מרכז בעלי מלאכה - עמודים 7-10 עינת יקיר. הוצאת כתר, 384 עמ', 88 שקלים
הקדמה: הטור הזה הוא ניסיון בכתיבת ביקורת אחרת. רשימות ביקורת, גם הטובות שבהן, מציגות לפני הקורא סיכום של תהליך קריאה שארך זמן. אבל התהליך הזה אף פעם אינו אחיד ו"חלק". רשימות ביקורת מטשטשות את
העובדה הזו. הן מציגות לפני הקורא שורה תחתונה בכמה מאות מלים, מסקנות, טקסט גמור.
הטור הזה הוא ניסיון לכתוב ביקורת באופן שקרוב יותר לדרך שבה היא מתהווה בפועל, תוך כדי קריאה: בהערות בשולי הדף, במחשבות שמבליחות לפתע, בבהייה מול הספר, בגישוש, ברישום. הביקורת הזו תנסה לשקף את מה שהוא מובן מאליו כבר עשרות שנים במחקר הספרות: קריאה אינה "דבר" מוגמר, אלא תהליך. ממילא הביקורות שייכתבו על הספרים שייסקרו בטור זה ייכתבו לאורך כמה שבועות.
1. כריכת הספר של עינת יקיר: ציור של מרדכי ארדון. כיצד יכול ספר לרמוז לך על כך שאתה חייב לקרוא אותו? ממש כמו שציור יכול לקרוא לך להתבונן בו. הנה קטע מפורסם מתוך "על הציור" של לאון בטיסטה אלברטי, 1435: "הייתי רוצה שמישהו בתוך התמונה יהיה מעורר את תשומת לבנו ומודיענו מה מתרחש בה (...) או שיזהיר בפנים זעומות ובעיניים נסערות לבל יתקרב איש, או שיצביע על סכנה, או על דבר-מה מופלא" (תרגום: משה ברש). על הכריכה של הספר הזה יש מארג של הרבה זוגות עיניים, ללא פנים, מביטות, ננעצות, קודחות. חלק מן העיניים בודדות. וביניהן ירחים, שמשות, אך גם פיסות בד ציור צבועות אדום, כתחבושות ספוגות דם: "סכנה"? "דבר-מה מופלא"?
2. מתי אני יכול לדעת, ביני לבין עצמי, בלי "להוכיח" לזולת, כי לפני יצירת ספרות ענקית, חשובה? האם עלי לחכות עד לסוף הבלדה הראשונה לפסנתר של שופן כדי לדעת שהמוסיקה הזאת נכתבה עבורי? מובן שלא. האם אני יכול לדעת כבר מן המוטו לספרה של עינת יקיר, שיר של ט. כרמי, כי צפוי לי כאן מאורע-קריאה נדיר? המוטו מסתיים בקריאה: "פתחו, פתחו, מישהו נלכד בשער". הבטתי בכריכה והכריכה נעצה בי עשרים עיניים בחזרה; עברתי את שומר-הסף המביט, ועיני כבר קוראות את המלים הראשונות. אבל כבר בשער הספר אומר לי הספר: "מישהו נלכד בשער". התחלתי לקרוא, וכבר נלכדתי. אם תתגשם הבטחת הספר הזה, הוא יהפוך לחלק ממני. אנו לכודים זה בזה. אני אוחז בו. אני לכוד בו. במלים אחרות: אני קורא ספרות.
3. עמוד ראשון, ומיד הסיפור מסתער, משפט פתיחה: "והמסדרונות היו ארוכים מדי". ו' החיבור כאן צריכה להיקרא כהמשך המוטו, כהמשך "מישהו נלכד בשער". כאילו נכתב: "מישהו נלכד בשער, והמסדרונות היו ארוכים מדי". רפאל קלמן, צייר, כנראה הגיבור של הרומן הזה, מתחיל את קיומו בסיפור בהליכה (בבית החולים "איכילוב" בתל אביב). אבל אני, שקראתי את המוטו לסיפור, כבר יודע (כלומר, רק משער) דבר שהגיבור אינו יודע, והוא שהליכתו היא הליכה של מישהו ש"נלכד בשער". שהמסדרון שלו מקנה רק אשליה של התקדמות. השער הוא האופק של עולמו. המוטו תלוי כגזירה מעל ראשו, ורק הקורא יכול לקרוא את הגזירה. אני מרים את ראשי מהספר: מה כתוב שם למעלה?
4. רפאל בבית החולים "איכילוב", כלומר במבוך. עמוד ראשון, וכבר: "דלתות רחבות", "מעליות נפתחו ונחתמו", "לרגע אחד נפתחו", "עד שבאה הדלת מימין, סוגרת לאט", "נפתחה ונסגרה לפניו המעלית". והרי זה העולם של ימינו: חלונות נפתחים ונסגרים במהירות, באינטרנט, ערוצים מתחלפים, דלת של הזדמנות נטרקת בפניך עוד לפני שהבחנת בקיומה, פוטרת ב-sms, הושלכת. האדריכלות של בית החולים הזה, בעולם הממשי ובסיפור, נובעת מן הזמן התזזיתי, אנשים לוחצים על העכבר או על לחצן המעלית, וכבר עולם חדש נפתח, נסגר. היינו פה, עוברים הלאה, איפה היינו?
5. ללכת בטקסט כמו ביער עבות, לפקוח עיניים כמו מאצ'טות מונפות, העלווה סמיכה, סוגרת על הריסים, משתרגת באישוני?.
6. שמות של דמויות, נפתלי, תרצה, עתליה, מרחפות כקופים בג'ונגל המלים. מי אתם? ומלים ברוסית. יקיר אינה מתרגמת אותן, "סרדצה", "שטו וי חוטיטה". הצליל מצחיק אבל הטון של הדוברים נואש. כולם מנסים לפלס דרך, וכמו דוברי הרוסית הסובבים בבית החולים, שהעברית כרוכה סביב עיניהם כערפל, כך קורא העברית של הספר. הספר כתוב עברית, אך הוא כתוב שפה זרה: "אבל נפתלי, שפתח להם, נעץ ביד השזופה של עתליה". מדוע נמחקה מהמשפט המלה "מבט"?
7. העלילה, עד כה: רפאל הולך בבית חולים כדי לבקר אשה חולה. בית החולים מלא תמונות. רפרודוקציות של ציורים על הקירות, כהד למוזיאון תל אביב המצוי בקרבת מקום, ערבוביה של ציירים, תערוכה שזורקת את הג'ונגל מעצמו אל נוף אחר, קוביסטי למשל: "והנוף השבור של בראק הבליח". יומן הקברניט: ירדנו אל החוף המיוער. איננו רואים כבר את הספינה. את הבית שכחנו עוד בלב ים. העצים טעונים פירות. אנו נוגעים בקליפתם, והם צווחים וחומקים אל הצמרות. יהא אלוהים בעזרנו. עמוד 9.
8. עמוד 9: לכל מעלית ב"איכילוב" שבספר יש אות מן הא"ב האנגלי המסמנת אותה. הגיבור נכנס למעלית E וכבר החלה מלה להיאמר, להיכתב עליו. אם ייכנס למעלית אחרת יהיה זה סיפור אחר. כמותו, אני עולה בתוך האות הראשונה של הסיפור, אני יוצא מתוך האות אל המלה הבאה. אני הופך דף.
