לקראת שבוע הספר האחרון פורסמו תוצאות משאל שנערך בקרב מוציאים לאור, עורכים, מבקרים וחוקרים, שנדרשו לסוגיה מהם הספרים הטובים ביותר שנכתבו בעברית מאז קום המדינה. שלא במפתיע, לראש הרשימה הגיע "זכרון דברים". ספרה של חנה סוקר-שווגר מנסה להסביר למה
מכשף השבט ממעונות עובדים - יעקב שבתאי בתרבות הישראלית חנה סוקר-שווגר. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 345 עמ', 88 שקלים
לקראת שבוע הספר האחרון פורסמו במוסף "סופשבוע" של "מעריב" תוצאות משאל שנערך בקרב מוציאים לאור, עורכים, מבקרים וחוקרים, שנדרשו לסוגיה מהם הספרים הטובים ביותר
איור: מורן ברק
שנכתבו בעברית מאז קום המדינה. שלא במפתיע, לראש הרשימה הגיע ספרו של יעקב שבתאי, "זכרון דברים".
"שלא במפתיע", משום שהרומן נהפך במרוצת 30 השנים מאז פרסומו לאייקון תרבותי ולמוקד לריטואלים של האליטה התרבותית בישראל. כך למשל, הוצאת המהדורה המחודשת של הספר ב-1994 לוותה במרתון קריאה של הספר - אירוע יוצא דופן בנוף התרבות הישראלית - שהשתתפו בו רבים מנותני הטון התרבותי ושתואר בשעתו כ"תפילה תל אביבית" (אליאונורה לב, "מעריב"). ריטואלים אלה חורגים מן הדיון ביצירתו של שבתאי, ואל תחומם נגררים גם המחבר עצמו, כמו גם בני משפחתו ומכריו. כך נחשפים קוראי העיתונים בימי מועד - יום הולדתו ומותו של שבתאי - לשטף מאמרים וכתבות צבע בעיתונות לצד פרסום מכתבים וכתבי יד מעיזבונו, שטף שלעתים קרובות חוצה את הסף המבדיל בין דיווח לרכילות, ושהופך את שבתאי למעין כוכב תרבות עכשווי.
גם עיבודם של הרומנים שלו לקולנוע ("זכרון דברים" של עמוס גיתאי) ולטלוויזיה (בפרק של "הבורגנים"), מעידים על מרכזיותה של יצירתו, לפחות לגבי אלה המייצרים תרבות בישראל. אולם מה מקור כוחו של "זכרון דברים" ושל שבתאי בתרבות הישראלית? איזה תפקיד הם ממלאים? ומה ניתן ללמוד על התרבות הישראלית ועל הכוחות המעצבים אותה מתוך מרכזיותו הנמשכת של הרומן ושל דמותו של שבתאי בה?
על שאלות אלה מנסה חנה סוקר-שווגר להשיב בספר מרתק ומלא תובנות, מונוגרפיה על שבתאי ויצירתו, שקוראת תיגר על הנחות היסוד של המונוגרפיה המסורתית. מטרתה של סוקר-שווגר למלא חסר כפול בחקר התרבות הישראלית-העברית; מחד גיסא היא מבקשת לנתח את מכלול יצירתו של שבתאי - את שירי הזמר, המחזות, הסיפורים והרומנים שלו. ואמנם, באופן מוזר למדי, למרות ההסכמה הכללית על מרכזיותה של יצירת שבתאי, לא יצא עד כה לאור מחקר מקיף כזה. מאידך גיסא סוקר-שווגר תוהה על דמותו של שבתאי כגיבור תרבות: היא טוענת שכדי להבין את מקומה של יצירתו בתרבות הישראלית יש לקשר בין פרשנות "פנימית" של הטקסטים הספרותיים לבין ניתוח "חיצוני" של התהליכים החוץ-ספרותיים, תהליכי הקאנוניזציה המעמידים את היצירה כמו גם את מחברה במרכזה של תרבות זו.
