המחזה "איפיגניה בארץ הטאורים" שנכתב ב-414 לפנה"ס הוא במובנים מסוימים משוכלל ונועז יותר מרוב הטקסטים הישראליים המוגדרים "פוסט-מודרניים"
איפיגניה בארץ הטאורים אוריפידס. תירגם מיוונית והוסיף הערות: אהרן שבתאי. הוצאת שוקן, 139 עמ', 59 שקלים
חוקר התרבות איתמר אבן-זהר העלה פעם שאלה מעניינת: "האם מתקיים לגבי הספרות המתורגמת אותו סוג של רשת יחסים תרבותית ולשונית שאנו מניחים בחפץ לב לגבי הספרות המקורית?";
"הקרבת איפיגניה". איליאופרסיס 350 לפנה"ס
במלים אחרות, הוא ניסה להפנות את תשומת הלב לכך שהספרות המתורגמת אינה מוצר מוכן, נתון; היא קיימת מתוך זיקות אל הספרות ה"מקורית", היא משלימה בה חוסרים, היא נבררת על ידי הספרות המקומית משיקולים שונים, היא מחזקת את הספרות המקורית או מחלישה (מאבנת) אותה, ועוד.
סדרת המחזות הקלאסיים מתורגמת מיוונית בידי אהרן שבתאי, במה שכבר אפשר לכנותו "מפעל חיים" מונומנטלי (זה התרגום - 28 במספר, והמפעל ראוי כבר מזמן לפרס ישראל), הוא דוגמה לאופן שבו ספרות מתורגמת מתקיימת ופועלת בהקשר. במישור הגלוי ביותר לעין מפעלו של שבתאי הוא אספקת חמצן לתרבות הישראלית, שהמחזאות בה לא היתה אף פעם הצד החזק שלה (ומי שיקפוץ עם "לוין ואלוני" רק יצביע על החריגים, וממילא על הכלל).
במלים אחרות, סדרת המחזות הללו היא הצעה הולכת ונמשכת לתיאטרון הישראלי, אבל התיאטרון הישראלי אינו מעוניין בה משיקולים של תאוות-בצע. על רקע זה אי אפשר שלא להיזכר בניסיון ההרואי של השחקן דורון תבורי להיענות להצעה של שבתאי, בראשית שנות ה-90, לבצע בהצגת יחיד את שלושת המחזות המהווים את ה"אורסטיאה" של סופוקלס. על רקע זה אפשר להבין את התרגום החדש, הפרוזאי, ל"אנטיגונה" - שהוא בעיני הרבה פחות טוב מהתרגום הקיים של שבתאי - שהזמינה אחת ממכונות הכסף הקרויות אצלנו "תיאטרון". ככלל, התיאטרון המסחרי בישראל כיום יכול להיות כל מיני דברים, אבל דבר אחד אסור לו להיות: שירה. שהרי כידוע, שירה "אף אחד לא קורא", והתיאטרון המסחרי רוצה קהל רב.
במישור נוסף, מעניין לחשוב על מקומו של המחזה הזה כ"קלאסיקה" בתוך המציאות הספרותית והשירית של המאה ה-21 בישראל: מה שנחשב "ארכאי" כמו מחזה מ-414 לפנה"ס הוא במובנים מסוימים משוכלל ונועז הרבה יותר מרוב הטקסטים הישראליים המוגדרים "פוסט-מודרניים" באופן שבו הוא "מצטט" טקסט קודם ומפרק אותו. המהלך של המחזה הזה (כמה קשה להצמיד לו את התג "טרגדיה"!) הוא משהו שהכתיבה הישראלית העכשווית יכולה רק לחלום עליו. במחזה של אוריפידס מתברר שאיפיגניה, שכידוע נרצחה ונזבחה בידי אביה אגממנון, לא נרצחה כלל: ברגע האחרון היא חולצה מהמזבח, ממש כבסיפור עקידת יצחק הושם תחתיה צבי, והיא הוברחה לארץ הטאורים (טאוריס, במזרח הים השחור). מי שכביכול נרצחה - הנערה התמימה שהיתה על פי המיתוס קורבן - עוסקת עתה בעצמה ברצח: היא זובחת את הזרים המגיעים לארץ הטאורים. יתרה מכך, היא מודעת לקיומו של המיתוס שלה כטעות: "נלקחתי הרחק ממולדתנו; שבה נוהגים לספר/ שנשחטתי כקורבן אומלל". "נוהגים לספר" - הרי התרבות היוונית כולה "נוהגת לספר" זאת! זוהי פארודיה מרחיקת לכת על המיתוס, ובחברה היוונית שבה המיתוס אינו "סתם" סיפור, זוהי פארודיה שמערערת על תמונת העולם כולה ועל כל מה שנגזר ממנה. נסו לדמיין את היהדות ואת הישראליות מול אנטי-מיתוס כזה, שבו מתברר שיצחק נעקד ומת על המזבח ולא הוחלף ב"שה לעולה" ברגע האחרון. קלף אחד נמשך ממגדל הקלפים - קשה לשער את ההשלכות על האתיקה והפוליטיקה של שיבוש מיתולוגי כזה. קשה לראות סופר ישראלי מסתכן בכך בלי לדון עצמו לשוליות, למחיקה.
