לשחרר את הרוח האנושית מעול הכיבוש הטוטליטרי של הטיפשות המושבעת
מאת יעקב אברמסון
באחד מווידוייו המעטים על רגשותיו אמר ברוך קורצווייל: "אין אני מסתפק בתפקיד של 'מבקר ספרותי' בלבד, לא משום שאני רוצה להיות יותר אלא משום שאי השקט הרוחני ודחיפה אכזרית אינם נותנים לי מנוח" ("במאבק על ערכי היהדות", עמ' 160). אין ספק שמשפט זה מיטיב לאפיין את דרכו, את מאבקיו עם עצמו ועם זולתו, ואולי אפילו אפשר לראות בו הסבר להתאבדותו האכזרית.
את מקורו של האי-שקט הרוחני והנפשי הזה אפשר למצוא בראש וראשונה במשברי חייו הגדולים והאישיים. קורצווייל הוא גם בן תקופתו, והמשברים הגדולים של שתי מלחמות עולם טבעו בו חותם עמוק. סיפוריו האוטוביוגרפיים "הנסיעה" ו"השכוי פרדיננד בחצר פרנץ יוזף" מעידים על כך שמלחמות העולם החריבו את העולם של ילדותו ובחרותו הן מבחינת האמונה הדתית והן מבחינת אמונתו בהומניזם. כבר אז נתברר לו עד כמה התרבות היא רק שכבה דקה המכסה על פני התהום באדם.
קורצווייל, בנו של רב אורתודוקסי בצ'כיה ותלמיד ישיבה בפרנקפורט, חתר להבין את בעיות הרוח הגדולות של האנושות והיהדות, ורכש גם השכלה כללית באוניברסיטת גיתה בפרנקפורט בגרמניסטיקה, בפילוסופיה, בפסיכולוגיה ובהיסטוריה. השכלה זו, שבסופה כתב דוקטורט על פאוסט ב-1933, לא סייעה לו בקבלת משרה באוניברסיטה גרמנית, אבל עזרה לו לקבל סרטיפיקט, כתלמיד מחקר באוניברסיטה העברית בירושלים. כך הגיע בסוף 1939 כפליט אלמוני שהציל את נפשו, אך לא את משפחתו.
שאיפתו הראשונה בארץ היתה להיות סופר בשפה הגרמנית, המספר על חורבן הגולה היהודית במרכז אירופה. אבל אז גילה את "אורח נטה ללון" לעגנון, ונתברר לו שיצטרך לוותר על חלומו הגדול. "ראיתי סופר גדול בעברית שעיצב בערך כל מה שחלמתי עליו בשפה הגרמנית... ואיך הוא עיצב זאת". במקום להיות סופר גרמני היה לפרשנו המובהק של עגנון. הצלחתו הראשונה כמבקר ספרות בגרמנית בארץ הביאה את גרשם שוקן להציע לו להיות מבקר ספרותי ב"הארץ", תפקיד שהתמיד בו רוב שנותיו בארץ.
גם שאיפתו השנייה, להיות מרצה ולעמוד בראש מחלקה לספרות באוניברסיטה העברית בירושלים, לא התגשמה. השאיפה לא התגשמה לא בגלל השפה ולא בשל חוסר כשרון, אלא בעיקר בשל ההתנגדות שעוררו מאמריו ואישיותו בממסד האוניברסיטה העברית. גישתו כמבקר תרבות, ולא כמבקר ספרות בלבד, לא היתה מקובלת בארץ, והביאה להתנגשות עם הגישה ההיסטורית-הפוזיטיוויסטית של קלוזנר ועם גישתו הביוגרפית של לחובר. חיבורו "בעיות יסוד של ספרותנו החדשה", שהוא לבו של ספרו המרכזי "ספרותנו החדשה - המשך אן מהפיכה" (1960), מוכרח היה לעורר התנגדות חריפה באנשי מדעי הרוח באוניברסיטה העברית.
קורצווייל ראה בספרות העברית מהפיכה, המבטאת את השבר בהמשכיות ההיסטורית היהודית, בניגוד לכל מי שראה בציונות ובספרות שצמחה ממנה ביטוי לתנועת התחייה של העם היהודי או לפחות חורבן ותחייה. מתוך התנגדות זו כתבו רוב הסופרים והמשוררים "הצעירים", שלא היו להם שורשים או שהתכחשו להם.
קורצווייל נתפש כמי שעושה את דרכו לבדו ושובר את כללי המשחק המקובלים. לצורך הפולמוס גייס את כל כשרונותיו האירוניים, הסאטיריים והסרקסטיים. הוא ראה בתפקיד המבקר שליחות מקודשת "לשחרר את הרוח האנושית מעול הכיבוש הטוטליטרי של הטיפשות המושבעת" ("מחוץ לתחום", עמ' 92). דרכו היתה לגעת בנקודת התורפה של המבוקר באמצעות פרט מאפיין חריף וחד, כמו: "ספרים מיותרים", "בוסר סנוביסטי ואפס מנופח" או "מפגן בקיאות או אורנמנטיקה ידנית". גישה זו השאירה את הקורא לא אחת לפני השאלה אם הביקורת היא לגופו של עניין אן לגופו של אדם.
ביקורתו האכזרית של קורצווייל היתה מכוונת בה מידה כנגד עצמו. ביקורתו על משבר האמונה הדתית נוגעת בראש וראשונה בו אישית. אלמנתו, מרגוט קורצווייל, אמרה לי שהטיל לא אחת ספק בזכותו להיות מחנך וראש מחלקה באוניברסיטה דתית בגלל הרהורי הכפירה שלו ומפני שלא יכול היה לקיים את כל המצוות. ביקורתו החריפה נגד המפד"ל והממסד הדתי מקורה בכך שלא יכול היה להשלים עם הצביעות ועם ניסיונות ה"רנסנס הדתי" באמצעות החסידות, הקבלה ותפישת "ראשית הגאולה".
ביקורתו האכזרית, את עצמו ואת הזולת, החריפה בגלל מחלתו הנפשית שבגללה הרבה לשתות. הוא ניסה להתאבד פעמים אחדות, ובשנתו האחרונה רמז לא אחת לסטודנטים המתקדמים שלו על התאבדות באמצעות תיאור מותם של סופרים נערצים עליו, כמו שטיפטר וקלייסט.
היום, במלאות 35 שנה למותו, כבר אי אפשר להטיל ספק בתרומתו הגדולה לביקורת הספרות העברית. בן פלוגתא גדול שלו, דן מירון, ציין כי "התקפותיו על הרדידות, היומרה והעמקות המדומה האופיינית לפרקים רבים בסיפורת הישראלית היו מוצדקות ואף יעילות... בכך סייע לא רק בהתפתחותם והתבגרותם של הסופרים הצעירים, אלא אף בפילוס הדרך לקראת הדור שבא לאחריהם. זכויותיו בהכנת הרקע להופעתם ולהתקבלותם של בני דור זה עדיין לא הוכרו במלואם" ("אם לא תהיה ירושלים", עמ' 135).
