סוף יוני 2004. רפאל קלמן, צייר, מגיע לבקר את אסיה, חולת סרטן, בבית
פיטר ברויגל האב, משל העיוורים, 1568, הגלריה הלאומית, נאפולי
החולים "איכילוב" בתל אביב. הוא מפלס דרכו מבעד לאינספור דלתות, רק כדי להגיע לבסוף ל"פניה החתומים שינה של אסיה" (עמ' 15). פני הזולת, הדלת הסגורה האחרונה, "פניה, שהקרחת הגדומה, מלאת הכתמים, רק הבליטה אותם למסכה ממש", מסכה שמזכירה לו את מסכת המוות של ביאליק שראה פעם.
קרנבל של מסכות, אבל מסכות של מחלה ומוות: המסכות של הספר לא מסתירות את הפנים, אלא דווקא חושפות אותן כמות שהן: פניו של ביאליק, פניה של אסיה. מסכות, קרנבל: לכל אחד יש כפיל ברומן הזה. לרפאל, הגיבור, יש כפיל בשם רפאל, הבא, כמותו, לבקר חולה ששמה רבקה. לרבקה זו יש כפילה: רבקה מיכאלי, ב"תוכנית הבוקר של רבקה מיכאלי, היכן שהיתה יושבת מול אשה שרזתה ארבעים קילו ותמונות של לפני ואחרי" (עמ' 17).
כל דמות נושאת את הפארודיה שלה כעבר או כעתיד, "לפני" או "אחרי". לאסיה החולה יש כפילה בדמות גיליון של "לאשה", שנשמט, עם מלכת היופי שעל שערו, אל הרצפה. זה ה"לפני" שלה. בעצם, אפילו זה לא. מעל ראשה של אסיה רפרודוקציה של "משל העיוורים" של פיטר ברויגל (1525-1569). הציור מבוסס על הפסוק מ"הבשורה על פי מתי" (ט"ו: 14): "ואם עיוור מדריך את העיוור הרי שניהם ייפלו לבור". זו הבעיה שמנסח ברויגל עבור עינת יקיר: כיצד יוליך עיוור את כפילו העיוור? "ורפאל אוחז (באיה, בתו) ומושך אותה אליו, והם נופלים על המדרכה" (עמ' 65).
הריאליזם של הרומן הזה הוא ברויגלי. עולמו הוא מסובך, אכזרי, מצחיק, מרוחק, מלא הבל, בלהה וצחוק, פקעת של דמויות שונות, רעשים ומעשים תחת השמש. זהו ריאליזם גבוה, מפני שהוא דורש מהצופה קשב סימולטני לדמויות שונות, ויכולת להבנת הדמויות האלו בזיקה ההדדית שלהם. קוראים רבים כיום היו מעדיפים לגזור מציור של ברויגל שתיים-שלוש דמויות: הטוב, הרע והמכוער. הרי רוב המתבוננים בציורים מקדישים שניות ספורות להתבוננות. ברויגל תובע שעות ארוכות, חיים שלמים.
הגיבור הגדול, הפועל, נעלם מהספרות, כך נוטים לחשוב. ליתר דיוק, גיבור כזה הוגלה אל הקשר "לא רציני". הקולנוע ההוליוודי ומשחקי המחשב לכדו, כביכול, את גיבורי הפעולה והם מאלצים אותם לעבוד בקרקס שלהם. אבל הגיבור ה"גדול" לא מת, לא הוכחד על ידי תעשיית הבידור ועל ידי הפארודיה: הוא נדד, במסווה, אל "הצד השני" של המעשה הספרותי: מהעולם הבדוי וגיבוריו - אל עולמו של המחבר. אודיסיאוס ממשיך לחיות כהומרוס.
הפרוזה של עינת יקיר, בעוצמה שלה, בפעולה הלשונית שלה, בכוח שלה, מפנימה אל תוכה את כוחו של הגיבור מן הסוג הישן. בעוד שרפאל הוא צל של אודיסיאוס (והרומן הוא בלי ספק אודיסיאה בתל אביב), מחברת הסיפור היא "גיבור". אם איני מוצאת ביניכם גיבור, אהיה אני הגיבורה. התחבולה האחרונה של אודיסיאוס: הוא יוצא "רק לרגע" מן החדר, הוא מביט כה וכה, הוא נכנס לחנות למכשירי כתיבה ותחפושות, הוא יוצא ממנה ואיש כבר אינו מכיר אותו במשקפי השמש הכהים האלו, במקל העיוורים מפלסטיק שהוא מגשש בו. הוא משנה את שמו ל"הומרוס", הוא עולה במשקל, מתחיל לבדות את זיכרונותיו.