איני מגזים באומרי שקשה לי להעלות על הדעת, בשירה הנכתבת כיום בישראל, לשון שירה כל כך חיה, גמישה וטעונה אנרגיה כלשונו של שבתאי המתרגם, שנדמה שהווירטואוזיות שלו גוברת ממחזה למחזה. וכאן יש עוד דבר שעבודתו של שבתאי מעניקה לספרות הישראלית: לשון, "נוסח". רבות דובר על ה"נוסח" של אחיו יעקב שבתאי בשני הרומנים שלו, אבל הנוסח שמוצע כאן חי לא פחות, והוא מציע משהו לפרוזה ולשירה גם יחד. אהרן שבתאי מלמד אותנו איך לדבר. הנה דוגמה קטנה, המעידה על היכולת ליצור משהו שהוא דיבור ושירה ביחד, נקי מכל מחלצות מגביהות, נשען לגמרי על המוסיקה של הדיבור:איפיגניה: האם אתם אחים מרחם אם אחת?
אורסטס: אנו אחים ברגש, לא מבטן אם. איפיגניה: ואיזה שם אביך העניק לך? אורסטס: מוצדק יהיה אם יקראו לי ביש מזל. איפיגניה: את זה תגיד לגורלך. אינך עונה. אורסטס: רק את גופי תקריבי, לא את שמי.
ה"תיקון" הפארודי שמציע המחזה מתמצה בדיאלוג הזה בין איפיגניה לאורסטס אחיה. האחות, שמודיעה לנו מיד בפתיחה "אני זובחת מסמכות של חוק קדום/ כל גבר יווני שבא לאדמתם", אינה מזהה את אחיה, וכך מתפתח דיאלוג מתוח בין האח והאחות, ש"מציגים" לפני עצמם ולפנינו "הצגה" רצינית של רוצחת וקורבן. המסכות דבוקות לפניהם כעור, אך אנו יכולים לראות מבעדן. רק כש"ההצגה", הנובעת מחוסר ידיעתם ההדדי, קורסת - נשלמת ההצגה של אוריפידס. כלומר, המחזה הוא על ביטול של משחק התפקידים השגוי והחזרת היחס המשפחתי על תיקונו. זהו תיאטרון שמבטל את התיאטרליות כפתרון התיאטרלי שלו.
שיא המחזה הוא במשימה שאיפיגניה מטילה על אורסטס בתמורה לשחרורו: עליו למסור מכתב "למישהו מיקירי". והרי אותו "מישהו" הוא אורסטס עצמו. אורסטס מסרב, ומציע שידידו פילאדס יחליף אותו כ"דוור" של המכתב, בעוד הוא, אורסטס, יישאר וייזבח. אבל אנו הצופים יודעים שבעודו מציע לאיפיגניה להחליף את השליח (הדוור), הוא מציע לה בעצם לרצוח את נמען המכתב - את עצמו. המיתוס היווני של בית אטראוס מובן פתאום כמיתוס של שיבוש חמור בתקשורת, תולדתו הנמשכת היא רצח העובר מדור לדור. תיקונו של השיבוש הזה הוא במעשה "פשוט" של תקשורת מתקנת: "הו אחותי האהובה, אני המום/ אבל בזרוע מפקפקת אחבקך/ מלא חדווה. שמעתי משהו מפליא".
