הניסיונות למחוק את הכפרים הערביים שנשארו ריקים אחרי מלחמת העצמאות לא פסחו על מקומות קדושים ושרידים ארכיאולוגיים. עכשיו מתברר שבצמרת צה"ל היתה מדיניות מכוונת לפוצץ מסגדים, לפחות שלושה מהם הוחרבו בהוראתו של משה דיין, אז אלוף פיקוד הדרום. הרמטכ"ל יגאל ידין, ארכיאולוג ובנו של ארכיאולוג, לא התרגש מהתלונות של מחלקת העתיקות
משה דיין (עדיין בדרגת סגן-אלוף), שנתן את הפקודה לפוצץ. בתמונות הקטנות: משמאל, שמואל ייבין, ראש מחלקת העתיקות, שהתריע; מימין, הרמטכ"ל יגאל ידין, שלא הגיב בתקיפות
ההעיירה מג'דל, היום אשקלון, היתה עדיין עיר מעורבת ביולי 1950. כ-3,000 פלסטינים התגוררו בה בגטו סגור ומגודר, לצד התושבים היהודים שזה מקרוב באו. לפני המלחמה, היתה מג'דל מרכז מסחרי ומנהלי, עם 21 אלף תושבים, וגם חשיבות דתית גדולה היתה לה: בקרבתה, בין חורבות אשקלון העתיקה, עמד משהד נבי חוסיין, מבנה עתיק שהוקם בסוף המאה ה-11 ובו, לפי המסורת, נטמן ראשו של חוסיין בן עלי, נכדו של הנביא מוחמד, שמותו בקרב בכרבלא שבעיראק סימן את הקרע בין שיעים לסונים בעולם המוסלמי. עולי רגל מוסלמים, לאו דווקא שיעים, נהגו לפקוד את המקום. מיולי 1950 לא נשאר להם מה לפקוד. צה"ל פוצץ את נבי חוסיין.
זה לא היה האתר המוסלמי הקדוש היחיד שנהרס אחרי מלחמת העצמאות. לפי ספר של ד"ר מירון בנבנשתי, מ-160 המסגדים שעמדו לפני המלחמה בכפרים הפלסטיניים שנכללו בהסכמי שביתת הנשק בשטח ישראל, היום עומדים על תלם פחות מ-40 מסגדים. מה שיוצא דופן במקרה של משהד נבי חוסיין הוא שיש תיעוד להרס הזה, יש קבלת אחריות ישירה מצד לא אחר מאשר אלוף פיקוד דרום באותם ימים, קצין ושמו משה דיין. התיעוד מלמד על כך שפיצוץ המקום הקדוש באשקלון היה פעולה מכוונת, חלק ממבצע נרחב יותר, שכלל לכל הפחות שני מסגדים נוספים, אחד ביבנה והשני באשדוד.
את התיעוד הזה צריך לזקוף דווקא לזכותו של איש ממסד גמור: שמואל ייבין, אז ראש מחלקת העתיקות, הגלגול הראשון של רשות העתיקות. ייבין - כפי שאומר רז קלטר, ארכיאולוג שחקר את שני העשורים הראשונים של הארכיאולוגיה במדינת ישראל - לא היה פעיל פוליטי, וגם לא לוחם למען זכויות הערבים. ייבין, מסביר קלטר, היה פשוט איש מדע, חניך האסכולה הבריטית, איש מחלקת העתיקות של ממשלת המנדט, שחשב שעל מבנה עתיק ועל מקום קדוש צריך להגן מפני הריסה, לא משנה אם הוא קדוש ליהודים, לנוצרים או למוסלמים. לכן הוא שלח מכתבי מחאה, לכן הוא נחשב לנודניק בעיני מפקדי צה"ל.
