מגדל בבל של ברויכל הוא ספירלה מטפסת והולכת שאינה מושלמת. בכל סיבוב היא נשענת על קירות שהוקמו לפנים ומוסיפה לטפס מעלה. מלאכת החידוש של אנשי כתב העת "הו!" נמצאת בראשיתה, מגדל בבל שלהם אינו מושלם ולכן נדמה עדיין אנכרוניסטי, אבל הוא הולך וגובה
פיטר ברויכל, מגדל בבל, 1563
הו! כתב עת לספרות, גיליון 4 (ספטמבר 2006, 235 עמודים) וגיליון 5 (פברואר 2007, 251 עמודים), הוצאת "אחוזת בית"
ראשיתו של פולמוס "הו!" היה ברשימה שפירסם אריאל הירשפלד מעל דפים אלה. הוא כינה בה את כתב העת "אנכרוניסטי" והעיר כי הוא כולל "קיטש" המגיע לשיא "מצחין". במאמר תגובה טען דורי מנור, עורך "הו!", שמפעלו עוסק בטיפוח הספרות העברית, לא בדרדורה אל העבר. גיליונו השלישי של "הו" כלל עיסוק בפועלה של קבוצת "אוליפו" הצרפתית משנות השישים שהתנסתה באקספרימנטליזם ספרותי. גם גיליון זה, כקודמיו, הותקף במוסף "ספרים". "דווקא אוליפו הצרפתית מוכיחה שאפשר להגיע למצוינות ביצועית ממדרגה ראשונה, בלי שהדבר יחייב מחיקה של הסובייקט ושל העולם החוץ-לשוני... ב'הו!' לעומת זאת לא נחוש כאב, לא הכאב מבעבע כאן, אלא העונג".
גם בשני גיליונותיו האחרונים של "הו!", שראו אור בשנה החולפת, לא מבעבע כאב רב; הגישה עודה ארס-פואטית ושכלתנית בעיקרה. העונג, לעומת זאת, רב עד מאוד. בכל אחד מן הגיליונות עבי הכרס והערוכים בתשומת לב אין קץ כרוכים אוצרות אבודים של ספרות העולם, כתיבה ישראלית נאה ומאמרי ביקורת מעניינים. ניתן לגמוע את הגיליונות מעמוד ראשון עד האחרון ולהתענג ללא הפסק, כמו סביאה במסעדה משובחת. גם הבישול נחשב לעתים לאמנות, ובכל זאת, איש לא מתלונן על כך שמזון יוקרתי אינו מביע כאב. מדוע מה שמותר לחוסאם עבאס, השף של "אל באבור", אסור לדורי מנור, השף של "הו!"?
אנו מצפים לדבר או שניים מן הספרות, שאין אנו מצפים להם מן המזון. אנו מצפים למפגש מושלם של צורה ותוכן, וכמו כן לחידוש. צרכני הספרות בארץ, גם בעידן זה של ריבוי הפעילות, עודם רעבים הן לשלמות והן לחידוש, ועוד מנה של המוכר או התפל לא תספק אותנו. עד כמה עומדים גיליונות "הו!" בדרישותיו של קהל רעב זה, עתה, משחלפה ההפתעה הראשונית שבהופעת כתב העת? דבקותה במבנים קלאסיים מבטאת ללא ספק חיפוש אחר שלמות. התכנים, במקביל, הולכים ומעמיקים. שיר של ננו שבתאי המופיע בגיליון 5 מצליח גם להכאיב, ואותו דבר אמור בסיפור קצר של אנה עדי הפותח את הגיליון. על תוכני סונטות של שייקספיר, למשל, המופיעות בגיליון 4 בתרגומה הנהדר של אנה הרמן קשה באמת להתלונן.
נותר רק עניין החידוש. ייתכן שאין לאנשי "הו!" עניין מוצהר בחידוש, אבל לא תיתכן אמנות בלעדיו. הקורא מוכרח להיתקל בדבר מה שאינו מכיר, אחרת הוא נשאר ריק עם סיום קריאת הגיליון כפי שהיה כשניגש אליה. חידוש אינו מלה נרדפת לחרוז פתוח, או אפילו לשבירת מוסכמות. אפשר להגיע לחידוש בפנייה לאחור, שהרי אין דרך לשוב לאחור באמת. דמו בעיניכם את מגדל בבל כפי שתיאר אותו הצייר ברויכל: ספירלה מטפסת והולכת שאינה מושלמת. בכל סיבוב היא נשענת על קירות שהוקמו לפנים ומוסיפה לטפס מעלה. מלאכת החידוש של אנשי "הו!" נמצאת בראשיתה, מגדל בבל שלהם אינו מושלם ולכן נדמה עדיין אנכרוניסטי, אבל הוא הולך וגובה. כאשר מאמצים מנור ורעיו כלים אלתרמניים, הם אינם הופכים להיות אלתרמנים, אלא מקיזים משהו מתוך היופי האלתרמני אל המציאות הספרותית של העשור הנוכחי. פואמה של יוסי גמזו הפותחת את גיליון 4 מוכיחה זאת היטב. גמזו, בן ה-69, מתייחס לדמותו של אלכסנדר פן מבלי לקרוא תיגר על המיתולוגיות שצמחו סביבה, ובכך הוא בוחן אותן. הפואמה שייכת ואינה שייכת לזמנו של פן עצמו. מחברה משתמש במלה "מתמסטלות" ובצירופי מלים אבידניים ("עדיינלא, כברלא"), הוא נתמך והוא מטפס מעלה.
