עדות סימן אזהרה לחברה שדעתה משתבשת מאת עמיה ליבליך יגאל סרנה מסכם את פגישותיו ותצפיותיו בשטחים ומעבר לגבול מהכניסה ללבנון ב-1982 ועד ליציאה מעזה ב-2005. עמיה ליבליך על הספר שמתדפק על דלתות הבועה הישראלית עד מדינה יגאל סרנה. הוצאת חרגול, עם עובד, 479 עמ', 89 שקלים לנוכח מכשולים וקשיים ממושכים בחיים עומדות לרשות האדם שתי תגובות מנוגדות: לעסוק בנושא המכאיב, ללמוד אותו ואפילו לשקוע בו ללא מנוח; או לברוח עד כמה שניתן, אם לא במציאות המוחשית כי אז בהסחת דעת ובדמיון. אין "זמן הפריחה והתקווה". ערפאת קלינטון ורבין בחתימת הסכם אוסלו, ואשינגטון, 1993 תצלום: אי-פי אחת משתי הדרכים הללו מעידה על בריאות נפשית יותר מרעותה. כזה הוא גם מצבם של החיים במדינת ישראל. למרות שחייהם הפרטיים של רבים מאתנו יפים וטובים, ים של צרות, איומים, נבואות זעם וחדשות קשות מקיף אותנו בכל רגע מכל עבר. הידיעות מעוררות את השאלה מה עושים למען תיקון המצב. דומני שהדרך המועדפת על רוב האוכלוסיה בארץ היא ההתעלמות, הסחת הדעת, השקיעה היתרה בחיי היומיום ובתענוגותיהם. הרי ממילא אני רק בורג קטן ולא אוכל לפתור את כל הבעיות הללו; לשם כך יש מנהיגים ומומחים. באחת מרשימותיו מתייחס יגאל סרנה לשאלה שנשאל כמעט בכל בית פלסטיני בתקופת האינתיפאדה: "איך בתל אביב?", והוא מצטט את יורם ברונובסקי שאמר לו: "חיי אדם אינם רק ייסורים. אתה חייב גם לנשום, לכן תל אביב חיונית כל כך לקיום שלנו" (עמ' 318). רוב הישראלים אינם יודעים את פרטי הכיבוש, אומר סרנה, יודע רק מי שעוסק בזה. זוהי ידיעה קשה והעדים מעטים. ספרו של סרנה, "עד מדינה", ספר היסטוריה אישי, כובש ומפריע-מנוחה מאין כמוהו, כמו רשימותיהם הקבועות בעיתונות שלו ושל אחדים מעמיתיו, על הנעשה במציאות שאנו מנסים להתכחש לה, מתדפקים על דלתות הבועה שבה אני והדומים לי מנסים לחיות חיים נורמליים תחת לועו של הר הגעש. הספר מסכם את עבודתו העיתונאית של סרנה מאז הכניסה ללבנון ב-1982 עד יציאת עזה ב-2005. הוא מספר על פגישותיו ותצפיותיו מעבר לגבול, על עבודתו העיתונאית בחברת צלמים נועזים, על חוויותיו כמי שחי את השטח, לפעמים מסתנן מאחורי המחסומים ובורח כפלסטיני מפני החייל הישראלי. אולי הוא אינו מקורי עבור קוראי העיתונות הקפדניים, אולם כמסה ארוכה, החותרת לתת תמונה קוהרנטית של הכאוס שבתוכו אנו חיים, חוויית הקריאה היא בכל זאת שונה. אילולא היה מדובר במציאות שלי ושל ילדי, הייתי אומרת: כמה מרתק. מכיוון שהוא עוסק בנו-עצמנו, זהו ספר מייאש. קשה לקרוא את הנראטיב העגום הזה שאינו מוביל לשום מוצא, שאין בו ולו טיפה אחת של תקווה. הוא אפילו אינו אומר: אולי בדור הבא נדע שלווה. נחמתו היחידה היא בהולדתם של ילדים לו ולידידו הפלסטיני, אבל ברור שהילדים הללו יידעו עוד מלחמות. גורלם של הילדים שב ועולה מנקודות שונות בספר. במפגש משוררות אומרת דליה רביקוביץ: "חייב להיות ביטחון לילדים גם בתוך מאבק לאומי". ואילו המשוררת הפלסטינית פדואה טוקאן מתנגדת לה: "לא (...) כיבוש צריך להיות מסורב על ידי כולם, גם ילדים" (עמ' 41). סמלי האינתיפאדה הם ילדים שנהרגו, משני צדי המתרס. סרנה