ואולם המחברת לא פונה אל הניתוח הביוגרפי או הפסיכו-ביוגרפי, ואיננה מבססת את ניתוחיה על יצירת זיקה בין חיי שבתאי לספריו. במקום לעשות זאת, כדרכם של אחרים, סוקר-שווגר טוענת באופן משכנע מאוד שדמותו של שבתאי איננה נתונה, אלא מובנית. בכך היא מצרפת עצמה לגוף ידע תיאורטי שמבקש לערער על התפיסה הרואה במחבר אישיות מאוחדת ולכידה הנתונה מראש. היא פונה איפוא לבחינת האופן שבו ייצוגים ודימויים שונים נקשרים לדמותו של שבתאי המחבר, ולדרך שבה הם מושפעים מפרשנות הטקסטים הספרותיים ומשפיעים עליה ביחסי גומלין סבוכים.
סוקר-שווגר סוקרת מגוון של טקסטים שבדרך כלל אינם מובאים בחשבון בפרשנות של הטקסט הספרותי, ומשלבת בניתוח הביקורתי של הטקסטים של שבתאי לא רק ניתוח של הביקורת של שבתאי - זו שנדפסה בכתבי-עת מקצועיים לצד זו שנדפסה כרשימה עיתונאית - אלא גם ניתוח של כתבות הצבע בעיתונים ובטלוויזיה, של ראיונות עם בני משפחתו ומכריו, של ארכיון שבתאי, ושל תמונתו המפורסמת בגלגוליה בשיח הפוליטי והפופולרי. היא קוראת את אלה לא כדי להגיב לטענותיהם המוצהרות של המבקרים, העיתונאים ובני המשפחה, אלא כדי לזהות את הסיפור המובלע שהם מספרים על שבתאי ועל התקבלותו, ולהראות כיצד סיפור זה משקף פחות את שבתאי ויותר את האינטרסים האישיים, התרבותיים והאידיאולוגיים של אלה המספרים את הסיפור הזה.
במיוחד מאירי עיניים הניתוחים שהיא מציעה למאמרי הביקורת האקדמיים על שבתאי: אלה שחושפים את המנגנונים הרטוריים המשמשים את המבקרים כדי לקדם סדר יום אידיאולוגי ופוליטי, שלעתים רק מעט יש בינו ובין הטקסט השבתאי. אולם אין להסיק מכל אלה שספרה של סוקר-שווגר עוין את שבתאי; להיפך, המחברת מהלכת על חבל דק הנמתח בין ההיקסמות משבתאי לבין הרצון להסביר - ולא לקבל כמובן מאליו - את מקור כוחו התרבותי, ולנתח את השתמעויותיו האסתטיות והאידיאולוגיות של כוח זה.
הקריאה במגוון הטקסטים השונים כל כך זה מזה מובילה את סוקר-שווגר למסקנה שבדמותו של שבתאי - כמו גם בדמויותיהם של גיבוריו הספרותיים - "מתקיים מתח מתמיד בין ניתוץ המיתוס הציוני לבין שימורו, בין פירוק דמות הצבר לבין ביצורה, ובין ביקורתיות לבין נוסטלגיה" (עמ' 27). ואכן, זהו הקו המנחה את הדיון בשם המחבר של שבתאי, כמו גם בטקסטים שלו, וסוקר-שווגר חושפת את המתח בין תהליכי הפירוק וההרכבה בכל הטקסטים השונים, בין אם ב"ביוגרפיים" ובין אם ב"ספרותיים".
הדיון היפה והמקיף "זכרון דברים", שבו מתמקד החלק הפרשני-ספרותי של הספר, מאיר נקודה זו. אין באפשרותי, כמובן, לסקור כאן את כל פרטיו ואגביל עצמי לכמה היבטים מרכזיים שלו. סוקר-שווגר מראה כיצד גולדמן, צזאר וישראל, דור הבנים ברומן, הם גיבור ראשי קרוע המפוצל לשלושה. הם מהווים כעין סובייקט נוכח-נפקד, חלש ואנמי, המנסה להתנתק מהוריו אך בה בעת להיתלות בהם. אין זה פלא, איפוא, שכל ניסיונות הגיבורים למרוד בהוריהם נידונים לכישלון. מנגד, כנגד הביקורת שדנה את שבתאי לכף חובה על שתיאר את דור האבות ברומן באופן הומוגני ושטוח, סוקר-שווגר חושפת את עושר העיצוב של הדמויות השונות.