"הגיעה אלי ידיעה כי לפני זמן קצר פוצץ הצבא את הבניין הגדול בשטח חורבות אשקלון והנודע בשם מקאם א-נבי חוסיין, שהוא בניין קדוש לעדה המוסלמית", כתב ייבין ב-24 ביולי 1950 אל סגן-אלוף יעקב פת, ראש המחלקה לתפקידים מיוחדים במשרד הביטחון, עם העתק לרמטכ"ל אז, יגאל ידין, ולפקידים בכירים אחרים. "הבניין הזה עדיין עמד על תלו בשעת ביקורי האחרון במקום ב-10 ביוני, כלומר
צריח המסגד ביבנה. המסגד עצמו, מבנה בן אלף שנה, פוצץ ב-9 ביולי 1950
צילום: דן קינן
שלטונות הצבא לא מצאו כל סיבה להריסתו למן ימי הכיבוש ועד אמצע 1950. קשה לי לחשוב כי המקום פוצץ בזיקה אל עניין המסתננים, שכן מסתננים לא פסקו לחדור לסביבה במשך כל הזמן הזה".
הפיצוץ, דרך אגב, היה מוצלח מאוד. מהמבנה העתיק והקדוש הזה לא נותרה אפילו אבן.
התלונה של ייבין היא לכאורה על ענייני נוהל, אבל רק לכאורה. הצבא צריך להבין שיש "בניינים מקודשים", הוא כתב, ואם בכל זאת רוצה הצבא לעשות בהם איזושהי פעולה, "מן הדין ומן היושר ומן הנימוס הוא לבוא בדברים תחילה עם המוסדות המפקחים על השטחים והבניינים האלה ולהיוועץ איתם כדי לחפש דרכים להימנע מפעולות הרס". אבל זה לא קורה, קבע ייבין. "נמסר לי כי באותה שעה עצמה פוצץ גם המסגד בכפר הנטוש אשדוד", הוסיף ייבין. "אין זה המקרה הראשון. כבר היו לי הזדמנויות רבות להפנות את תשומת לבך על מקרים כאלה במקומות אחרים, גם הוצאו הוראות מפורשות מטעם הרמטכ"ל ביחס לשמירת בניינים ומקומות כאלה; אך כנראה שכל זה אינו מועיל למפקדים מסוג מסוים... סבורני כי המפקד האחראי לפיצוץ זה צריך להיתבע לדין ולהיענש, שכן במקרה זה לא היתה גם הצדקה של פעולה מהירה המותנית במלחמה".
סא"ל פת, כך מתברר מעיון בארכיון צה"ל, העביר את תלונתו של ייבין אל הרמטכ"ל ידין. אך נראה שידין, לימים הארכיאולוג מספר אחת בישראל ובנו של פרופ' אליעזר סוקניק, ארכיאולוג ידוע בזכות עצמו וקולגה של ייבין במחלקת העתיקות המנדטורית, לא ממש התרגש. בתחתית מכתבו של פת, עם התלונה על פיצוץ המסגד, יש רישום בכתב-יד: "1. אשר קבלת המכתב ותודיע שהעניין בטיפול...; 2. תצרף לחומר של דיין לפגישתי עם ב.ג.".
סביר מאוד להניח שכתב היד הוא של ידין עצמו, שכן קשה להאמין שמישהו אחר היה מסוגל להיפגש עם בן גוריון עם "חומר של דיין". וידין, כך מתברר מרישום נוסף בכתב יד על המכתב, לא ייחס לתלונה יותר מדי חשיבות. "תבן לעופריים", הוסיף שם בכתב ידו - כלומר, בתלונה של ייבין אין שום חדש, העניין מוכר וידוע.
גם דיין לא ממש התרגש. במכתב תשובה ששלח אל לשכת הרמטכ"ל, כנראה ב-10 באוגוסט (התאריך אינו ברור), תחת הכותרת "הריסת מקום קדוש", כתב דיין: "1. הנני מבקש לענות על מכתב זה בעל פה לרמטכ"ל. 2. הפיצוץ נעשה ע"י מחוז השפלה ולפי הוראותי". המלים הראשונות של סעיף 2 מחוקות בקו, אבל מכתב מ-30 באוגוסט מסיר כל ספק. דיין השיב שם על מכתב בנוגע "לפגיעה בעתיקות באזור אשקלון": "הרמטכ"ל פנה אלי ומסרתי לו את הסברותי; הפעולה נעשתה לפי הוראותי".
