בימים אלה, כשברקע הדי האירועים למלאות ארבעים שנה למלחמת ששת הימים, מלאו מאה שנים להולדתו של אחד מהמבקרים השנונים והלוחמניים שידעה התרבות הישראלית בכלל, ומוסף "תרבות וספרות" בפרט, הלא הוא ברוך קורצווייל (נולד ב-12.7.1907. התאבד ב-1972). קורצווייל היה מי שניסח כבר ב-1970 את המלכוד שהגיעה אליו הציונות עם כיבוש שטחי ארץ-ישראל שמעבר לקווי 67':
"הציונות המגשימה נלכדה ברשת מושגיה. לנטוש אותם, פירוש הדבר להודות בכישלונה כדוברה ומוציאה-לפועל של רציפותה ההיסטורית של היהדות. המשיח החילוני אינו יכול לסגת; הוא יכול רק למות. בזה הוא משלם את המחיר בעד ניסיונו הנועז למסור את גורל היהדות למעגל ההיסטורית החילונית.
"הנסיגה מעמידה את הציונות ואת המדינה על מהות הסתירה שבין היסטוריוסופיה אלוהית לבין היסטוריוסופיה
עגנון, קורצווייל ואצ"ג, 1967. "משוררינו הגדולים, ובראשם ביאליק ואורי צבי גרינברג... ידעו על אימת האובדן, המתלבש באיצטלה של תחייה"
תצלום: פוטו "סגנון"
חילונית, שהיא תמיד היסטוריוסופיה של העוצמה. מכאן ואילך לא ייתכן עוד להלביש את הפעולות והתוצאות של ההיסטוריזציה של היהדות באצטלת הרציפות והקונטינואום של היהדות הדתית (...) תקיעת שופרות של כל הרבנים הראשיים על-יד הכותל לא ישנו במאומה, ומעתה הנן פעולות מאגיות גרידא. אין גם אתחלתא דגאולה בשעה שהגאולה השלמה הושגה ונוטשה".
לדעתו, הציונות ש"נלכדה ברשת מושגיה" נחשפה, לפתע פתאום, כאותו "אוטומט-השחמט" שדיבר עליו ולטר בנימין ב"תיזות על מושג ההיסטוריה" - בובה המסוגלת להגיב תגובה ניצחת לכל מהלך של שחמטאי מתחרה - רק מפני שבתוכה הסתתר "גמד גיבן שהיה רב אומן במשחק השחמט" - התיאולוגיה. במקרה הציוני היה "הגמד התיאולוגי" גלוי כביכול, אך ניצחונן הגדול של הציונות והמדינה הביא לפרידתן הסופית מהאשליה בדבר קיומו, והותיר אותן נטולות כל אפשרות ויומרה של "המשך" המסורת היהודית.
הקירבה הרעיונית שבין ניתוחיו של קורצווייל לתיזות של בנימין איננה מקרית; למעשה היה קורצווייל ממשיך של המסורת הוויימארית שבתוכה גדל ואת אווירה נשם מצעירותו. קורצווייל, נצר למשפחת רבנים מוראווית, הגיע בנעוריו לפרנקפורט, שם למד בישיבתו של הרב שלמה ברויאר ובניו (ביניהם יצחק ברויאר, מגדולי הוגי הדעות של היהדות האורתודוקסית בגרמניה), ולאחר מכן באוניברסיטה המקומית. השילוב שבין חינוכו התורני הנרחב לבין לימודי הספרות הגרמנית, הפילוסופיה, הפסיכולוגיה וההיסטוריה באוניברסיטת פרנקפורט עיצב את דמותו של קורצווייל כאינטלקטואל מבריק המחויב לערכי המסורת היהודית, ויחד עם זאת מעורה עמוקות בזרמי הרוח והתרבות האירופית של זמנו.
שילוב זה תרם, ללא ספק, לעמדת ה"אאוטסיידר" העתידית של קורצווייל כמבקר וסטיריקן בולט למשך שנים רבות, שהושפע עמוקות מן הסטיריקן הווינאי, היהודי המומר קרל קראוס. קורצווייל אימץ כמה מההשקפות הביקורתיות הבולטות של קראוס בנוגע לשקר שבאמונת ה"קידמה" וההתפתחות המדעית; את רגישותו הרבה למלה הנאמרת והנכתבת ולמה שעומד מאחוריה, וכן, כפי שציין חוקר-קורצווייל, יעקב אברמסון, את "התחושה האפוקליפטית של הימצאות על קו הקץ" כסיטואציה קיומית.
ואולם, את התחושה האפוקליפטית הכלל-עולמית של קראוס, היהודי המתבולל, שבאה לידי ביטוי ביצירת-ענק כמו "ימיה האחרונים של האנושות" ונבעה מאוניוורסליזם הומניסטי על-לאומי, המיר קורצווייל, היהודי המאמין והמחויב לדתו, בחרדה לקיומה ולהישרדותה של היהדות בעידן המודרני, משולל האמונה. אפשר לומר כי את ה"צורה" שאל קורצווייל מהתרבות הכללית, ובמיוחד הגרמנית, אך התוכן היה ונשאר יהודי-קלאסי.
