"הגוף הציוני", ספרו של מיכאל גלוזמן, כולל שבע מסות תימטיות מקסימות
מיכאל גלוזמן. הגוף הציוני החסון כבר פאסה
תצלום: דניאל צ'צ'יק
הגוף הציוני, מאת מיכאל גלוזמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007, 297 עמודים
ספרו של מיכאל גלוזמן כולל שבע מסות תימטיות מקסימות. המחבר בודק, בכל מסה, את עניין הגוף כמו שהוא מיוצג ביצירות ספרות, לפעמים גם עניין המגדר נבדק, לפעמים גם הזהות המינית.
אשר לגוף האחיד הכורך את כל המסות המקסימות שלו, גלוזמן הרים משקל כבד מדי וכמו שקורה הרבה פעמים לגוף, יוצאים לו קולות שאי אפשר לייצגם במלים, כי הבעיה עם הגוף שהלשון מתקשה לייצגו. מכל מקום, מתברר מהספר שאנחנו מצויים בהילולה מטרוסקסואלית, מה-זה יורקים על פסל אפולו? מנשקים ומחבקים את גופו של היהודי החרדי, ואומרים: "אוי אוי אוי, הבוז לגוף הגוי". כי מה שגלוזמן קורא לו באופן חינני כל-כך הגוף הציוני, הוא הגוף החסון, שמשה שמיר אהב וברנר השתוקק אליו, הגוף הזה - פאסה. מוכיחה זאת הספרות של יהושע קנז ושל דויד גרוסמן.
העולם הפוסט ציוני, בלשונו המקסימה של המחבר, מאוכלס עכשיו בגברים נמוכים, שמנמנים, פוזלים, דלילי שיער, גאים בגופם הלא ציוני, מייחלים לתקומתה של היידיש. חלפו עברו הימים, שבהם הלכו הגופים לתפוס צבע בים, ואין יותר שיעורי התעמלות בתיכון לחישול גם בעזרת עלבונות "נקבה, תזיז כבר את הרגליים שלך" ואין אלפי תלמידי י"ב, היוצאים בערב לאימוני כושר מרצון, בהדרכת מד"סים לשעבר מצה"ל, לקראת הטירונות, ואין טירונות, המפסלת את עמנו שכיבות סמיכה עד חיתוך הדיבור, ואין כבר "גבר-גבר" או "כלי-כלי", וכבר אף אחד לא "מרביץ 20 בריכות", למען החזה השעיר, ואין רוכבי אופניים מתנשפים, ואף אחד לא אוכל סורבה אחרי הסושים והחסה.
בקיצור, הפוסטיות הגיעה גם לגוף הציוני והעסק ניתן לסיכום דיאלקטי, התחלה - הרצל, אמצע - משה שמיר, וסוף - דויד גרוסמן. נכון שלמשמע החלת הסיגור על נושא פתוח, כמו ההיסטוריה הציונית, עלול מישל פוקו לשאוג, למרות עמידותו לכאב, משום ששמו נישא כאן בספר הזה לשווא, יותר מדי, ולא רק בגלל העדפת העיסוק בטקסטים ספרותיים.
הבעיה של הטקסטים המקסימים הללו של גלוזמן היא שאם מבקשים להופכם להיסטוריוגרפיה של הספרות העברית, כמו שהספר מתחייב לעשות, אי אפשר להחיל עליו, בשם פוקו, את מה שעושים בעזרת המדריך הידוע לכתיבת עבודות מאסטר: קח נושא תימטי, בדוק אותו אצל שבעה סופרים, תן הערות שוליים, מה שיותר, יותר טוב, כתוב הקדמה תיאורטית, תביא כמה מ"הצרפתים", והרי לך MA.
בפתח הספר שם גלוזמן פס (מקסים) על פני כל מה שנכתב לפניו (חוץ מפוקו): "ספר זה מציע היסטוריוגרפיה חדשה של הספרות העברית משלהי המאה התשע-עשרה ועד סוף המאה העשרים". ובהמשך, באופן מקסים, הוא חותם את עמל חייהם של אחרים: "פרויקטים היסטוריוגרפיים קודמים של הספרות העברית התמקדו באבולוציה של הצורה הספרותית ובבחינת הזיקות של הספרות העברית לעלילת-העל הציונית. 'הגוף הציוני' מבקש להציע מודל היסטוריוגרפי שונה". מי היו הקודמים? לא ברור וזה לא משנה? העיקר פוקו.