התשובה הזאת היתה מביכה עד כדי כך שיעקב פרולוב, ראש מחלקת מבצעים במטכ"ל, פנה במכתב אל לשכת הרמטכ"ל כדי שיסבירו לו מה לענות לייבין. "היתה כאן טעות ויש להניח שלא תקרה שוב", הורה לו מישהו בכתב-יד שנראה זהה לכתב ידו המשוער של ידין במכתב הקודם. הטיוח, מתברר, הוא לא המצאה חדשה.
הנוף החדש
שלא במפתיע, זה אכן קרה שוב. בסוף אוקטובר שלח ייבין מכתב נוסף, הפעם ישירות לידין. במכתב הזה הוא התלונן על "פיצוץ המסגד העתיק ביבנה", מבנה בן אלף שנה שצריחו עומד עד היום על גבעה בדרומה של יבנה, ליד תחנת הרכבת. ייבין הזכיר לידין שהובטח לו שהאחראים יבואו הפעם על עונשם, אבל עכשיו התברר לו שיש פער בלתי מוסבר בין הפקודות המפורשות האוסרות על פגיעה במסגדים לבין המדיניות בשטח.
"עתה קיבלתי תשובה רשמית מראש לשכתך (מיכאל אביצור) ולאחר מקרא הדברים הנני אובד עצות לגמרי", כתב ייבין לידין. "מצד אחד מונחת לפני פקודתך המפורשת שבה מדובר בפירוש על שמירת מקומות בעלי ערך ארכיאולוגי או היסטורי... מצד שני אני קורא במכתבו של סגן אלוף מיכאל אביצור, כי המסגד ביבנה 'פוצץ ב-9 ביולי 1950, לפני המועד שבו הודיעו על הפסקת פיצוץ מסגדים'. כיצד ליישב את שני הדברים?"
הציטוט שמצטט ייבין ממכתבו של אביצור מבהיר שפיצוץ מסגדים היה תופעה נרחבת מספיק עד שהיה צורך בהוראה מיוחדת לעצור אותה. ייבין עצמו כתב בהמשך המכתב, כי "שיחותי על עניינים אלה (פיצוץ מסגדים) עם כמה אנשים שלהם יד בטיפול בענייני המדיניות בדבר הזה מדאיגות אותי ביותר". הוא לא ציין עם מי שוחח אבל העיר כי "לא על הכל אני רואה אפשרות לעצמי לכתוב במפורש".
דוד איל (לשעבר טרוטנר), שהיה המפקד הצבאי של מג'דל באותם ימים, אומר ש"אינו רוצה לחזור" אל התקופה ההיא. ההיסטוריון מרדכי (מורל'ה) בראון, שהיה ראש לשכתו של דיין כרמטכ"ל ונשאר מקורב אליו שנים רבות, אומר שהוא עצמו לא שירת באותה תקופה בפיקוד דרום, ולכן אינו מכיר את פיצוצי המסגדים באשקלון, ביבנה ובאשדוד, ובכל מקרה לא שמע מדיין מעולם על פקודה כזאת.
"בתור מ"פ בפיקוד מרכז גירשנו את הערבים מזכרייה (היום כפר זכריה), אבל לא הרסנו את המסגד והוא עומד עד היום", אומר בראון. "אני יודע שבדרום, בכפר בריר ובהוג' (ליד ברור חיל של היום), גילחו את הכפרים והמסגד נעלם יחד איתם, אבל לא מוכרת לי פקודה להרוס רק מסגדים. זה לא נראה לי סביר".
פרשת הרס המסגדים אינה מופיעה בספר שכתב קלטר, "Just Past? The Making of Israeli Archeology" ("אך ורק עבר? ראשית הארכיאולוגיה הישראלית"), שיצא לאור בבריטניה לפני כשנה. קלטר, ארכיאולוג שעבד ברשות העתיקות בעשרים השנים האחרונות, אינו רואה את עצמו כ"היסטוריון חדש" ואין לו שום חשבון פתוח עם הציונות או עם המדינה, ובכל זאת סיפורה של הארכיאולוגיה הישראלית מצטייר בספרו במידה לא מבוטלת כסיפור של הרס: הרס מן היסוד של ערים וכפרים, הרס של תרבות שלמה, על ההווה שלה אבל גם על העבר שלה, מתבליטים חיתיים בני 3,000 שנה ועד בתי כנסת ששכנו בתוך רבעים ערביים שנהרסו, ממאוזוליאום רומאי נדיר (שנפגע, אך ניצל מהריסה ברגע האחרון) ועד מבצרים שפוצצו זה אחר זה. ואלמלא כמה משוגעים לדבר, כמו ייבין ואחרים, שהתחננו על נפשם של המונומנטים ההיסטוריים האלה, ייתכן שהיו נמחקים כולם מעל פני האדמה.