כבר בימיו בפרנקפורט נודע קורצווייל כבעל מזג סוער במיוחד ונטייה נפשית ואמנותית אל הסאטירה - כפי שציין ההיסטוריון יעקב כ"ץ שהכיר היטב את קורצווייל מימי לימודיהם המשותפים בפרנקפורט (והיה ברבות הימים לאחד ממושאיה הבולטים של ביקורתו הסאטירית על חוקרי "מדעי היהדות" שהתפרסמה מעל דפי מוסף זה):
"שוב עלה הנושא הנצחי. שביעות הרצון העצמית של בני הסביבה (=היהודית-אורתודוקסית) השקועים בדקדוקי מנהגים ובמחלוקות קטנוניות, מבלי להבחין בתהום הפעורה לרגליהם עקב התערערות מערכת הערכים הבורגנית שגם האורתודוקסיה נשענת עליה. (...) עתה יצא הקצף נגדי, הואשמתי שאני מייפה את פני המציאות ומצייר לעצמי תמונה אידיאלית שלא היתה ולא נבראה. 'אתה קורצווייל', אמרתי, 'אינך רואה לעולם את התמונה, אתה רואה מיד את הקריקטורה'" (מתוך: "במו עיני", אוטוביוגרפיה של היסטוריון).
אכן, כישרונו הסטירי של קורצווייל "לראות מיד את הקריקטורה", בא לידי ביטוי מובהק בכתיבתו הפולמוסית כמבקר תרבות. רגישותו הרבה אל המלה ואל "חילול המלה כחילול החיים" הביא אותו לתקוף בחריפות את דרך הצגת הציונות כהמשכה של היהדות על ידי שימוש במלים "מסורתיות" תוך כדי הוצאת העוקץ המטאפיסי השוכן בהן, כביכול. באופן דומה העניק קורצווייל תשומת לב מיוחדת ל"דובריה המדומים של היהדות" - חוקרי מדע היהדות באוניברסיטה העברית (שאל סגל מוריה לא זכה להצטרף) - העוסקים, לדעתו, במלאכת קבורתה הסופית של היהדות לאחר שאיבדה את חיוניותה כדת וכתורת חיים. וחושי הסטיריקן השנון חזרו וניעורו בו בכל פעם שעסק בהם, ב"חוקרי מדעי היהדות היושבים על הר הצופים", שאינם למעשה אלא כוהני "פולחן עגל-הנייר המדעי" שלעולם לא יוכל "לחולל את הנס של יצירת גשר בין המציאות המודרנית לבין אמת היהדות".
כך יצא בחריפות נגד חוקר הקבלה גרשם שלום וכינה אותו "אנרכיסט המפעיל את הדחף האנרכיסטי כלפי היהדות" שמגמותיו כלפי היהדות הן הרסניות. לעומתו העלה על נס את כתביו של מרטין בובר, אשר "יודע שהיהדות היא הרבה יותר מאשר נושא למחקר היסטורי", אשר האנרכיזם שלו קורא, אמנם, תיגר היהדות הממוסדת אך פועל להבטחת קיומה של היהדות כדת בעלת משמעות רוחנית אוניוורסלית.
את הביטוי הכן והאמיתי למשבר ביהדות שלא מצא קורצווייל באקדמיה, מצא בספרות העברית החדשה. הספרות העברית ביטאה בעיניו (וקורצווייל היה, בראש ובראשונה, חוקר ספרות) את המרד במסורת ואת הצטרפות היהודי המודרני לעולם ההיסטורי, החילוני. הספרות, בניגוד ל"מדעי היהדות", לא הסתתרה, לדעתו, מאחורי מלים גבוהות בניסיון-סרק לגשר על פני הבלתי ניתן לגישור, אלא הצהירה בגלוי על מהותה האנטי-מסורתית. בדומה לכך, דווקא המשוררים, הם הקרובים "בחזותם הפיוטית לאמת (יותר) מכל חכמי מדעי-היהדות גם יחד": "משוררינו הגדולים, ובראשם ביאליק ואורי צבי גרינברג, העמיקו לראות את הבעיה. הם ידעו על אימת האובדן, המתלבש באיצטלה של תחייה. ותחייה זו, התחייה המדומה, היא הפרק האחרון, האופוריה של האובדן לפני השקיעה הסופית. אם לא יבוא המפנה המכריע, לא תוכל היהדות להמשיך בנסיעתה במסלול של ההיסטוריה הכללית. נסיעתה זו מובילה, ללא כל צל של ספק, להידרדרות אל תחומי החיסול העצמי; עם מדינה או, חס ושלום, בלעדיה".
את "המפנה המכריע" לא זכה קורצווייל לראות. קדמה לו, כידוע, הידרדרות טרגית "אל תחומי החיסול העצמי" שהביאה את הקץ על חיי המריבה של אחד מגדולי הסטיריקנים והמבקרים בישראל.