אם היבטים אלה של הטקסט השבתאי עומדים בבסיס כוח הביקורת שבו, היבטים אחרים של הטקסט מצביעים על הממד השמרני שבו, ובמרכזם - כך סוקר-שווגר - היחס לפלסטינים, למזרחים ולנשים. שני הראשונים מוזכרים רק בעקיפין: הפלסטינים, דרך אזכור הכפרים והפרדסים שנעלמים מתחת לעיר העברית הראשונה הצומחת ומכסה אותם; והמזרחים אף לא בשמם, באקראיות לכאורה, כ"זרים" הפולשים לעיר ומנשלים את יושביה המקוריים ממקומם. לנשים תפקיד מרכזי יותר ברומן, ובכל זאת, טוענת סוקר-שווגר, עיקרו של הרומן הינו קונפליקט אדיפלי בין בנים לאבות, שבו הנשים "אנמיות, חסרות אוויר וגוף, שותקות על פי רוב" (עמ' 185).
הדיון בתבניות המנוגדות המכוננות את שם המחבר "שבתאי", כמו גם את הטקסטים הקשורים אליו, מגיע למיצויו בפרק האחרון, שבו בוחנת סוקר-שווגר את מקומם של שבתאי ושל הטקסטים שלו כמרכזיים למפעל כינונה של תרבות ישראלית חילונית. הדיון בשבתאי משמש לה נקודת מוצא לסקירה ביקורתית של המרכיבים המכוננים תרבות זו, סקירה שמצביעה על חולשותיה וסתירותיה הפנימיות.
ביקורת התרבות הישראלית, שעבורה שבתאי הינו אחד מעמודי התווך של תרבות ישראלית חילונית, מתארת אותו במונחים סותרים, השאולים מן השיח הדתי-משיחי, מחד גיסא, והמתיימרים לערער ולפרק שיח זה מאידך גיסא. סיפוריו, כמו גם הרומן "סוף דבר", נקראים כניסיון להצביע על חלופה לנחמה הדתית-משיחית, חלופה שבאופן פרדוקסלי מנוסחת במונחים מטאפיסיים המזכירים מאוד את המונחים שאת מקומם הם אמורים לתפוס.
סוקר-שווגר מראה כיצד המתח בביקורת משקף מתח בטקסט השבתאי עצמו, בין כישלון ואובדן דרך מחד גיסא לבין אפשרות עקרונית של תקווה ושל גאולה, מהוססת ככל שתהיה, מאידך גיסא. בעוד שרוב המבקרים מדגישים את ההיבטים הפסימיים ביצירתו של שבתאי, עבור סוקר-שווגר הטקסט השבתאי "מרמז על גאולה שהיא אפשרית דווקא מבעד להריסות" (עמ' 267). עיקר המאמץ הפרשני בפרק זה מופנה, על כן, להראות באופן משכנע כיצד פן מרכזי של הטקסט הפסימי לכאורה ביותר של שבתאי, הרומן "זכרון דברים", הינו ההתעקשות "שלא לחדול מלחפש אחר משמעות כלשהי לקיום, אחר שמץ של תקווה, אף-על-פי שאין זו אלא אפשרות, שעל-פי רוב אינה מתגשמת, וכאמור אינה מתגשמת בחייה של אף לא דמות אחת ב'זכרון דברים'" (עמ' 307).
בסיכומו של דבר זהו בעיני ספר חשוב שצריך לתפוס מקום מרכזי בביקורת התרבות העברית. הדיון בשבתאי הוא למעשה רק דוגמה פרדיגמטית, שבאמצעותה סוקר-שווגר מציגה את השאלות שיש לשאול על כל טקסט וכל "שם מחבר" אם ברצוננו להבין את הכוחות המבנים תרבות נתונה. הספר הוא תוספת חשובה ביותר למדף המצומצם של ספרים בעברית המבקשים לא רק לפרש את הטקסט, אלא להעיר באמצעות הדיון בטקסטים השונים על עניינים תיאורטיים ותרבותיים כלליים - סוגה מקובלת למדי בביקורת הספרות האירופית והאמריקאית, שעד לשנים האחרונות נמצאו לה מהלכים מועטים בלבד בספרות העברית.
שי גינצבורג מלמד תרבות ישראלית באוניברסיטת דיוק, צפון קרולינה