הרס זה, כך מתברר מהתעודות המצוטטות בספר, נגרם רק בחלקו הקטן מאוד בסערת הקרבות, ורובו ככולו נעשה מאוחר יותר, משום ששרידי העבר הערבי הפריעו לנוף החדש והזכירו עובדות שכולם רצו לשכוח. "החורבות מכפרים ערביים ושכונות ערביות או גושי בניינים העומדים שוממים מאז 1948 מעוררים אסוציאציות קשות הגורמות נזק מדיני ניכר" - כתב באוגוסט 1957 א' דותן ממחלקת ההסברה במשרד החוץ במכתב המצוטט בספרו של קלטר, שעותק ממנו נשלח גם אל ייבין ממחלקת העתיקות - "בתשע השנים האחרונות פונו חורבות רבות... אולם אלה ששרדו בולטות עתה ביתר שאת בניגוד חריף לנוף החדש. מן הראוי איפוא לפנות את החורבות שאין להן תקנה או שאין להן ערך ארכיאולוגי".
המכתב, העיד הכותב דותן, נכתב "לפי הוראותיה של שרת החוץ". למי שמתעניין, שרת החוץ היתה אז גולדה מאיר.
אשקלון, המקום שבו עמד מבנה קדוש למוסלמים מן המאה ה-11 עד יולי 1950. מאמינים ממשיכים לעלות לרגל
צילום: דן קינן
ייבין ואנשי אגף העתיקות שלו, מגלה קלטר בספרו, ניסו מפעם לפעם לעצור את ההרס הזה. לא תמיד, לא באופן עקבי, ולא מסיבות מוסריות או מתוך כבוד מיוחד לבני האדם (הערבים) שחיו במשך מאות שנים בערים וברבעים האלה. הנימוקים שלהם היו מדעיים, וקלטר משוכנע שהגישה הזאת נבעה מהרקע שלהם. לפני 1948 הם עבדו במחלקת העתיקות המנדטורית, תחת הנהלה בריטית ולצד עובדים ערבים. קלטר מספר שבתוך המחלקה הם נלחמו על "ייהוד" שמות של אתרי עתיקות, אבל נשארו נאמנים לה עד כדי כך שאחרי החלטת החלוקה בנובמבר 1947 הציע ייבין שמחלקת העתיקות תישאר מאוחדת גם לאחר חלוקת הארץ למדינה יהודית ולמדינה ערבית. סוקניק, אביו של ידין, אף הלך צעד אחד רחוק יותר. "אינני מאמין שהמדינה העברית תשמור על עתיקותיה", הוא אמר בדיון שהתקיים בדצמבר 1947. "עלינו לשים סוברניות מדעית מעל לסוברניות הפוליטית. אנחנו מעוניינים בארכיאולוגיה של כל הארץ, והדרך היחידה היא מחלקה אחידה".
עדות שקר במגידו
"ייבין לא היה הארכיאולוג הכי גדול בעולם, אבל היתה לו יושרה אישית, שלפי המורשת הבריטית זו התכונה החשובה ביותר", אומר קלטר. "אבל המורשת הזאת לא התאימה ללאומנות של שנות החמישים, כי בן גוריון רצה למחוק את כל מה שהיה, למחוק את העבר האיסלאמי".
בעיניו של בן גוריון, כל מה שהיה קיים בארץ לפני חידוש הישוב היהודי היה שממה. "כובשים זרים עשו ארצנו למדבר", הוא אמר בכנס של החברה לחקירות ארץ ישראל ב-1950. מכאן מובן הכישלון של ייבין ואנשים כמוהו לשמר משהו מן העבר הזה. דווקא בשנות החמישים, כשהארכיאולוגיה היתה להיט וארכיאולוגים כידין היו לגיבורי תרבות, אנשי מדע נדחקו הצדה מעמדות ניהול. ייבין נאלץ להתפטר ו"אנשי ביצוע" כטדי קולק קיבלו למעשה את ניהול אתרי העתיקות החשובים של ישראל.
