוד רצח ולמעגל דמים שנדמה כי אין לו סוף - מוטיב שטופל בדרך אחרת במחזהו של חנוך לוין, "רצח". גם בנו של חליל, בן חצי שנה, נרצח. הרוצח הפעם הוא בנו של המושל, הנוקם את מות אחיו. שתי האמהות, היהודייה והערבייה, מסרבות לקבור את ילדיהן. על כך אמא אדמה כועסת - ונוקמת.
לאדמה תפקיד מרכזי במחזה. גרינברג הופך אותה לדמות אנושית חיה שמובילה את האירועים, וקוטלר מפקיד את גילומה בידי שלוש שחקניות. את הדימוי המרכזי הזה משרתת גם התפאורה המרשימה שעיצבה רות דר. כולה עשויה אדמת טרשים המגודרת בגדר שהיא ספק סבך עצים, ספק פקעת של נחשים ארסיים.
אחת הסצינות המרשימות והמזעזעות מתרחשת בעת שמושל חברון פוקד לקבור את מתי העיר, ובהם בנו שלו, אך האדמה אינה מוכנה לקלוט אותם לקרבה. היא פולטת ומקיאה אותם, ומכל העברים פורצים פתאום עכברושים גדולים דוחים. הם פורצים מתוך "בורות הקבר וסדקי האדמה, מחילות, חורים ונקבים, מאות אלפים שוטפים את השדה כולו, על המתים והחיים, שורטים, נושכים, צווחים, קורעים". יהודים ומוסלמים נסים על נפשם. בחברון פורצת מגיפה. בניסיון לעצור אותה מניף המושל לפיד ומבעיר את העיר. חברון עולה בלהבות.
פתאום יש ריח של תיאטרון
דרך ארוכה עבר המחזה עד להפקתו הבימתית. הוא עבר ידיים ונדד מתיאטרון לתיאטרון, אך דבר לא קרה. "התוודעתי למחזה לפני שלוש שנים", אומר עודד קוטלר, "כשהמנהל האמנותי של החאן, מיקי גורביץ', פנה אלי. קראתי את המחזה ונותרתי המום. המחזה תוכנן אז להפקה משותפת של החאן ותיאטרון חיפה, אבל הם לא מצאו את הדרך להפיק אותו יחד והכל התמהמה. השגתי אפילו תרומה מקרן ירושלים, התרומה חיכתה והתמסמסה. בסופו של דבר המחזה הגיע להבימה, ואחרי יומיים צילצל המנהל האמנותי אילן רונן ואמר: 'אני המום, אני נרגש'. הוא גייס את הקאמרי להפקה המשותפת".
"לא נתקלתי זמן רב במחזה ברמה ייחודית כזו", אומר אילן רונן. "החיבור בין החומרים הפוליטיים לבין הפיוט של גרינברג, עם הרעיון של שיתוף הטבע כמתבונן ומתערב בעלילה, מזכיר לי את לורקה ולחלופין את חנוך לוין. מבחינתי זוהי הזדמנות להינתק מהריאליזם של מחזאות המטבח והסלון שהתיאטרון הישראלי מורגל בהם. פתאום יש ריח של תיאטרון".
אי אפשר לאזן
גרינברג, בן 48, כתב את המחזה בשיא האינתיפאדה, ב-2003. זה מחזהו השני. המחזה הראשון, "מזמור לדוד", נכתב ב-1987, הועלה בפסטיבל לתיאטרון אחר בעכו וזכה בפרסים אחדים. על שני ספרי שירה שכתב, "דיוקן עצמי עם קוואנט וחתול מת" ו"על הנפש הצמאה" (עם עובד), קיבל את פרס ראש הממשלה. מלבד זאת הוא אדריכל ומשמש ראש המחלקה לאדריכלות ועיצוב פנים בבית הספר שנקר.
"כל המחזה לקוח מהמציאות", אומר גרינברג, "המחסומים, כריתת עצי הזית, מסיקת הזיתים, וגם האבנים המשוחזרות שנאספו מבתים שנהרסו בחברון, שאותן מנסה אחמד למכור ליהודים בירושלים - הכל מהטלוויזיה. מיטב השמאל הישראלי בירושלים בונה את הבתים שלו מאבנים משוחזרות שהיו שייכות לבתים שלא מתפקדים עוד.
"התחלתי לכתוב את המחזה והרגשתי שהאירועים מכריעים, שהמציאות משתלטת עלי ושאני לא מצליח לפתח פרספקטיווה נכונה", הוא מוסיף. "אמרתי לעצמי, עצור. הבנתי שאנחנו חיים בתקופה מיתית, ומתוך זה ניסיתי להביא את המחזה".