מרחיב עליהם את הדיבור, אך מתאר יותר את הפלסטינים ביניהם. במהלך שנת 1999 מציין סרנה כי "רצח ילדים הוא סימן אזהרה אחרון לחברה שדעתה משתבשת" (עמ' 269). מי יוכל להכיל את כל הסבל המתואר בספר? בכנס על הורות שבו נכחתי השבוע דיברה הפסיכואנליטיקאית אנה אפשטיין על ילדים הגדלים בצל מוראות טראומטיים ועל הישרדותם הנפשית. היא סיפרה על עצמה, ילדה שנאסרה באושוויץ יחד עם אמה, והשתמשה באחד מזיכרונותיה המוקדמים כדי להסביר כיצד הורה יכול לגונן על ילדו גם במצבים הקשים ביותר. וכך סיפרה (בתודה על התרגום העברי של מיכל לקס ואלדד מידן): "הגענו לאושוויץ ביום יפה של חודש יוני, אבל האוויר היה מלא עשן שחור, סמיך ובעל ריח מתקתק. זמן קצר לאחר הגעתנו שמעתי את אמי אומרת לאשה אחרת שלעשן יש ריח של בשר אנושי חרוך. כששאלתי את אמי אם זה ייתכן, היא משכה בכתפיה ואמרה: 'זו רק שמועה'. זה מה שהייתי צריכה לשמוע. עתה יכולתי לחזק את ההדחיה (disavowal) שלי, ולהיות מוגנת מפני המשמעות המאיימת של מה שהתרחש באושוויץ". את ההדחיה היא מגדירה כמצב פיצול, המאפשר להכיר במציאות, אך בה-בעת ובמקביל מאפשר גם את קיומה של האמונה במצב שמתאווים אליו. בספר שלפנינו לא מצאתי מאומה שיגן עלי מפני המשמעות המאיימת של הדברים. לספר מבנה עלילתי של טרגדיה. מתוך האיבה והמלחמה עולה דמותו של יצחק רבין ותקופת הסכמי אוסלו כזמנה היפה ביותר של החברה הישראלית, זמן הפריחה והתקווה. הספר מתעד את חוויית התקווה שנשבה לזמן קצר בעולמם של תושבי האזור - אלה שלא התנגדו למהלכי השלום כמובן. זוהי פסגת הנראטיב. אך מאז רצח ראש הממשלה הולכים הדברים מדחי אל דחי, מפיגוע להתנתקות, וכך עד היום - כשהמלחמה גועשת בתוך עזה ואיש אינו יכול לשער מה יהיו השלכותיה על חיי כולנו. בראשית שנת 1995 כבר אמר לסרנה טריה לארסן, שליח האו"ם לעזה, "או ששני העמים יצליחו יחד או שיתרסקו יחד. לטוב ולרע אתם צמודים זה לזה ואין סיכוי לניצחון של צד אחד על חשבון הצד השני" (עמ' 181). הנראטיב העיתונאי המובא בספר מציב במרכזו את רצח רבין, הצובע את כל הסיפורים עד הרצח, וממנו עד עתה. ההיסטוריה המסופרת כאן, הקופצת בין שנות ה-80 לימינו, בין האינתיפאדה הראשונה לשנייה ולמה שביניהן, נושאת אופי של סיפור המוביל אל נקודת שפל ידועה - רצח ראש הממשלה. אך ייתכן שנקודת השפל, לפי הגותו של סרנה, התרחשה כבר הרבה יותר מוקדם. באחד הקטעים על פגישתו עם הסופר ס' יזהר, מצטט אותו סרנה: "בחיים של אדם אחד ראיתי שתי ארצות, שונות לגמרי. אחת שנגמרה בשנות ה-50 וה-60, וארץ אחרת, חדשה שעברה מטאמורפוזה". את שיחתם, שנערכה לכבוד הוצאת מהדורה מחודשת של כתבי הסופר, מסכם סרנה כי יזהר נשמע "כפליט חסר אשליות יותר מאשר כסופר עברי המשקיף בגאווה על מעשה ידיו" (עמ' 101). כמו בטרגדיה חשובה, העלילה נבנית לא רק בשתי חטיבות של "לפני" ו"אחרי" האסון, אלא בשני קולות: קול התקווה המתחזק והולך עד התנפצותו, וקול הטירוף והחבלה ההולך ומתגבר במחתרת לצדו, עד התנגשותם הבלתי נמנעת, הידועה מראש לקוראי הספר הזה עתה. בבת אחת אנו נופלים אל תוך הסערה, לפי תיאורו של סרנה, העולם הרוגז והמאוכזב