מחלקת העתיקות הוקמה רשמית ביולי 1948, כחלק ממחלקת העבודות הציבוריות (מע"צ) במשרד העבודה. עוד לפני הקמת המחלקה, פעלו ותיקי אגף העתיקות המנדטורי בניסיון לשמור על העתיקות, ובעיקר למנוע ביזה - לא תמיד בהצלחה. המוזיאון בקיסריה נשדד כולו, זה היה גם גורלם של הממצאים והמסמכים בתל מגידו, שרוכזו במשרדי משלחת החפירות מאוניברסיטת שיקגו, שהחלה לחפור במקום עוד בשנות העשרים. אוספים נדירים, כמו האוסף במנזר נוטרדאם בירושלים, נעלמו כמעט לחלוטין, אוספים פרטיים וחנויות לעתיקות ביפו ובירושלים נשדדו גם כן.
"מבית הנכות הממשלתי נעלמו כל החפצים (יותר ממאה שברי כתובות וחלקי עמודים)", דיווח עמנואל בן דור, מי שהתמנה אחר כך לסגנו של ייבין באגף העתיקות, על ביקורו בקיסריה, "האוסף שהיה במשרדו של הפטריארך היווני נהרס". הפגיעה במגידו היתה מביכה במיוחד, משום שאת החפירות במקום ביצעו ארכיאולוגים אמריקאים והקונסוליה האמריקאית ביקשה לדעת מי אחראי לחורבן. נפתחה חקירה בראשותו של ייבין. המפקדים המקומיים טענו שהיחידות הערביות הן שהרסו את המקום. ייבין גילה שזה לא נכון, וחיילים ישראלים הם שבזזו את האתר ואחר כך שרפו את משרדי משלחת החפירות.
בדו"ח הסודי שכתב ציטט ייבין ממכתב פנימי של היחידה שפעלה באזור: "בהתייעצות עם המג"ד וקצין המבצעים של החטיבה סיכמנו שבמקרה של חקירה על ידי הקונסול האמריקאי... נעיד (למרבה הבושה) עדות שקר, שהמקום נמצא במצב זה עם כיבושו ושהפשע בוצע על ידי הערבים לפני בריחתם".
רז קלטר. לראשית הארכיאולוגיה הישראלית יש במה להתבייש
צילום: דניאל צ'צ'יק
אבל שוד עתיקות היה רק חלק קטן מהבעיה. ההרס היה הבעיה העיקרית. באוגוסט 1948 התחיל הצבא להרוס את טבריה העתיקה, ככל הנראה בהחלטה מקומית. הניסיונות להציל משהו מהפנינים של העיר המיוחדת הזאת עלו בתוהו. בספטמבר ביקר שם יעקב פינקרפלד, איש "משמר המונומנטים" במחלקת העתיקות.
"בטבריה העתיקה התחיל הצבא בפיצוץ רצועת בתים נכבדת בעיר העתיקה", כתב פינקרפלד בדו"ח שלו. "הודגשה בשיחות עם כל האנשים האחראים במקום חשיבות מיוחדת של האבן העתיקה שבה תבליט האריות, שהיתה בנויה בתוך אחד הכתלים. הובטחה לנו שמירה מיוחדת על עתיקה זו מלפני 3,000 שנה, אולם בביקורי האחרון מצאתי דווקא אבן זו מפוצצת לרסיסים". ההרס של טבריה היה עצום כל כך, שאפילו בן גוריון הופתע כשעמד עליו בביקורו בעיר בתחילת 1949.
בלהט ההרס נפגעו לפעמים גם מקומות קדושים ליהודים. בביקור בחיפה באוגוסט 1948 גילה ייבין שהצבא הורס חלקים ניכרים מהעיר הערבית באזור כיכר חמרה (כיכר פאריס של היום), בניצוחו של מהנדס העיר. בלשונו המאופקת הביע ייבין תמיהה על ההרס הזה: "בעינינו ראינו הריסות חציו של בניין ששימש בית כנסת ברחוב היהודים... לדברי יהודים מגרי המקום שהסתובבו בין ההריסות נהרסו שם עוד שניים עד שלושה בתי כנסת... נראה כי בתשומת לב אפשר היה להימנע מפגיעה בבניינים קדושים אלה".