למרות הניסיון ליצור סימטריה בין הצדדים, המחזקת כביכול את הגורל הטרגי המשותף שאין ממנו מוצא - האיזון לא נשמר. הישראלים הם הכובשים, הרומסים, השולטים; הפלשתינאים מגיבים בפעולות נקם. "אני לא חושב שיש שיפוט לאיזה צד", אומר גרינברג, "ניסיתי לחדד את הפן האנושי בטרגדיה בלי לטשטש עובדות ידועות. יש מצב של צד שולט וצד נשלט - כל השאר זה עניין של השקפה. השאלה ששאלתי את עצמי היא אם יש לנו זכות היסטורית על ארץ ישראל. והתשובה היא כן, יש לנו זכות היסטורית, כי אחרת אין לנו זכות לחיות פה. אבל בסיטואציה הקיימת הזכות ההיסטורית מפקיעה חיים נורמליים ולכן הזכות הזאת בטלה".
קוטלר אומר, כי "החיבור בין צבא לאידיאולוגיה של כיבוש הוא חיבור קשה לעיכול. אף על פי שאתה מתחבר רגשית לשתי המשפחות ואמפתי למה שקורה להן, עצם העובדה שיש כובש ונכבש יוצר חוסר איזון. ואי אפשר לאזן. אני לא רוצה להגיד שאנחנו הרעים, אלא שאנחנו סובלים בעצמנו מהרוע שהסתבכנו בו בעל כורחנו".
הגרסה המקורית של המחזה השתרעה על פני 180 עמודים, אך היא הלכה והצטמצמה עד ל-74 עמודים. "לא ירדו תמונות - הן רק התגבשו והתהדקו", מסביר קוטלר. "בבימוי, חלק מהתמונות מתארגנות בטכניקה של דיסולב, כלומר, תוך כדי סצינה אחת כבר מתחילה הסצינה הבאה".
איך ניגשים לביים מחזה כזה, שבו 38 דמויות המדברות שירה?
קוטלר: "היה לי חשוב לתת לדברים להתנהל כפשוטם, כאילו שירה אינה רגע מלאכותי אלא רגע טבעי ופשוט וזורם, כאילו החיים מתנהלים בשפה כזאת. במקביל, היה חשוב ליצור זירת התרחשות מטאפורית - לא ריאליזם של בית יהודי או ערבי. לכן הבמה ריקה, השטח הגיאוגרפי לא מאופיין. אדמת הטרשים של הערבי והיהודי שווה. לפעמים מתבלבלים איפה מי נמצא ומתי. היה חשוב לי ליצור משחק מאופק ולא סנטימנטלי, גם כאשר מתרחשים דברים קשים".
אתה מודע לכך שההצגה עלולה לעורר שערורייה?
"אני מודע לאפשרות הזאת. עם זאת, מדובר במחזה ברמת כתיבה גבוהה ושירית, שאינו מתקרב לאיזה מחזה פרופגנדה פוליטי צר-הסתכלות. אני מקווה שהקהל יקלוט את זה ולא יתייחס אליו כאל מחזה חדשותי שמרתיח את צהדם. כשההסתכלות היא עמוקה וטובה, הקהל יכול לקבל דברים שעומדים גם בניגוד לדעה פוליטית כזאת או אחרת. זו אינה בדיוק חברון שאנחנו מכירים מהתקשורת, זו חברון שכתב משורר".
ילד להשכיר
בסצינה מרגשת בסוף המחזה נפגשים שלושה ילדים - פליטי חברון הבוערת. מהדי, בנו המפגר של ראש העיר לשעבר; איילה, בתו של מושל העיר שקשרה קשרי ידידות עם מהדי; וילד פלשתינאי, "ילד להשכיר" שמו, המשכיר עצמו תמורת שקל לשם מעבר במחסום.
פניהם מועדות אל ארץ החלומות שלהם, המקום שבו כל הבתים צבועים לבן, וברחוב משחקים ילדים אפילו בערב, ולא מפחדים שם מיריות ופצצות, ואפילו אין ליווי לבית הספר. ושם שני האחים הקטנים שנרצחו מחכים להם.
האם זהו סוף אופטימי? פסימי? תלוי בנקודת המבט. גרינברג סבור שהסיום אופטימי, כי התום מנצח. קוטלר סבור שהאופטימיות הזאת עטופה באירוניה.
