"בתור אחד שהתחייב לעצמו שלא יכתוב אף פעם אוטוביוגרפיה, התחלתי לכתוב אוטוביוגרפיה שחציה דמיונית", אומר יצחק בן-נר, שכעת רואה אור ספרו החדש, "אף אחד עוד לא מת בהליכה". המציאות הישראלית מכעיסה אותו כל כך, שהוא לא מסוגל לכתוב עליה לפי שעה
יצחק בן-נר: "היום יש בי פחות נאיוויות מבעבר. הכתיבה נעשתה ספקנית יותר"
תצלום: דודו בכר
יכול להיות, נשאל הסופר יצחק בן-נר, שככל שהמציאות הישראלית נעשית קשה ומסובכת יותר, כך קשה לו להשתמש בה כחומרים לכתיבה? "אני מניח שכן", הוא אומר, "הרבה יותר קשה לי לטפל במציאות היום. לאחרונה התחלתי לכתוב סיפור על רומי שניידר. יש בה איכות קצת גסה אבל עצובה כזאת. אני כותב עליה ועל הבן שלה שנהרג ועל הבעל לשעבר שהתאבד, ונזכרתי גם שהיא ביקרה פעם בארץ. פתאום שאלתי את עצמי, למה בכלל אני כותב עכשיו על רומי שניידר, איך היא קשורה לחיים שלי?
"אני חושב שהמבוכה היום בארץ כל כך גדולה, שאני פשוט כועס על מה שקורה, ואני לא יודע אם אוכל לתרגם את הכעס הזה למונחים ספרותיים. פתאום מתחילים לדבר על המדינה במונחים של סוף. זה יותר חזק מהמציאות הספרותית. תקפו אותי בעבר על כך שאני כותב כל מיני 'תעתועונים' שעוסקים בכאן ובעכשיו הישראלי. תמיד אמרתי שאני לא יכול שלא לכתוב על זה, זאת העדות שלי למה שקורה כאן. לאחרונה הנחתי לזה קצת, אולי באמת הדברים צריכים זמן".
מסעות חוץ לארץ
בן-נר הוא סופר ישראלי מאוד. מתחילת דרכו הספרותית, כשהיה בן 14, נכנסים חומרי המציאות הישראלית לסיפוריו. כעת, שש שנים מאז יצא ספרו האחרון "עיר מקלט", רואה אור ספר חדש שלו, "אף אחד עוד לא מת בהליכה" (הוצאת ידיעות ספרים). בספר קובץ סיפורים שגיבורם הוא איציק, מעין סופר, בן דמותו של בן-נר. סיפורי הספר לא עוסקים במציאות הישראלית באופן ישיר. הם מספרים על "חוץ לארץ" - סיפורי מסע שכולם, חוץ מאחד, מתרחשים מחוץ לגבולות המדינה.
הסיפורים בקובץ נמצאים בתנועה מתמדת, מלווים באווירה חידתית, לא תמיד ברור איפה עובר הקו בין דמיון למציאות. הסיפור הראשון מתאר את מסעם של ארבעה צעירים ישראלים ברחבי אירופה, ימים ספורים אחרי המהפך הפוליטי ב-77'; הסיפור השני מתאר מפגש חטוף והזוי עם אשה חרדית במשך טיסת לילה; השלישי מתאר מסע של הסופר איציק ברחבי תל אביב, העיר המוכרת לו עוד מימי קולנוע אסתר וקפה "כסית"; הרביעי מתרחש במחנה צבאי במערב התיכון של ארצות הברית וברחובות ברוקלין; והחמישי באי נידח באוקיינוס השקט.
בן-נר התחיל לכתוב אותם כחלק מתהליך של כתיבה אוטוביוגרפית. "בתור אחד שהתחייב לעצמו שלא יכתוב אף פעם אוטוביוגרפיה", הוא אומר, "התחלתי לכתוב אוטוביוגרפיה שחציה דמיונית. בחרתי את הגיבור שלי, איציק, והתייחסתי אליו בגוף שלישי, כדי שיהיה לי קל יותר לערב אותו בדברים שהיו או לא היו".