רושם מדכא
את הכפרים התחילו להרוס מיד עם תום הקרבות. בסיורו בצפון ראה ייבין את הצבא מפוצץ כפרים ליד טבריה וליד הר תבור, וביקש שלפני שמפוצצים את הכפרים יתייעצו עם אנשי עתיקות, כי "בהרבה כפרים משוקעות בבתים אבני בנייה עתיקות". בזרעין (היום קיבוץ יזרעאל) פוצצו את המגדל הצלבני, באום ח'אלד שליד נתניה פוצצו את המבצר.
אבל היו גם הצלחות: בשפרעם ניתנה הוראה לפוצץ את המבצר, אבל איש מחלקת העתיקות הגיע ממש ברגע האחרון ומנע את הפיצוץ. באל-מזיירע (כפר מדרום לראש העין) קרה ממש נס. הצבא השתמש במבנה עמודים נאה שעמד במרכזו של הכפר הנטוש כמטרה למטווח, כנראה בלי לדעת שזהו "המאוזוליאום היחיד ששרד במדינתו מהתקופה הרומאית", כדברי ייבין. אבל כשהוחלט לפוצץ את המאוזוליאום הזה ביולי 1949, בא למקום מפקח עתיקות, והפיצוץ נמנע. היום המקום מוכר כ"חורבת מנור" והוא מומלץ בכל הצעות הטיולים באזור.
קלטר מספר כי בפברואר 1950, ביוזמתם של ייבין ואנשים אחרים, שהבינו כנראה שאם לא תהיה התערבות ממשלתית, העבר האורבני של ארץ ישראל פשוט ייעלם, הסכים בן גוריון להקים ועדה ממשלתית ל"אתרים ומונומנטים קדושים והיסטוריים". נציגים בכירים מהצבא וממשרדי הממשלה השתתפו בה, ובאוקטובר 1951 היא הגישה את הדו"ח שלה. במסקנות שלה נכתב כי צריך לשמר "כיחידות שלמות" את "עכו, כמה רבעים בצפת, חלקים מעטים מיפו וטבריה, חלקים מעטים מרמלה ולוד, כמה חלקים מתרשיחא". הקרב על שימור יתר הערים ומאות הכפרים כבר היה אבוד.
אבל גם בסיכומים האלה המוסדות לא עמדו. קלטר מספר שייבין היה אחד הראשונים שנאבקו נגד ההחלטה להרוס את יפו כולה, שהתקבלה באוגוסט 1950. אחר כך הצטרפו למאבק גם אמנים שהתיישבו בעיר הנטושה, וגם אנשי רשות הפיתוח, וכך ניצלו כמה רבעים מהרס מוחלט. בלוד הוא הצליח פחות. ביוני 1954 כתב ייבין מכתב מחאה לשר החינוך בעקבות ההחלטה על "הריסת הרובע העתיק בעיר לוד". החוק הישראלי, בהמשך לחוק הבריטי, קבע שרק מה שנבנה אחרי 1,700 נחשב "עתיקה", אבל ייבין כתב שצריך לשמר גם את האתרים האלה, למען התיירות, אבל גם משום שהם "נכסים תרבותיים וחינוכיים ותעודות היסטוריות חיות שכל מדינה נאורה חייבת בשימורם".