אלא שכאן מצוי מין כשל. כדי שהמסות המקסימות הללו ייהפכו לספר, הן זקוקות למסגרת תיאורטית. מנין תימצא כזאת? ובכן כאן מתחיל הכישלון. וחבל. האוניברסיטה מלאה אנשים שהמעבר מתיאור של פרטים עד להכללה מושגית קשה עליהם והם מוותרים. לא בגלל חולשה אינטלקטואלית ירעב אדם ללחם. אבל הקסם, זה שעליו דיברנו עד כה, פג.
השיח שבתוכו נכתב הספר, אומר גלוזמן, נולד "בעקבות אמירתו של מישל פוקו ב'תולדות המיניות' כי הוא מעוניין לכתוב 'היסטוריה של הגופים'". דא עקא: פוקו פסל את העיסוק בהיסטוריה באמצעות טקסטים ספרותיים.
גלוזמן מסביר, אבל ההסבר גרוע משתיקה: "יש משהו פרדוקסלי במובהק בניסיון לכתוב היסטוריוגרפיה ספרותית בהשראתו של פוקו. כידוע, פוקו סירב להעניק לספרות מעמד פריווילגי במערך השיחני שאותו ניתח..." פוקו לא התאים לספר, אבל בלי פוקו אין ספר. אולי זה הפרדוקס. "כנגד עמדתו של פוקו, 'הגוף הציוני' מציג את המחבר כסובייקט פועל..." וכו' וכו' וכו'. בקיצור, הבעיה היא לא בחמקמקות, אלא בחלקלקות.
לא, אני לא מבקש מגלוזמן לכתוב ספר אחר ממה שכתב, אלא לקלף מאסופת המאמרים שלו את ההצעה לקרוא אותה כ"היסטוריוגרפיה חדשה של הספרות העברית". אי אפשר לעסוק בספרות העברית כמכלול ולא לברר אם הספרות הזאת מייצגת באמת את היחס לגוף, או מייצגת רק את היחס הספרותי לגוף, כלומר את מה שכל כך בולט בספרות העברית - אצל ביאליק ואצל גרוסמן, אצל ברנר ואצל קנז - הספרות כביטוי לנפש היפה (לא אצל מנדלי, ולבטח לא אצל עגנון).
מבחינתה של "הנפש היפה", הגוף, גם אם כותבים עליו, איננו באמת גוף, אלא מין ייצוג של הנפש. לכן גלוזמן אץ-רץ אל פרויד, עוד סיבה לפוקו לשאוג מכאב בקברו. מכיוון שבאמת אי אפשר היה לגלוזמן לכתוב היסטוריה של הגוף בספרות הוא מיהר לפרש ולערבב בין גוף, לקול, לסובייקטיוויות. בקיצור - עשה את כל מה שלימודי התרבות האמריקאיים - בסדר, מצד שמאל, אז מה? - עושים, עירבב בין טענות, בין שדות תיאורטיים וכו'.
דוגמה? במאמר על אלטנוילנד: ""אין ספק שהרצל ה'מתיר' לנשים יהודיות להתלוות למסע, מציב את האשה היהודייה בעמדת עליונות על האשה הערבייה שאינה זוכה לגוף או לסובייקטיוויות. האשה הערבייה היא בבחינת יד צפה, המנופפת לשלום בשתיקה, מבותרת ומנותקת מן הגוף השלם שאותו היא מייצגת". בקיצור, הגוף נתחב לדיון על סובייקטיוויות. מתפרש. נרתם לדיון אחר לגמרי, על הקולוניאליזם בעולם של הרצל.
