ספרו החדש של דב אלבוים מצטרף לגל מהוסס של ספרים המבקשים להשיב אל מרכז השיח הישראלי את הדיון באלוהים: לא אלוהים אוניברסלי, גם לא אלוהי הנשגב או האסתטיקה, אלא אלוהים היהודי, אלוהי ישראל (השנייה)
מסע בחלל הפנוי דב אלבוים. הוצאת עם עובד, 301 עמ', 89 שקלים
ספרו החדש של דב אלבוים מצטרף לגל מהוסס של ספרים המבקשים להשיב אל מרכז השיח הישראלי את הדיון באלוהים: לא אלוהים אוניברסלי, גם לא אלוהי הנשגב או האסתטיקה, אלא אלוהים היהודי, זה של בית הכנסת, של השבת ו"בעזרת
דב אלבוים
תצלום ארכיון: דניאל צ'צ'יק
השם" ואמירת תהילים ו"צדקה תציל ממוות", אלוהי השטעטל המזרח-אירופי ושכונת הבוכרים; בקיצור, "אלוהי ישראל", שנהפך לאלוהי "ישראל השנייה" לאחר שסולק והודחק במשך שנות דור מהשיח המרכזי של החברה הישראלית. זו בנתה כבישים לשוניים עוקפי אלוהים, שדיברו על "חוויה רליגיוזית" ועל "המטאפיסי", כדי להבדיל את שיח התרבות המחולן מתאומו הדתי.
בפרספקטיבה היסטורית דומה כי במאה ה-19 נוצר צורך לצמצם את התפקיד המרכזי שהיה לדת בהוויה הקולקטיבית של העם היהודי, כדי לזעזע את הקיבעון הפוליטי והחברתי של המוני היהודים במזרח אירופה. ואולם כיום, לאחר ערעור מעמדן של ההיררכיות התרבותיות, הפוליטיות והסוציולוגיות, נדמה שהולך וחודר אל מרכז השיח הישראלי "האחר" האולטימטיבי של החברה הישראלית: היהודי, זה שייצוגו המובהק הוא האלוהים על כל ספיחיו המסורתיים.
לפיכך, מעבר לפגמים הרבים שיש בדיונים המתקיימים בספרו של אלבוים, ועוד אתייחס אליהם, הרי שחשיבותו היא בעצם הדיון הפתוח והגלוי שהוא עורך באלוהים, לא רק כמושא פילוסופי עקר של מחקר מדעי אלא כמושא חי ורלוונטי לחיי מחברו.
הספר מתחיל טוב; בעמודים הראשונים חשבתי שאני עומד לקרוא חקירה פנומנולוגית כנה של החיים בצל האמונה והמסורת בעידן המפורק שלנו, מעין רודולף אוטו ("הקדושה", כרמל 1999) פופולרי ועדכני, אך עד מהרה התברר לי שלא כך הדבר.
אלבוים מתחיל את מסעו בעקבות האלוהים במקביל ללוח השנה היהודי, ובחודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, הוא שואל: "מי הוא האלוהים שאני מאמין בו? מה יחסי אליו? מאין צומחת האמונה שלי ולאן היא תוליך אותי מכאן והלאה". הוא מבקש לחזור בזמן, למצוא בתוכו את חוויית האמונה הראשונה בחייו, ומשם להמשיך ולהנהיר את מסלול חייו מהחברה החרדית אל לב הקונסנסוס הישראלי החילוני.
החקירה הפנימית בדרך להתחדשות נפשית ורוחנית מחולקת לשלבים המקבילים לספירות הקבליות. בכך היא ממשיכה גישה חסידית רווחת, המלבישה את הספרות הקבלית, כמו גם רעיונות כלליים, בלבוש פסיכולוגי הנוגע לחייו של המאמין. ניכר באלבוים כי גדל על ברכיה של הפרשנות הזאת.