בן-נר כתב ספר חצי-אוטוביוגרפי שעתיד להתפרסם; הסיפורים שנותרו מחוץ לו נכנסו לקובץ החדש. המכנה המשותף שלהם הוא חוץ לארץ, "או חוץ לארץ כפי שהישראלי החצי-תמים, הכפרי קצת, רואה אותו, בשנות ה-60 וה-70. עכשיו אני עסוק לקראת הספר הבא בסגירת כל החלק הגדול של הילדות והנעורים. איציק הוא הדמות שלי גם שם. סיפור חייו משקף את הישראליות שעשתה כברת דרך, והופ, פתאום הוא בן 70".
ואכן, לפני כחודש חגג בן-נר יום הולדת 70. מדוע לא כתב רומן אוטוביוגרפי במתכונת המקובלת, כפי שעשו בשנים האחרונות לא מעט סופרים? "אני לא יודע אם אני ראוי או מעוניין לכתוב אוטוביוגרפיה", הוא אומר. "עדיף להשתמש בחיים כחומר ביד היוצר מבחינה ספרותית. המציאות היא מקור להרבה סיפורים, אבל יש חוויות שלא צריך לכתוב אותן. כתיבה ספרותית היא סוג של הונאה, לא זדונית, אלא מוסכמת. אני יודע לספר סיפורים, חלק מהסיפורים האלה התרחשו במציאות וחלק לא, ואם אספר אותם כפי שקרו במציאות, חוששתני שהם לא יהיו יותר מסתם החלפת חוויות".
אם אתה נע
בן-נר מתגורר בלב תל אביב זה שנים רבות. הוא נשוי לנועה, ויש להם שני ילדים: האמן גיא בן-נר, שחי עם אשתו ושני ילדיו בגרמניה, וגלי, שהיתה שחקנית בצעירותה והיום היא פיסיקאית, ולאחרונה חזרה עם משפחתה לגור בישראל אחרי כמה שנות שהות בחו"ל.
בן-נר נולד וגדל בכפר יהושע שבעמק יזרעאל. במשך שנים עבד כעיתונאי והגיש ביקורות קולנוע ותוכניות אקטואליה בגלי צה"ל. עד היום פירסם יותר מ-15 ספרים, ובהם "האיש משם", "שקיעה כפרית", "אחרי הגשם", "ארץ רחוקה", "מלאכים באים", "פרוטוקול", "תעתועון", "בוקר של שוטים", "דובים ויער" ו"עיר מקלט".
ספריו נלמדים בבתי הספר. הם עובדו לקולנוע ("עתליה", "משחקים בחורף", "רומן בהמשכים", "מתחם אויב") ולתיאטרון ("תעתועון", "בוקר של שוטים", "אורי מורי" ועוד).
אחרי השירות בצבא שב לכפר יהושע, אבל מהר מאוד עזב לטובת תל אביב. "בנימין תמוז, שהיה קצת המנטור שלי, אמר לי שאם אשב בכפר לא אכתוב כלום. עבדתי בכל מיני דברים - תמוז יעץ לי לעבוד בעבודות פשוטות כדי שיישאר לי זמן לחשוב, ופירסמתי סיפורים במוסף הספרותי של 'הארץ'".
רוח אחרת
שם הספר החדש, "אף אחד עוד לא מת בהליכה", מעיד על מה שבן-נר מנסה לומר כעת: "זה סוג של אמירה מאוד תמימה, שאם אתה נע, גם אם רק מבחינה רוחנית, אתה חי. תנועה זה חיים, חשיבה, יצירה".