מספרו של קלטר אפשר להתרשם בבירור שההרס לא היה מקרי, ומי שביצע אותו היה מודע למשמעות שלו. המצע הרעיוני של ההרס הזה מפורט באותו מכתב שנשלח ממשרד החוץ באוגוסט 1957 לפי בקשתה של גולדה מאיר. לאחר שאיש המשרד, אותו א' דותן, ביקש ממנכ"ל משרד העבודה "לפנות את החורבות", הוא פירט "ארבעה סוגים" של "חורבות" והנימוקים להריסתן:
"ראשית יש להיפטר מחורבות בלב ישובים יהודיים, במרכזים חשובים או בעורקי תחבורה מרכזיים; טיפול מהיר טעונות החורבות של כפרים אשר תושביהם נמצאים בארץ, כגון ברווה שמצפון לשפרעם וחורבות ציפורי; באזורים שאין בהם פיתוח, כגון לאורך מסילת הברזל מירושלים לבר-גיורא, מתקבל רושם מדכא של ארץ תרבות שנשמה; כן יש להפנות תשומת לב לחורבות שבאזורי תיירות מובהקים, כגון חורבות הכפר הצ'רקסי בקיסריה, העומד על תלו, אך שומם... אי לזאת היה רצוי שמשרד העבודה ייטול על עצמו את המשימה של פינוי ההריסות... מן הראוי להביא בחשבון כי שיתופם של גורמים לא ממשלתיים מצריך זהירות היות ומבחינה מדינית היה רצוי שהמבצע יבוצע בלי שאיש יעמוד על משמעותו המדינית".
קלטר אומר שהוא הופתע לגלות את היקף ההרס, אבל במידה מסוימת הוא מבין ללבם של ההורסים. ההחלטה לא לאפשר לפליטים הפלסטינים לחזור היתה בלתי נמנעת לדעתו, אם רצו להקים כאן מדינה יהודית. אלה היו כללי המשחק בעולם באותן שנים, הוא אומר, ואם הישוב היהודי היה מפסיד ב-1948, סביר שהמנצחים הערבים היו נוהגים כלפי היהודים בצורה דומה. ומשום שלא היתה אפשרות לשמר מאות ערים וכפרים פלסטיניים נטושים, לא היתה ברירה אלא להרוס את רובם, טוען קלטר. גם אין בלבו על כך שהארכיאולוגים הישראלים של ראשית המדינה דאגו כמעט אך ורק לאתרים יהודיים, או במקרה הטוב לאתרים נוצריים או רומאיים, והתעלמו כמעט לחלוטין מאתרים מוסלמיים. טבעי שחוקרים מתעניינים קודם כל בתרבות שלהם, אומר קלטר. וחוץ מזה, יחסית ללחץ הפוליטי שהופעל עליהם מצד אנשים כמו בן גוריון, ששאפו במוצהר למחוק את העבר הערבי של הארץ הזאת, הם התנהגו בכבוד. "לראשית הארכיאולוגיה הישראלית יש במה להתבייש, והרבה במה להתגאות", כתב קלטר.
ובכל זאת, אומר קלטר, הספר שלו הוא "ספר על אובדן, על מה שהיה יכול להיות פה ולא נהיה. אובדן של ארכיאולוגיה שהתחילה עם מסורת מדעית ולא המשיכה, אובדן של מידע היסטורי עצום, אובדן של נוף הכפרים. אני לא חושב שנוף הכפרים הזה היה שייך לנו, הוא שייך לאנשים שישבו פה, אבל בכל זאת יש כמיהה אל הנוף האבוד הזה. אנחנו לא יכולים להחזיר אותו, אבל לפחות כדאי שנכיר באמת ולא נשקר לעצמנו".
קלטר אומר שהמזל הגדול של הארץ הזאת הוא שיש בה כל כך הרבה מונומנטים, שלא היתה אפשרות להחריב את כולם. אבל גם אלה שנחרבו, ממשיכים איכשהו לחיות בחיים אחרים. משהד נבי חוסיין, אותו מבנה קדוש באשקלון, גולח אמנם לחלוטין ב-1950, אבל המאמינים המוסלמים לא ויתרו עליו, ולפני כמה שנים הקימו האיסמעילים, כת הקשורה לשיעים שמרכזה בהודו, מעין במת שיש קטנה במקום שבו עמד המשהד העתיק, ומאז פוקדים אלפי מאמינים מדי שנה את האתר הנמצא בשולי בית החולים ברזילי. ביבנה נשאר רק צריח מהמסגד העתיק שגולח, ולצדו גלי הריסות ועץ תאנה אחד, אבל בביקור באתר לפני שבוע נראתה על הגבעה חבורה של אתיופים קשישים מתפללים בדבקות תחת עץ התאנה הזה. כאילו המקום הזה נשאר קדוש, גם אם תושביו התחלפו. *