הקטעים החזקים בספר הם קטעי הביוגרפיה, זיכרונותיו של אלבוים, או נכון יותר התמודדותו אתם, כמו למשל תיאור התפילה בבית הכנסת של חסידי ברסלב בימים הנוראים, תיאור הלידה וברית המילה שלו ב"הדסה", תיאור הפחדים שלו בעקבות הצלחתו כמנחה טלוויזיה, וידוייו על הגאווה והשקר שבחיים.
אחד הווידויים המעניינים שאלבוים מספק עוסק בזהות העצמית המזויפת, כדבריו, שלבש עם עזיבתו את בית הוריו והעולם החרדי, "זהות של מתנגד ואומר 'לאו' ברור, שגם יוצא למלחמה בחברה שבא ממנה (...) באמצעות העט שהפכה בידי לחרב כנגד העולם הישן". והוא תוהה: "לשם מה מיהרתי לעטות עלי זהות שאולה; זהות, שכמוה כמו זהויות אחרות בעולם שעזבתי, חדורה בצביעות, בשקר, ברמייה, בהעמדות פנים". קטעים אלה הם מועטים ביחס, וחבל שהמחבר לא התמקד בהם.
עיקר המסע שאלבוים עורך, על פי דבריו, מתקיים "בחלל הפנוי". החלל הזה הוא עיבוד של ר' נחמן מברסלב לרעיון הלוריאני בדבר צמצום מקומו של האל לצורך בריאת העולם. הפרדוקס שרבי נחמן הצביע עליו הוא, שאם לצורך הבריאה סילק אלוהים את עצמו מן המקום, הרי שהבריאה נעדרת נוכחות אלוהית, מה שסותר את ההנחה הראשונה שהאל הוא אינסופי. מכאן מבקש אלבוים להבין את "החלל הפנוי" כמרווח משונה החוצץ בין האינסופיות של הבורא לסופיותו, מצב ביניים שבו לא מתקיימת אלוהות במובנה המלא והאינסופי וגם לא בריאה במובן של מושגים אנושיים המבוטאים בשפה ובלשון. המרווח הזה, בעיניו, הוא מקומה של האמונה.
העיקרון החורז את פרקי הספר רואה במסורת היהודית ניסיון פרשני רציף למקרא ולטקסטים שבאו אחריו, פרשנות שהשפיעה על חייו של המחבר עד כה; כדי לשנות את חייו מבקש אלבוים להציג פרשנות אלטרנטיבית, ולשם כך הוא עושה שימוש במגוון של טקסטים יהודיים, החל במקרא, עבור לתלמוד ולמדרש, דרך פרשני ימי הביניים, זוהר וספרות המיסטיקה היהודית, וכלה בחסידות ואפילו בהוגים יהודים מודרנים.
כאן צצות ועולות בעיות קשות, שלטעמי פוגמות בספר. ראשית, יש לבדוק לאיזו "קהילה מפרשת" (בלשונו של סטנלי פיש) מכוון אלבוים את ספרו. הספר ראה אור בהוצאה המכוונת לציבור הכללי (עם עובד), אלא שרוב הציבור הזה אינו דובר "יהודית". הוא דובר ישראלית או לועזית, לפעמים הוא דובר פוסט-סטרוקטורליסטית, ולמרות הסבריו של אלבוים, ספק אם רבים יבינו לאשורם את המקורות המקראיים, החז"ליים, הקבליים והחסידיים שהספר משוקע בהם. וגם אם יבינו, האם יוכלו לבקר את ניתוחיו של אלבוים, שחלק גדול מהם חותר בעליל תחת הפרשנות המסורתית? ושמא אלבוים מייעד את כתיבתו בראש ובראשונה לקהל שממנו בא? במחשבה שנייה, הוא מפזר רמזים כאלה לאורך כל כתיבתו אבל ספק אם אלה יקראו את דבריו. אם כן, איזה חיבור ביקש אלבוים להציג: ספרותי-בדיוני, מדעי, מחקרי, ואולי כולם ביחד?