בעולם הספרותי הנוכחי הכתיבה של בן-נר מייצגת רוח אחרת - כתיבה שרווחה כאן בשנות ה-70 וה-80, שהרשתה לעצמה אורך נשימה ומרחב יריעה, שידעה לרדת לפרטים בלב שקט וטיפלה בנושאים קטנים וגדולים שמעסיקים את החברה הישראלית.
אבל גם הכתיבה שלו השתנתה במשך השנים. לאחרונה יצא לאור מחדש "שקיעה כפרית". בן-נר שהה בבית חולים תקופה ממושכת אחרי ניתוח שעבר (הוא גם רזה 10 ק"ג, לדבריו) "ושם עברתי על הספר, שורה אחרי שורה", הוא מספר. "הסגנון היה לי בלתי נסבל, הוא היה מליצי, גבוה מדי. בזמנו זה נראה לי עשיר ומלא אפשרויות. אבל הדבר המרכזי שהשתנה הוא הנאיוויות. היום יש בי פחות נאיוויות מבעבר. הכתיבה נעשתה ספקנית יותר. איציק הגיבור שלי לא בהכרח רוחש טוב והוא לא מטיף. הוא מחפש הרבה יותר תשובות להרבה יותר שאלות".
שמאלני מהסוג הלאומי
הסיפור הראשון בספר החדש, "צליינים", מתאר ארבעה צעירים ישראלים בנסיעה הראשונה שלהם לחו"ל, ונראה שאתה מבכה בו את ישראל שלפני 77'. זה קו השבר בעיניך?
"זה קו השבר שבו המדינה עברה את תקופת הנעורים שלה ונהפכה למבוגר. בישראל זה קרה בצורה קצת לא נסבלת, אולי מפני שאני בא מבית של מפא"יניקים. עסקתי בזה בספרי 'ארץ רחוקה'. פתאום באו אנשים חדשים, ופתאום מנחם בגין, שהיה במשך שנים הלוזר מהאופוזיציה, עומד ומדבר בגנות הקיבוצניקים המיליונרים. בגלל זה היום חלק מהם רעבים ללחם. בעיני, זו היתה נקודת שבר פוליטית וחברתית.
"היה ניסיון, ובצדק, לטפח שכבה שהיתה די מקופחת, אבל עם הניסיון הזה שפכו את המים עם התינוק לתוך יורה רותחת. פתאום התחילו מעשי שחיתויות, סחטנות דתית.
"נתנו פה חופש מוסרי לדברים כמו ההתנחלויות. אני שמאלני מהסוג הלאומי. חשוב לי שיכניסו לנסראללה אם הוא מתעלל בחטופים, אבל יש דברים שאני לא יכול לסבול".
אשר להמשך דרכה של החברה הישראלית, "אני מתחיל לחשוש שאנשים ייוולדו פה, יחיו וימותו ולא יידעו מה זה מצב של שלום", הוא אומר. "בתקופה ששני הילדים שלי חיו בחו"ל, אני מוכרח לציין שהייתי קצת שמח. אבל אני מאמין שלא ניתן לזה להידרדר.
"לי אין מקום אחר", מוסיף בן-נר, "אני מחובר לעסק הזה. פעם הוצאת כתר שלחה אותי לשנה לארצות הברית. שילמו לי משכורת וביקשו שאכתוב. ישבתי עם המשפחה בבית קטן ויפה בקונטיקט, ליד יער גדול וירוק. זמני היה בידי וטיילנו וראינו סרטים והצגות והילדים למדו אנגלית, אבל שמתי לב שכל יום אני מחכה בקוצר רוח לאוטו הקטן של מחלק הדואר, שיביא דואר מהארץ. טלפונים היו אז יקרים. ואחר כך לחזור לארץ היתה שמחה גדולה. אני רואה את הבת שלי אחרי כמה שנים בחו"ל חוזרת עכשיו לארץ, ויש בה השמחה הזאת של לחזור הביתה. זה הבית, לא יעזור שום דבר. זה הבית".
