"אבא, אתה שוחט אותי" מאת יצחק לאור אוריפידס כתב שתי טרגדיות שגיבורתן אחת, איפיגניה. באחת, שתרגומה ראה אור לפני עשרים שנה, נטבחה גיבורת "איפיגניה באואליס". והנה, זכינו - אין לתאר את השמחה לקראת עוד תרגום חדש שמתרגם אהרן שבתאי - ל"איפיגניה בארץ הטאורים" איפיגניה בארץ הטאורים, תמשיח רומי. היופי העולה מן העייפות עוד בנושא פארודיה שמערערת על תמונת העולם כולה - ביקורת נוספת על התרגום החדש, מאת דרור בורשטיין איפיגניה בארץ הטאורים, מאת אוריפידס, תירגם מיוונית אהרן שבתאי, הוצאת שוקן, 2007, 139 עמודים יש בוודאי דבר גרוע מהתוודעות לטרגדיות היווניות באמצעות למידה של "הפואטיקה" מאת אריסטו (כמו שסטודנטים רבים כל כך נאלצו לעשות). למשל, למידה של שירת ביאליק בתוכנית לימודים של בתי הספר התיכוניים. המשותף לשתי הרעות הללו הוא הניסוח המסכם והמנסח הכללה של מה שקרוע וסותר ופעור וסותר ומבקש הקשבה, בלי לפסוח על הקריאה הזאת והזאת והזאת. והנה, מי שקורא את "הולדת הטרגדיה" מאת ניטשה, כמעין מבוא להתוודעות לטרגדיה היוונית (אני יודע שהחיבור הזה הביא את אהרן שבתאי אל הרומאן הארוך והמבורך שלו עם היוונית הקלאסית), יכול לראות שכמעט אותה האשמה של "סיכום", הטיח ניטשה באוריפידס עצמו, בעיקר משום שהטרגיקון היה מלומד ביקורתי מדי. וחמור מזה: "אוריפידס היה מבחינה מסוימת מסכה בלבד: האלוהות אשר דיברה מפיו לא דיוניסוס היה ואף לא אפולון, כי אם... סוקרטס" (תרגום ישראל אלדד). מובן שניטשה, בהילחמו את מלחמת אייסכילוס 2400 שנים אחרי שהוכרעה, לשיטתו-שלו, לא היה יכול לדבר אל לבנו, כלומר אל אלה המשתוקקים אל הטרגדיות הללו, כאילו היינו בני התרבות ההיא, אלמלא השתתף הפילוסוף הגרמני המיוסר והחולה בבניית הפנטסיה האירופית שבה יוון, ארץ זורקי הדיסקוס והמתאבקים, היא אמה ואביה של אירופה, וכאילו אירופה אינה יכולה לקיים את תרבותה ואת עליונותה בלי אותה יוון של אהבת הפיזיס והארוס והסופיה. לשון אחר: את אוריפידס קל לקרוא דווקא משום שהוא קרוב לסנטימנטים הדמוקרטיים שלנו: כלומר שנאה לאי צדק, נטייה לדרמה חזקה, או מלודרמה, הרבה אירוניה על קודמיו ועל שליטיו. מובן שאלה המלמדים את אריסטו כמעין מבוא לטרגדיה היוונית עושים חטא גדול יותר מן החטא של ניטשה, משום שהם משלים אותנו כאילו אריסטו מצא חוקים של משהו המצוי בטבע, והרי הוא עצמו נשען, יותר מפעם אחת, על היומרה הזאת של ניסוח מה שהוא לכאורה חוק טבע ("שכן יצר החיקוי מוטבע באדם מילדותו", נאמר ב"פואטיקה"), והרי שום דבר איננו "מן הטבע" זולת החומרים שמהם עושים יצירת אמנות. והנה, זכינו - אין מלה אחרת בשביל לתאר את השמחה לקראת עוד תרגום חדש שמתרגם אהרן שבתאי - ל"איפיגניה בארץ הטאורים". ראוי להזכיר: אוריפידס כתב שתי טרגדיות שגיבורתן אחת, איפיגניה. באחת, שתרגומה ראה אור לפני כמעט עשרים שנה, נטבחה גיבורת "איפיגניה באואליס". זו אחת הרציחות המתועבות ביותר בשרשרת הסיפורים שהאתונאים הכירו עוד מן האפוס של הומרוס - כמעט ארבע מאות שנה לפני שהוצגה: אגממנון זובח את בתו הבכורה כדי לרצות את האלים בדרך לטרויה. שם, באאוליס, הביאה אותה אמה בלבוש כלה אבל לא חתונה חיכתה לה אלא סכין; שם מסר אותה אביה לידי הכוהן ששחט אותה. כאן, במחזה שלפנינו, איפיגניה נמצאת בגלות, הודות לנס, אבל נוכחות הפשע של אאוליס מהדהד גם כאן. היא עצמה מתארת אותו: וכה אמרתי: "אבא, נישואי חרפה אתה עורך לי. כשסכינך מונף, אמי ועלמות ארגוס לכבודי פוצחות בשיר כלולות, בבית האבוב הומה, אבל אתה שוחט אותי, והחתן, שבמרמה הבטחת לי במרכבה אשר נשאת אותי לחתונת-דמים אינו אכילס אלא הדס אל השאול". הנה מה שאוריפידס היטיב כל כך להבין: קרבת הפשע, אפילו לא התרחש, כלומר ייצוג של רצח נורא, יכולה להיות חומר טרגי עוד יותר. מה גם שהקהל מכיר את הרצח ההוא באואליס והחילוץ מהמזבח יכול להעניק מין פער של התבוננות. שהרי הרצח ההוא, בגרסאותיו