כך או כך, התוצאה היא יצור כלאיים המותיר את הקורא ומעט תאוותו בידו; החל בשליש השני של הספר פותח אלבוים בשורת אינטרפרטציות ספרותיות של דמויות מקראיות המייצגות ספירות קבליות. בפרשנותו מבקש אלבוים להסיר את המסננות המסורתיות של קריאת התורה ולקרוא את הטקסט המקראי "קריאה עירומה".
דא עקא, שמפרק לפרק הופכת הקריאה בפרשנויותיו של אלבוים למעיקה, ולא משום שהכותב חשף תובנות מרעישות שלא נודעו קודם, אלא מפני שבעוד שכלפי עצמו יודע אלבוים לגלות חמלה והבנה מבעד לביוגרפיה המסוכסכת שלו, אין הוא עושה כן בבואו לשפוט את הדמויות המקראיות. אלבוים אינו מתחשב בגרותם ובזרותם של האבות והאמהות, בפחדיהם ובהישגיהם; כאן מדובר בחבר צבועים ומתחסדים, חסרי תרבות ומוסר, רוצחים בפוטנציה, מפונקים ושקרנים, נוכלים ונרקיסיסטים ועוד תארים שאלבוים מדביק להם בנינוחות.
כבר התרגלנו זה מכבר לקריאה חתרנית בטקסטים קאנוניים, ולמדנו לחלץ את הקולות המושתקים ששיח הפרשנות המסורתי העלים או הדחיק. משום כך יש משהו עצוב בניסיון של אלבוים להציג באור שלילי בעליל את כל הדמויות שבמסורת היהודית נתפסו כחיוביות ולהיפך. אין שום דבר מורכב בדמויות הללו, אליבא דאלבוים, רק הפרשנות מורכבת.
כדי להמחיש את הבעייתיות בפרשנותו של אלבוים, כדאי להציץ בדיונו בפרק השביעי בסיפור מרים ומשה (במדבר יב). כזכור, המקרא מספר על מרים (ואהרן) שדיברה על האשה הכושית שלקח משה. לא ברור מה היתה טענתה של מרים, אבל המשך הפסוקים מלמד שהיא נקשרה בהבדל שבין נבואתו של משה לנבואתם של אהרן ומרים. האל יורד בענן ומוכיח את השניים כיצד לא התייראו מלדבר במשה. לאחר סיום תוכחתו מסתלק האל ואתו גם הענן; אז מתגלה שמרים נענשה בצרעת. משה מתפלל לרפואת אחותו, ואולם האל קובע שעליה לשאת בעונש לפחות שבוע ימים. ואכן, מרים מושמת בהסגר מחוץ למחנה שבעה ימים, "והעם לא נסע עד היאסף מרים".
הגילוי המרעיש אליבא דאלבוים נעוץ בפסוק האחרון; לטענתו, המקרא חושף כאן לא פחות מאשר מרד של העם באלוהים: העם אינו מעוניין במשה כמנהיג אלא במרים. מהיכן שאב אלבוים את הידיעה הזאת? מהמלים "והענן סר מעל האוהל והנה מרים מצרעת כשלג". כידוע, הענן שימש גם סימן לתזוזה ולחנייה של העם במדבר, והנה, למרות שהענן סר מעל האוהל ולכאורה סימן להתחיל בתנועה, סירב העם להמשיך בנדודיו עד שמרים חזרה אל המחנה. על בסיס "המרד" הזה שגילה בונה אלבוים תלי תלים של פרשנויות בדבר ההבדל שבין נבואת משה לנבואת מרים.