וכאשר מדובר בברנר, שניסה לעבוד קשה כמו חלוץ, כותב גלוזמן: "כישלונו של ברנר להפוך לעובד אדמה ואי-יכולתו לחוות שינוי פנימי מהותי אינם עניין של מה בכך". וכאן באות פיסות מידע על ייסורי ברנר, התחבטות הנפש, וכו'. זה כמובן יפה מאוד, אבל תיאורי הנפש של ברנר הולמים לגמרי את הקשקשת הציונית הרגילה על ייסורי החלוץ, על ניסיונות אבותינו "לשנות את אורחות חייהם". מתיאורים כאלו נפקד בדרך כלל התפקיד שמילא "המשרד הארצישראלי" של ארתור רופין, זה שהיה אחראי על ייצור הגוף היהודי בארץ ישראל. רופין גירש את מי שהיה חלש וחולה. לא רק את התימנים שלח לגווע מפני שהיו "חלשים", אלא גם את החלוצים שלא עמדו בדרישות של "אבי היישוב". מי ששברו רגליים וחלו ולא עמדו בייסורים.
בשביל זה צריך לקרוא היסטוריה של היחס לגוף הציוני, לא לטקסטים ביחסם לנפש, למשל לקרוא את איתן בלום, מהצד השני של אותו מסדרון בגילמן. בשביל זה צריך להעז ולומר כמה דברים חדשים.
הספרות העברית התנכרה לגוף והשתוקקה אל הגוף המערבי כאחד. הנה לכם דרך להגיע אל השבר האפיסטמולוגי של הספרות העברית, אפילו אם מתעקשים למצוא גם את כל שביבי ההומוסקסואליות אצל מנדלי. הספרות העברית היתה טובה מאוד, כל עוד כתבה מתוך ידיעה שהיא עוסקת ב"עבודה זרה", כלומר היא היתה אירונית ביחס לעצם הכתיבה הספרותית. הנה כך נפתח "מסעות בנימין השלישי" של מנדלי:
"כל כתבי-העתים בלשונות בריטניה ואשכנז היו מרבים לספר בשנה שעברה את החידושים והנוראות שנתגלו על ידי בנימין, יהודי פולני, בדרך נסיעתו הנפלאה למדינות המזרח. תמה, תמה! קראו, הנהיה כדבר הזה או הנשמע כמוהו - אחד היהודים, בריה קלה זו, שאין בידו כלום, לא כלי-זין ולא מכונות וכלי-אומנות אלא טליתו ותפיליו ותרמילו על שכמו בלבד, יזכה לעלות ברגל לאותם המקומות, שאפילו תיירים בריטניים מהגדולים והמפורסמים שבהם לא הגיעו לשם מימיהם!" וכו' וכו'.
סופר יהודי שכתב רומאן ליהודים מוכרח היה להיות אירוני, לא מפני שלשונו לא הספיקה לו. השבר הגדול של הספרות העברית בארץ לא קשור היה בלשון או בגוף החסר, אלא בניכוס "הנורמליות".
מי שיקרא היטב את עגנון, למשל את "הכנסת כלה", יראה שחרף כל ההבדלים בין מנדלי לעגנון - זה המוקד של הפארודיה היהודית על הז'אנר המערבי, ומכאן, מהטקסט הזה, מהגוף הכותב אותו, מתחיל מסע, ששברו מגיע בהפיכת הפנטסיה ל"מציאות רצינית". הפארודיה נעלמת. מתחילים ייסורי הנפש. מתחיל מה שביאליק, ברשעות ליטאית מופלאה, כתב על ברנר:
"הטראגיות - איני מאמין הרבה בטראגיות המכרזת על עצמה והמתגדרת בעצמה. רוב הפרומתיאוסים שלנו, שצווחים ככרוכיא, שהנשרים מנקרים את לבבם, יש לחשוד בהם, שמא פרעושים עוקצים אותם; צער העולם שלהם, העמוס כחטוטרת מכוערת על שכמם אינו באמת אלא צער על השגה עשירה ויכולת קבצנית". מצד שני, אולי הייתי נמהר מדי. בשביל לקפוץ מתימטיקה להיסטוריוגרפיה, צריך להיות אינטלקטואל ומי אמר שגלוזמן לא יהיה אינטלקטואל? תנו לו זמן וכוח.