סקירת נושאים עכשוויים מנקודת מבט על-עכשווית, כמו במאמרו של נסים קלדרון על יצירתו של ערן צור, המופיעה בגיליון 5, מוסיפה למלאכת הבניין. צור מופיע בשער כתב העת ומתבל את "הו!" במשהו עכשווי מאוד. באותו גיליון מגישה נאוה עדו כליל סונטות שעניינו אסון הצונאמי באוקיינוס ההודי. משהו באי-כניעתה לצורניות שמכתיב הנושא - השירים אינם כתובים בגעש, כנחשול, אלא מתוך דבקות בצורה המסורתית - מצמרר דווקא. בימים אלה, כליל סונטות שכזה הוא בהחלט בגדר חידוש. לומר שהיא פוסט-מודרנית? אפשר כמובן, אבל מה הטעם בכך? תהיה זו התייחסות צרה ומרובעת לדבר מה חי ונושם. אין טעם לגעור ביצירה שהיא רגישה, עשויה לתלפיות, חיונית ומרתקת. אין טעם לאלץ אותה להצטדק. טוב הרבה יותר לעודד אותה להמשיך ולהתפתח מבלי לאבד את תעוזתה, ואז לשבת ולהמתין בסבלנות לגיליון השישי, לנדבך הבא.
עורכי "הו!" אינם מקלים לגמרי על הנקיטה של גישה אופטימית שכזאת. הבחירה בפוטוריזם כנושאו המרכזי של גיליון 5 יוצרת מצב כמעט מגוחך. הנה מתעסקת קבוצה שמרנית כביכול בצרור תנועות (פוטוריזם רוסי, קובופוטוריזם, פוטוריזם איטלקי, מרינטיזם) שאת כולן מאפיינת ההתנערות התקיפה מן העבר, ללא מגדלי בבל ספיראליים. מצד שני, האם היה לפוטוריזם עתיד של ממש? זכרן של התנועות ההן שמור בספרים, מלחמות ולחצים פוליטיים הביסו אותן. השיניים הקשות נשברות או נושרות לעת זיקנה מופלגת, ואילו הלשון הרכה נותרת פעילה בפינו. הנבירה המקבילה של "הו!" באז ובעכשיו, בכאן ובשם, עשויה לאפשר לה להותיר חותם מתמשך על התרבות. צרור הכשרונות העובדים במסגרת כתב העת יסייע בכך ללא ספק. מאמריו של רויאל נץ על החרוז בשירה הישראלית שלאחר זך ועל חרוזי הברכה הנפוצים באירועי חברה ישראליים מצחיקים ומאירים עיניים. תרגומיהם של סיון בסקין ושל רונן סוניס מרוסית ומצרפתית גורמים עונג פיסי ממש.
גם ההתחכמויות מניבות פרי מעמיק. בגיליון 4 מופיעים ארבעה שירים פלינדרומיים חרוזיים מאת אמיר בקר. את כל שורותיהם אפשר לקרוא בהיפוכן, ומשמעותן משתמרת גם אז. אחד מהם עוסק בזימה עירונית, וניתן לחוש בו בזיעה וביצרים של ממש. "זואו טריו וירטואוז / זוג נשי בכביש נגוז / זעיר חובט בחרי עז". כן, זה תרגיל בצורה, אבל הוא יותר מזה. נוכח בו "העולם החוץ-לשוני" שעל העדרו התאבלה שירה סתיו בעבר. יש בו, בהמשכו, אפילו כאב.
ככלל, שני הגליונות האחרונים אינם נקראים כרסיטל שכולו אטיודים; יש בהם, אם לא סימפוניות, גם קטעים קאמריים מפותחים בהחלט, והם מבוצעים בידי אנסמבל נגנים מיומן. כיצד אפשר לכוון את הקבוצה הכשרונית הזאת כך שלא תשקע באמת בסטגנציה שבה היא מואשמת? מומלץ לה להתגמש עוד, ולהתאזן בדגשים תוכניים יותר. גיליון 5 נחתם ברצף של מסות ארס-פואטיות מתורגמות שבסופן "צרור חרוזים נגד החרוז" מאת בן ג'ונסון, קובלנה מחורזת כראוי. מאחר ש"צרור חרוזים" הוא אקורד הסיום הנוכחי של גיליונות "הו!" נוצר הרושם שעצם העניין כאן הוא אכן צורה ולא תוכן או מיזוגם המושלם של השניים; תרגום, ולא יצירה מקורית (מגדל בבל?), והתחכמות אינטלקטואלית לעומת יצירה שיש לה "לב".
איך תיתכן שלמות ספרותית במסגרת כזאת? היכן קורות העץ המזדקרות שיאפשרו את המשך הקמתו של המגדל הספיראלי? אולי הם יתגלו בגיליון 6, ואולי לא. האתגר שהציבו אנשי "הו!" לעצמם אינו פחות מאתגריה של קבוצת אוליפו. הגיליונות האחרונים הולכים ומממשים את הכוונות הללו. מתוך "גולם" הכתיבה המובנית מבצבצות כבר כנפי הפרפר.