שלאחר הרצח, עולם המחסומים והחומות. העיסוק בשאלת מהימנותו של העד מובן מאליו על רקע הנאמר. בבחרו בכותרת "עד מדינה" משווה סרנה את דבריו לעדות משפטית והיסטורית כבדת משקל. אולם כל ראייה, ולו גם של מחקר היסטורי שנעשה בשוך האש והעשן ולא מלב לבם של המאורעות, מוגבלת לנקודת הראייה של המתבונן. ההיסטוריה כוללת תמיד את ארגון האירועים לסיפור המקנה להם משמעות. כפי שאמר הפסיכואנליטיקן בן זמננו, תומס אוגדן: "השוני בין ההיסטוריה לעבר הוא בכך שהעבר הוא פשוט אוסף של אירועים, בעוד שההיסטוריה היא יצירה המשקפת את האופן שבו אנו זוכרים את העבר, במודע ושלא-במודע, מציגים אותו, מעוותים אותו ומפרשים אותו". סרנה אינו מסתיר את נקודת המבט שלו או את המחנה שאליו הוא משתייך. בתארו את שנת 1993 ותקוותיה, בקטע החובר למה שלפניו - שיבתו של יגאל עמיר משליחותו בבריה"מ, ראשית לימודיו וההפגנה שבה הוא עומד עם שלט נגד רבין מעל כביש גהה - מוסר הכותב את מפתח הראייה שלו בכללותה. כאן הוא גולש לרגע לחייו הפרטיים ומספר על הבוקר שבו נולדה בתו ענת, ומוסר מעין מפתח הבנה לקוראיו: "ביום שבת, 6 בנובמבר שנת 1993, בשבע בבוקר, נולדה בתי ענת בבית החולים 'הקריה' הנמצא במתחם משרד הביטחון. היא ילידת תהליך השלום. אנו מביאים אותה לדירתנו הסמוכה לכיכר העירייה שנקראת עדיין כיכר מלכי ישראל. תקרת החדר שמעל עריסת התינוקת צבועה בכחול שמים ומשובצת בשבעה כוכבי נייר כסופים. לזמן-מה אני מדמה שבתי, השקטה מאחיה, הנמה היטב בלילות, נולדה לתוך זמן חדש שבו גברה השקפת העולם של אביה, ובשלו פירות השלווה" (עמ' 144). במקום אחר הוא אף אומר בגילוי לב, שאולי המשיכה האדירה של החיים תחת אש, שאותם הוא מתעד, היא עבורו דרך לבריחה מהדכדוך הפרטי והסערות האישיות בחייו, ומספר על חבריו המייחסים לו "משאלת מוות" שבגינה הוא ממשיך להתרוצץ בשטחים. כך או כך, לעד אין מנוס מנקודת הראייה שלו במרחב ובזמן. נקודת ראייה זו קובעת מה יראה ומה ייגרע מהתמונה שיצייר. אין בנמצא צילום אובייקטיבי. מי שרואה את הדברים מעל הגשר אינו רואה אותו נוף שבו צופה מי שעובר מתחתיו. מי שתיאר את האירועים ב-1989 לא היה יכול לדעת את סופם ב-2006. גם עבור הערבים, שחגגו בראשית שנות ה-90 את עצמאותם המתקרבת, אין הסכמי אוסלו היום בבחינת החלום המתוק שנגנז. "השלום של אוסלו היה טוב רק לכמה פקידים אצלנו. שלום של עשירים, לא של אמיצים" (עמ' 295), הם אומרים, שותפים להעדר התקווה. גיחותיו של סרנה אל הצד השני, כפי שהוא עצמו יודע וכותב, מצרפות אותו זמנית אל מי שצופה בנו מן הצד השני. "זהו מראה טעון, חתרני, כי זווית הראייה מפרשת את הנוף (...) רשומון, מכל זווית מתחלף הנראטיב. לא אחת הוא מתהפך", הוא כותב (עמ' 292). במקום אחר, בפרק המכונה "אחרי ההרס", הוא מספר כיצד כל צד מונה רק את קורבנותיו שלו. "לכל צד התינוק ההרוג שלו, הילדה שתומת העין, היתום, הגיבור, הנס שלא ייאמן, המשפחה ששכלה שניים. כל צד מתעלם מנפגעי הצד השני כאילו הם מערערים את צדקת טיעוניו" (עמ' 373). עד מתי? ספרה של פרופ' עמיה ליבליך, "ילדי כפר עציון", ראה אור בהוצאת כתר ואוניברסיטת חיפה