השונות, הניע את השרשרת הידועה של האורסטיאה. בתגובה, רוצחת האם, קליטימנסטרה, את בעלה, אגממנון, וכנקמה רוצח אותה בנה, אורסטס, הנרדף בידי אלות הנקם ונמלט. סופה של האורסטיאה - מחילה לאורסטס, בהתערבות אפולו, כלומר לא תיקו אלא הכרה בכך שיש "דם יקר על הידיים" ויש "דם פחות יקר על הידיים". האורסטיאה, כמו שאייסכילוס עיצב בטרילוגיה שלו, מכירה בכך שרצח-אם פחות חמור מרצח אב. רק לאורסט יש מחילה. תומסון, החוקר הנודע של יוון הקלאסית, הצביע על הקשר בין הטרילוגיה של אייסכילוס לבין מעבר כלשהו שהתרחש אצל היוונים (הרבה יותר מוקדם מן המאה החמישית לפנה"ס), ממשטר מטריאכלי למשטר פטריאכלי, מעבר שאייסכילוס מעניק לו "חיזוק" בפתרון שלו - לא רק הצדק מנצח, אלא האלים, ולא רק האלים אלא גם בני אדם אבל בין בני האדם - אלה הגברים שמנצחים. אין, כמובן, שום הכרח לקרוא את הטרגדיות הגדולות הללו (רובן הגדול כבר עומד בעברית וממתין לקורא) דווקא בעזרת קריאתו של תומסון (אשר עשה שימוש גם במסה המפורסמת של פרידריך אנגלס על "מוצא המשפחה מן הקניין הפרטי"), ואולי ראוי לגשת לטרגדיה הזאת של אוריפידס מהצד של מה שאין בה: ההעדר הזה מעניק לנו גם את העייפות וגם את היופי העולה מן העייפות הזאת כמו תאווה לחיים. איפיגניה לא נזבחה באואליס, אלא הגיעה לארץ הטאורים, אחרי שארטמיס חטפה אותה מן המזבח. תפקידה בארץ הטאורים נורא עוד יותר - לטהר שבויים יוונים כדי לזבוח אותם לאלה, אבל גם כאן אנחנו רואים אותה נמנעת מעשות כן. הנה מגיעים למרכז הבימה שני שבויים, שהיא צריכה להכין לשחיטה, אחיה של איפיגניה וחברו הטוב, פילאדס. היא צריכה להכינם לשחיטה. המתח הזה, כלומר איך יתוודעו האח והאחות, זה לזו, כיצד יסתיים העניין, מעבר לדיון המבני (איך תיבנה הפגישה? האם הכירו הצופים את הסיפור הקודם ואיך רותקו בעזרת הגרסה החדשה, המפתיעה הזאת?), המתח רווי לא רק בפחד מפני ההרג, ולא רק בידיעת תולדותיה של המשפחה הזאת. המתח הזה רווי כבר עכשיו בהכרה שהכל היה "לשווא", איפיגניה בכלל לא מתה, כלומר בהכרה ששפיכות הדמים היתה מיותרת, ואז כאשר הכל מצליח ואפילו המרדף אליו יוצאים הטאורים נפסק בהתערבות אתנה, משתלטת על המחזה אותה הימנעות מהרג, אותו איסור בכלל לא מובן מאליו ליוונים, שאסור לרצוח. גם בלי הסיום המוראליסטי של אתנה - מעין מחווה של אוריפידס לעיר שכל כך שנאה אותו - גם בלי הסיום הזה יש במחזה הזה מין מנוחה של כל הנוגעים בדבר, כלומר כל מי שחי בצורה כזאת או אחרת את זוועות בית אטראוס - די עם כל זה. נכון שיש אפשרות למוראליזם. לא אצל אוריפידס. הוא אינו מניח לקודמיו והסנטימנט הדמוקרטי שלו פועל גם כאן: "אסונות מלכים מוצאים אוזנו של כל אחד שמתעניין". אבל הנה לכם, מה שהרגיז את ניטשה: הטרגדיה של אוריפידס זנחה את העימות בין האפוליני - אם תרצו יפי הפסל, הדומם, היפה, "המעוצב לעד" - לבין הדיוניסאי, היצרי, הרע המפתה שלנו, שיכור, ארוטי עד מוות, רקדן פרוע; אוריפידס, אליבא דניטשה, הקשיב כאמור יותר מדי לסוקרטס של אפלטון. אבל ניטשה מתאבל, לטעמי, על מה שאירע לטרגדיה דווקא בידיהם של שילר ולסינג ובעצם גם בידי גתה (ראוי לקרוא את תרגומו של יעקב כהן לטרגדיה "איפיגניה בטוריס" כדי להבחין בכך וגם בכוחו הרב של גתה לחדש את מה שראוי לחידוש). אריסטו, שהמחזה הזה משמש אותו לכמה דוגמאות ב"פואטיקה", מציין את אוריפידס לשבח מבני: "אף כי אינו מכלכל יפה עניינים אחרים, מופיע כטרגי בפייטנים". לא צדקו מי שגינו אותו, אומר אריסטו, מפני שבעניינים מסוימים - עלילה והמבנה שלה - הוא טוב מאחרים. וברור שקרב בין רוחותיהם של אריסטו לניטשה יכול להוכיח רק דבר אחד: מה שנכתב במאה החמישית לפני הספירה ונקרא טרגדיה, ואין לנו מושג מה המכנה המשותף לכל המחזות ההם, חוץ ממאפייניהם החיצוניים לגמרי (במה, איצטדיון, מקהלה, שחקנים, טקסט יאמבי וכו') מה שנכתב אז לא חדל להצית אף פעם את הדמיון.