ובכן, קריאה פשוטה בפסוקים מגלה דברים אחרים: עמוד הענן, מסמן מובהק של נוכחות האלוהים, ירד בעקבות שיחתם של אהרן ומרים על משה, וממנו בקעה קריאה לשניים לצאת ולהינזף. לאחר שמסתיימת התוכחה מסתלק האל ועמו גם עמוד הענן, החושף את צרעתה של מרים. עמוד הענן הזה אינו קשור לסדר המחנות ולתנועתו של העם במדבר, אלא למקרה המסוים הזה. ראיה לכך אפשר ניתן למצוא במלים "והענן סר מעל האוהל". הביטוי "סר" יוצא דופן בהשוואה לפועל שנקטה התורה באופן עקיב (באותה פרשה עצמה) ביחס לסדר המסעות: "ולפי העלות הענן מעל האוהל, ואחרי כן יסעו בני ישראל", "ונעלה הענן ונסעו", "ובהעלותו ייסעו" ועוד. אם כן, לא מרד ואף לא מחאה; אלוהים עצמו אומר במפורש על מרים: "תיסגר שבעת ימים מחוץ למחנה ואחר תיאסף", וכך עושה העם, מחכה לה על פי צו אלוהי, ולא בעקבות איזה מרד שאלבוים מבקש למצוא בטקסט.
ככלל, אלבוים מערב בין רבדים שונים של הסיפור: במקומות מסוימים הוא מחליט שאינו מעוניין בפרשנות המדרש ובמקומות אחרים הוא משתמש במדרש להשלמת פערי מידע בסיפור. בכך אין רע, אלא שאלבוים משווה לדיון שלו ממד כמו-מחקרי ועניין זה הופך את החיבור כולו ליצור היברידי שלא ברורה מגמתו. גם הפערים העמוקים שבין הציטוטים הקבליים והחסידיים, הקשים לקורא המצוי, לבין הפשטות, שלא לומר הפשטנות, שבחלק מהדיונים בסיפורי המקרא, אינם מיטיבים עם רצף הקריאה ובטח שלא עם מהימנות הטיעונים.
ואם חשבנו שרק גיבורי המקרא או המדרש מוצגים כבעלי אישיות בעייתית, מגיע עיקר הספר ומראה שגם האלוהים שאלבוים מתחקה אחר עקבותיו אינו בטוח בזהותו. "למען האמת, גם אלוהים עצמו כנראה אינו יודע להורות לאדם מה הוא שורש נשמתו", הוא כותב. הבריאה "אינה בחירה חופשית של האל", ולמעשה, "אלוהים בלי בריאה הוא אלוהים בלי מודעות עצמית". האל של אלבוים "איננו מתקן את הכלים השבורים במציאות שלנו מפני שהוא אינו מסוגל לכך. זה מעל לכוחו כבורא!". משום כך, המסקנה של אלבוים היא ש"תיקון הכלים השבורים", מונח נפוץ בספרויות המיסטיקה והחסידות, פירושו ש"עלי לבנות את האל מחדש".
לאחר שדיבר על אחריות האדם לעצב באמצעות אמונתו שלו את אלוהיו, מקשה אלבוים: "האם בעצם הדבר שאני יוצר את דמות אלוהים שלי איני מקבע אותו? הרי בכך אני גם הופך אותו לאליל?" ואכן, זו השאלה המכריעה העולה מעיון בספרו של אלבוים: האם בחפשו אחר אלוהיו בין דפי המסורת היהודית לא עשה לו בעצם המחבר אלוהים אחרים?
דב אלבוים יליד 1970, הוא סופר, עיתונאי ועורך. הוא כתב רומן ("זמן אלול", 1997), ספרות לילדים ("האריה הרעמתן, והג'ירפה גם", 2006) ומסות ("חיי עם האבות", 2001). משמש כיום עורך ראשי בהוצאת "ידיעות ספרים" ומגיש תוכניות טלוויזיה _______________________________________________________
ספרו של ד"ר דרור אידר, "אחרון משוררי האלוהים: מיתוס, אתוס ומיסטיקה ביצירתו של יוסף צבי רימון" יראה אור בהוצאת מאגנס