זו תשובתו של הרומן לאפשרותה של "ספרות גדולה" כיום. כיצד לכתוב ספרות גדולה במציאות "קטנה", קטנונית, במציאות ברויגלית שבה כל אדם הוא פרט קטן במכלול, עיוור המוביל עיוורים? ברויגל נתן לעינת יקיר את המפתח לתשובה. הפתרון שלה הוא הפתרון שלו: לא התנגדות לקטנוניות הזו או ניסיון להפוך אותה, באופן מלאכותי, לגדולה יותר ממה שהיא, אלא שימוש בקטנוניות האנושית של העולם ושל הדמויות כדי ליצור ספרות גדולה. המחווה הברויגלית, הציורית, האומרת הכל: רפאל סותם את אוזניו בידיו לזמן ממושך (עמ' 44, 14). זה הצד השני של המציאות הברויגלית: פתאום כבר אי אפשר יותר, כל האנשים האלו, ומה שהם אומרים, מצוקתם, ואתה חייב לעקור את עצמך מהציור, להיות לרגע "אחד" בתוך הריבוי. אבל רפאל הוא צייר, ואין הוא יכול לכסות את עיניו. אם יכסה - ימות.
הרומן הזה הוא מקום שבו המהפכה הפמיניסטית בספרות מוגשמת. אין סימן טוב לזה מכך ש"מותר" כבר לעשות פארודיה על שאלת הייצוג הנשי: "בצלמי אשה" הוא שמו של ספר שירה של אחת הדמויות, עליזה שמיר. עליזה שמיר היא משוררת שהאופק של כתיבתה הוא "ייצוג נשי", ושם הספר שלה הוא ניסוח ברור של זה: שירתה היא הכפיל הפארודי שלה. עינת יקיר רואה כבר הרחק מעבר לאופק הזה. "איך השירים, שאל. דרעק, השיבה" (עמ' 19).
"כולם מתים השנה", ממלמלת אסיה (עמ' 23). מיטת מוות בבית החולים, ממתינה, ריקה, כקבר מכוסה סדינים, לכל דמויות הרומן, כמעט כולם אמנים: "הוא נקבר שמה, עם כל הכישרון, והיה לו, נופפה שוב, כישרון גדול למלים (...) והוא כתב עברית, עברית" (עמ' 53). זה נאמר על מחזאי שכתב עברית בברה"מ, ואת אחד המחזות שלו מנסה רפאל למצוא ברומן הזה, אבל זה נאמר גם על סוג הספרות שיקיר מנסה לכתוב, כאן ועכשיו: למסור רומן גדול להקשר ספרותי עוין, שאינו דובר את שפת הרומן הגדול.
"מחזות הוא כתב, שלמים, בתנאים האלה, עברית". זהו עולמם של הסופרים שאינם משתתפים בחגיגת המכירות; זהו עולמם של ציירים שאינם מוצאים גלריה להציג בה ואינם יכולים לחלום על התייחסות ביקורתית; שחקנים שמציגים את צ'כוב בגבעתיים. "בכל ערימות הרישום שאין להן דורש, בכל הבשורה הפעורה. יישב בחדרו, ירשום, ירשום ירשום ירשום, ויתאדה" (עמ' 68). את זה חושב צייר ישראלי. ההקשר ההיסטורי אחר לגמרי, אבל המועקה דומה. מועקת ה"למי אני עמל" של י"ל גורדון (וקוהלת) או ה"פרידה מהספרות העברית" של יצחק לאור ("הארץ, ספרים", 25.7). הצד האפל של חגיגת הדפסות הספרים, רבי המכר, הפרסים.
את הדברים הנוגעים ללב באמת אני יכול רק לצטט. למשל (עמ' 56), כשרפאל נכנס לבית הספר לקחת את בתו הקטנה, איה, ביום האחרון של שנת הלימודים, והוא נבלם בידי מאבטחת, הוא ממלמל, "אני אבא פה". שלוש מלים איומות. והיא עונה לו, "תוך שבוהה בנקודה רחוקה בשמים, נשק יש". ואז מובן עד כמה אין, אין לו נשק. רק כמה מכחולים, כמו מוטות בידיהם של עיוורים.
